קרוא וכתוב

• מדינות המערב שאזרחיהן נפגעו באסון הצונאמי לחצו על המדינות הנפגעות הישירות לעכב את הקבורה או השריפה על-מנת שיתאפשר זיהוי של הגופות. את רצונן של המשפחות לזהות ולקבור את יקיריהן אני מבינה מאד. אבל תוצאה בעייתית של הלחץ הזה היא העמדת עשרות ואף מאות אלפי בני אדם בסיכון של מגפות שיפרצו בשל כך. האמנם גופות המתים חשובות יותר מחיי החיים? בדיוק אותה שאלה עלתה השנה כאשר צה"ל סיכן חיי חיילים נוספים כדי לאסוף חלקי גופות לאחר תקריות בציר פילדלפי. ממשלות חייבות להביא בחשבון את האינטרסים של אזרחיהן הפרטיים; אבל שלא כמותם, יש גם שיקולים נוספים שעליהן לשקול. מייקל וולצר הגדיר כוח פוליטי כיכולת להציב יעדים וליטול סיכונים גם עבור אחרים. 
• עד כמה לגיטימי להביא בחשבון את מצב בריאותו של האב המאמץ בפרשת התינוק? בית המשפט, בפסיקת הרוב, נתן לכך משקל רב. האמנם טובת הילד שלא לגדול עם אב חולה מאד, שתוחלת חייו קצרה, גוברת על טובת הילד שלא להיעקר ממשפחה שהיא מבחינתו משפחתו ולהסתגל למשפחה שהיא חדשה עבורו, גם אם היא משפחתו הביולוגית? כל קרן מקרניה של דילמה מוסרית מובילה אותנו לתוצאה רעה מוסרית. הסוגיות שמעוררת הפרשייה הטרגית הזאת חורגות מעבר למקרה הקונקרטי הזה. הנה רק אחת: עד כמה מוצדק להעמיד תנאים כה מחמירים לאימוץ, בעוד שאיש איננו מונע מאנשים חולים להביא ילדים לעולם? מדוע רווקה יכולה ללדת ילד ולגדל אותו כאם יחידה בעוד שיימנע ממנה לאמץ ילד, אם אין ביכולתה ללדת? אמת, שכשאנו כחברה מפקידים בידי אנשים מסוימים ילד, מחובתנו לדאוג לכך שיגדל במשפחה דואגת שלא תתעלל בו. אבל האם האיזון עובר כיום במקום הנכון?

למבקשים תשובות: יש לי הפעם יותר שאלות. אני נוטה לחשוב כי החובה לא לסכן חיים גוברת על האינטרס בקבר; ושבמקרה הקונקרטי של הפרשה השנייה, מתן משקל כה כבד למחלתו של האב המאמץ היה בלתי מוצדק. השאלות העקרוניות יותר נשארות פתוחות.