לפני שנסעתי לחו"ל עוד הספקתי לקבל ממועדון קולנוע לב הזמנה לצפייה בסרט Downfall, שבעקבותיה היו אמורים המנויים להצביע האם להקרין את הסרט בארץ. עוד לפני שצפיתי בסרט כאן, שמחתי לקרוא שההחלטה היתה חיובית, שכן אינני חושבת שהדרך הנכונה להתמודד עם מסרים אמנותיים בעייתיים (אם אמנם הם בעייתיים, ועל כך בהמשך) היא על-ידי חסימתם בזירה הציבורית (בבית כל אחת יכולה כיום לצפות).
כאן צפיתי בסרט במועדון הקולנוע Everyman, שהוא ייחודי בנוף הלונדוני בהיותו בית קולנוע עצמאי המשמש גם כחצי סימנטק. עם מבואת הסבה חביבה ובר שאת השתייה שקונים בו אפשר גם להכניס לקולנוע (קצת מזכיר את לב סמדר הירושלמי, אבל יותר fancy), ועם כרטיסים יקרים יותר לכורסאות ההסבה משני צידיו של האולם, שמהן ניתן לצפות בסרט לא רק ביתר נוחות אלא גם בזוגיות רומנטית לאורו של נר. והעיקר, בל נשכח, זהו הקולנוע השכונתי שלנו; מרחק הליכה קצרה.
ברונו גנץ כהיטלר
אורכו של הסרט שעתיים וחצי. כאן לא מקובל לחתוך את הסרט בברוטליות כדי שבעלי המזנון יעשו קופה. הצפייה נמשכת ברצף המתבקש ושעתיים וחצי עוברות בלי שנרגיש, מרותקים לסרט החזק הזה, המתאר את ימיו האחרונים של היטלר בבונקר שלו. האם היטלר מוצג כדמות חיובית? – לא. האם הוא מוצג כדמות אנושית? – כן. וזו עוצמתו של הסרט. המורכבות שלו יוצרת אצלנו כצופים מיודעים, היודעים את ההיסטוריה, דיסוננס. מצד אחד אנו יודעים בדיוק מה מעולל האיש הזה ומקורביו, ששבועת האמונים להיטלר עומדת לגביהם מעל כל ערך אחר. הסרט גם איננו משכיח את העובדות האלו, למרות שהן אינן עומדות במרכזו אלא נרמזות; בעיקר בעת התקפות הזעם של היטלר, המנותק במידה רבה מן המציאות בסוף ימיו. רק בסופו של הסרט מוזכרות העובדות במלואן. מצד שני, אנחנו רואים את הדמויות האלו על מורכבותן ואנושיותן. וזוהי תזכורת כואבת מאד לכולנו. שכן קל יותר להתמודד עם אימי השואה ומלחמת העולם השנייה על-ידי הוצאת מבצעיהן מכלל המין האנושי, כמטורפים או שטניים. קשה יותר לקבל שהזוועות הללו בוצעו על-ידי בני אדם שלפחות בחלקם היו כמוני כמוכם. חולקים בתכונות האנושיות שלנו: אוהבים את הכלבה בלונדי, או חומלים על גיס ש"בגד" בעיני היטלר, המותיר אחריו אחות הרה.
גבלס יורה באשתו מגדה
אינני סבורה שהסרט הוא חלק ממגמה בגרמניה המבקשת להפוך את היוצרות ולהראות את העם הגרמני כקורבן; זאת למרות שמה שעולל היטלר גם לעמו מובא בחריפות רבה בסרט. החל מבני 12 המגויסים וכלה באזרחים המוצאים להורג ממש בימיה האחרונים של המלחמה, שכן לא התפנו מברלין על-פי הוראות הצבא ונחשבים של כך למשתפי פעולה עם הרוסים העומדים בשערי העיר.
הסרט הוא הישג אמנותי גדול בעיני, מפני שהוא עושה מה שרק אמנות במיטבה יכולה לעשות: הוא נותן לנו נקודת מבט ההופכת במידה מסוימת את הבנתנו את המציאות ומאתגרת אותה על-ידי הצורך לבחון אותה מחדש. בכך הוא יוצר תמונת מציאות מורכבת ועשירה יותר. הדיסוננס הפנימי שנוצר אצל הצופים מחייב אותם לבחון מחדש לא רק את ההיסטוריה, אלא בעיקר את עצמם.
הדיסוננס הזה הוא מקור כוחו של הסרט, ההופך את הצופים בו לצופים שצריכים להיות לא רק מיודעים היטב אלא גם פעילים; מזכירים לעצמם את המתרחש מחוץ לבונקר בעודם צופים במתרחש בתוכו; בוחנים את עצמם בה בעת שהם בוחנים את הגיבורים וזוכרים ללא הרף את מה שהם עוללו; שואלים את עצמם האמנם זה יכול לקרות בכל מקום, לכל אדם? באחת, צופים בסרט צפייה חתרנית.
יתכן שמה שמלמד אותנו הסרט באופן זה, על-ידי הטלטלה הזאת, הוא כי הדרך להימנע מחזרה כזו או אחרת על הזוועות האלו – עוד לפני עמידה על המשמר בפני מה שקורה מסביבנו – היא על-ידי התבוננות, קודם כל, בעצמנו פנימה.
