מזוז. נקודת זכות
מתברר שאוטוטו מזוז סוגר שנה בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. הארץ מספר היום על הסגנון החדש שהכניס מזוז ביחסי היועמ"ש עם הזירה הפוליטית: הוא ממעט להגיע לוועדות הכנסת ולישיבות הממשלה ומשתדל ככל האפשר לתפוס מרחק מהפוליטיקאים. מזוז זוכה בשל כך לביקורת מצד חלקם, שרואים בכך התנשאות מצִדו. אני סבורה דווקא שזאת נקודה שאפשר לרשום לזכותו. נכון שלכנסת תפקיד חשוב של פיקוח, אבל שלא כפקידי ציבור אחרים, ליועמ"ש מעמד עצמאי מיוחד שיש לְבַצֵּר ולא להחליש. אפשר להבין גם פקידים אחרים שאינם שָׂשִׂים להגיע לישיבות בכנסת, שם שוטפים אותם לעיתים בקיתונות של רותחין, בסגנון דיבור מחפיר, רק בגלל נוכחותה של התקשורת ותאוותם של ח"כים מסוימים להשיג כותרת. קל וחומר כשמדובר ביועמ"ש: הוא המבקש, אם צריך, להסיר את חסינותם של הח"כים. עדיף כי ישמור על מעמדו העצמאי ולא יעמיד עצמו במצב שבו יהלכו עליו אימים. שר המשפטים הוא זה שצריך לייצג אותו במקרה שלחברי הכנסת יש שאלות או השגות.
שנתו הראשונה של מזוז לא היתה קלה ולא צפוי שהשנה הבאה תהיה קלה יותר, בהינתן הסוגיות המורכבות והטעונות שמונחות לפתחו. היתה לי ביקורת חריפה, בין השאר, על התנהלותו מול הפרקליטות השנה. אבל בפרשייה שסוגרת את שנתו הראשונה בתפקיד – התאבדותו הטרגית של ד"ר דיוויד וינר ז"ל – אני סבורה שהוא ופרקליט המדינה נהגו נכון ולא יכולים היו לנהוג אחרת. לכאורה, מדוע שלא יאמרו לפרקליט הבא אליהם בבקשה מטעם מרשו שהלה חשוד בפשע חמור ומתנהלת נגדו חקירה סמויה? הסיבה היא שסניגור איננו אישיות עצמאית אלא שלוחו של מרשו. לא ניתן למסור לו מידע שלא רוצים שהחשוד יידע, שכן אז מעמידים אותו במצב של ניגוד עניינים, שבו הוא יודע דברים שאסור לו לספר למרשו, בעוד שחובתו הראשונית היא לשרת את האינטרסים שלו (במגבלות החוק והאתיקה המקצועית). העובדה שהסניגור בא במקרה זה מהסניגוריה הציבורית איננה משנה מבחינה זאת.
