ניו-אורליאנס הוכתה בידי אסון טבע. כוחות הטבע אינם בידי אדם ולא בשליטת ממשלות. לעומת זאת, ההיערכות למניעת, לקראת, בזמן ואחרי אסונות טבע, החובה להציל את הנפגעים, לסייע לקורבנות להשתקם ולמנוע הסלמה מעשה ידי אדם – בשליטתן ועוד איך. למעשה, אסון הומניטרי הוא מבחן עליון לאופן שבו רשויות השלטון מגינות על הזכויות הבסיסיות של הנתונים לשליטתם. הוא מחדד את חובתן לסייע לפגיעים ביותר, חסרי היכולת והמשאבים להתמודד בעצמם. אלו שגם בימים כתיקונם יש לממשלות חובה מיוחדת להגן עליהם. אלו שאין להם רכב פרטי להימלט בו מן העיר, או לחילופין מאות רבות של דולרים (כדרישתם המופקרת של נהגי המוניות) על-מנת להציל את נפשם; אלו שנותרו ללא קורת גג לראשם; אלו שאין להם גישה למים נקיים ומזון; אלו שבתנאים הסניטריים המתפתחים לאחר אסון כזה צפויים לסבול מן המגפות הפורצות. אזורים מוכי אסון הם דוגמא לאופן שבו רעות טבעיות מחוּלקות ומוּסלמות בידי הפעולה או המחדל של הגורמים השלטוניים.
אל האסון עצמו והמוות שזרע, מצטרף בן-לוויה מוכר ודוחה, תוצאה ישירה של קריסת הרשויות לאכיפת החוק. עכשיו מתפרעים גם בני-אדם. הדיווחים מניו-אורליאנס מדברים על ביזה, שוד, אונס וירי. כעת על הקורבנות לדאוג לא רק כיצד ישיגו מחסה, שתייה, מזון ותרופות, אלא כיצד יתגוננו בפני אחיהם המנצלים את חוסר-האונים שלהם ואת היעדרן של רשויות שישליטו סדר. כמעט חזרה ל'מצב טבע' הובסיאני.
השיח של זכויות האדם מרבה לדבר על הצורך לרסן את כוחן המופרז של ממשלות. אמנם, מגיני זכויות אדם ערים לכך כי בידי רשויות השלטון מרוכז לא רק כוח להרע אלא גם יכולת ליצור את התשתית החיונית להגנה על בני-אדם. שני צִדיו של הכוח הזה הם שהופכים ממשלות לבעלות החובה הנגדית (העיקרית) להגן על זכויותינו. אבל בפועל מרבים לדבר על הצד הראשון ולפעול כנגדו, קרי, להגביל את כוחו של השלטון. לפעמים זה יוצר רושם כי המדינה היא הסכנה הראשונה במעלה לזכויות האדם. אבל כמו שמדגישים כותבים שונים, היעדר מדינה מסוכן לזכויות האדם לא פחות ממדינה המדכאת אותן. דוגמא אחת היא קריסה טוטלית למה שמכונה 'מדינה כושלת' (failed state) כמו סומליה. דוגמא נוספת היא מה שמתרחש כעת בניו-אורליאנס: קריסה (זמנית, נקווה) של תשתיות תומכות בזכויות, של היכולת לספק שירותים חיוניים (באופן שוויוני), ושל שמירה על סדר המגן על בני אדם בפני אלימות זולתם.
אזורי אסון, הרעות הטבעיות הנופלות בהם על ראשיהם של בני אדם והרעות השלטוניות המיוצרות ומחולקות בהם, הם תזכורת כואבת לחיוניותה של ממשלה מתפקדת כהלכה להגנה יעילה על זכויות אדם.
