ועדת וינוגרד מתכוונת להמליץ על הרחבת סמכויות של הצנזורה הצבאית, כך דוּוח בהארץ של יום שלישי. על-פי הידיעה המתפרסמת היום, לא כולם בוועדה מסכימים. כך או כך, לי נדמה שהסמכויות הקיימות רחבות דַּיָּן, ואין צורך בהרחבתן על-מנת להגן על ביטחון המדינה. על-פי הידיעה, המלצת הוועדה נועדה לעקוף את ההלכה שנפסקה בבג"צ שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי. בג"צ שניצר עסק בפרסום שמו של ראש המוסד בעיתון העיר, וההלכה שנקבעה בו היא כי הצנזורה רשאית לפסול ידיעה רק כאשר קיימת "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". אם צוטט נכון, אמר פרופ' כשר, חבר ועדת וינוגרד המבקש להרחיב את סמכויות הצנזורה: "כשאתה נמצא בלחימה מתמדת, האינפורמציה בקשר לפעילות שתהיה הלילה היא דבר שיכול לעלות בחיי אדם". האם מידע כזה לא יעבור צנזורה בנוהל הקיים כיום? האם מישהו הציע ברצינות לפרסם את מקום הנפילה המדויק של טילי הסקאד במלחמת המפרץ, על-מנת לטווח לעיראקים את הפגיעות? ברור שיש כאן בעיה אמיתית, ושחופש הביטוי נסוג לעיתים בגלל ערכים אחרים. לעומת זאת, הרחבת הסמכויות הקיימות עלולה להפר את האיזון בין הגנה על חופש הביטוי לבין הגנה על ביטחון המדינה (מידתיות, זוכרים?).
בהגבלות על חופש הביטוי, שצנזורה נופלת לגדרן, נוהגים להבחין בין שני סוגים: מניעה מוקדמת וענישה מאוחרת. הנה הסבר קצר, על-פי מאמרו של דוד קרצמר*. במניעה מוקדמת "מטיל החוק חובה לקבל מראש אישור מרשות שלטונית לביצוע פעולה מסוימת ואוסר את הפעולה כל עוד לא נתקבל האישור". בענישה מאוחרת "קובע החוק מתי תיחשב פעולה מסוימת שבוצעה, כפעולה בלתי-חוקית. אין אדם המבקש לבצע פעולה כזו חייב לפנות לגורם שלטוני כלשהו לקבלת אישור לפני ביצוע הפעולה. הפעולה מוגדרת בחוק כאסורה; המבצע אותה עשוי לעמוד לדין על כך". דוגמא למניעה מוקדמת היא צנזורה, בין ביטחונית ובין אם צנזורה על סרטים. דוגמא לענישה מאוחרת היא טיפול החוק בספרות פורנוגרפית. החוק איננו דורש לבקש אישור מראש לפרסום ספר (למעט מהצנזורה הצבאית), אלא קובע את מה שהוא קובע לגבי הפצת או החזקת מה שהוא מגדיר כ"חומר תועבה". קיים חשד כי אדם עבר על החוק – ניתן להאשימו ובית המשפט יכריע בשאלה.
"מבין שתי טכניקות משפטית אלה להגבלת חופש הביטוי, ברור שהטכניקה הראשונה – מניעה מוקדמת – היא החמורה יותר. הכוח ניתן לרשות שלטונית למנוע פעולה מראש".
עם זאת, יתכן שדווקא ענישה מאוחרת תגרום לצנזוּר עצמי מחשש תביעה, ואילו כאשר קיים מנגנון של מניעה מוקדמת הכותב לא יסנן את עצמו כלל. חשש כזה מתביעה הוא מה שמכונה אפקט מצנן על חופש הביטוי, שגורם לאנשים שלא לומר דברים מראש מחמת הזהירות. זהירות היא תמיד טובה, אבל יש להקפיד שהיא תינקט מטעמים טובים, לא כדי לחנוק את השיח הציבורי ולהשתיק אנשים.
מה שברור הוא שכוח רב כבר ניתן לרשות השלטונית, בסמכותה לדרוש העברת חומר לצנזורה צבאית טרם פרסומו. לכוח הזה חייבים להיות סייגים על-מנת להבטיח שהוא איננו מנוצל לרעה ושחופש הביטוי נשמר. לכן לא רק שאין להרחיב את סמכויות הצנזורה, אלא יש להגביר את הפיקוח על סמכויותיה ועל האופן שבו היא מפעילה אותן.
* דוד קרצמר, "הזכות להפגין", חוברת מס' 1 בסדרת עיונים בזכויות האזרח בישראל, 1984
