קרוא וכתוב

ובא לציון ספסר / חיסיון תמוה / הביאו את הגוף?

ובא לציון ספסר

"ראש ממשלה צריך לנהל מדינה. הוא לא חייב אג'נדה". כך מספר ספסר הנדל"ן שנבחר לעמוד בראש הממשלה לנתיניו, בערב ראש השנה. בהחלט, אין חובה שתהיה אג'נדה כשמתייחסים למדינה הזאת כעוד עסקת נדל"ן. בסך-הכל עוד עסק שצריך לחלוב ממנו דיווידנדים. מצבה האמיתי של ישראל מחייב, כמובן, אג'נדה (או בעברית, סדר-יום). אבל אולי בעסקת הבתים הבאה שלו אולמרט פשוט ימכור את כל רצועת האדמה הזאת לאיזה בעל הון  מחו"ל, תמורת הלבנת עוד תרומה. ובא לציון גואל.

חיסיון תמוה

מי הם ח' ו-א'? לא נדע, כי משום מה שמותיהם המלאים של שני החיילים האלה, המואשמים בהתעללות אכזרית, מצמררת, בת'אייר בילאל מוחסיין, נשארים חסויים.  במתקפת ההטרדות המיניות, מעשים מגונים ובעילות אסורות (כולן לכאורה) שנפלה עלינו בחודשים האחרונים, יש טוקבקיסטים התוהים מדוע שמותיהם של המתלוננות נותרים חסויים (למעט אצל אלו שהחליטו לחשוף אותם) בעוד ששמם של נשיא המדינה ושר המשפטים לשעבר, נניח, ידוע לכול. לאיסור זה, המעוגן בסעיף 352 לחוק העונשין, בסיס מוצק, הבא לנסות למזער את מסכת היסורים שעוברות קורבנות המגישות תלונה. מדובר בנזק ייחודי מאד לסוג זה של עבירות שהפרשיות האחרונות רק מדגימות: מתלוננות מוחרמות, מנודות, מופעלים עליהן לחצים, מרננים אחריהן, מכפישים את שמן, מציגים לראווה את ההיסטוריה המינית שלהן ומה לא. כשקורבנות לעבירות מין מתלוננות הן עוברות תקיפה שנייה בזירה הציבורית והמשפטית, כשמנסים לערער את אמינותן ולהציגן כנשים קלות דעת שאין סיבה, כביכול, להגן על זכותן לכבוד ולשלמות גופנית. כל זה קשור גם לכך שבחברה שלנו עבירות מין עדיין גורמות לבושה אצל הקורבן שלהן. לא אנשים שפרצו לביתם ולא אנשים שהותקפו באלימות ברחוב לא מתביישים בכך שהם נפלו קורבן לתקיפה. רק קורבנות לעבירות מין. קיימות, אפוא, סיבות טובות לאיסור בחוק על פרסום זהותן, שנועד לנסות קצת להגן עליהן מפני כל אלו.   לעומת זאת, לא ברור מדוע שמותיהם של שני חיילים תוקפים שהוגשו נגדם כתבי אישום על-ידי הפרקליטות הצבאית – נהנים מחיסיון.

הביאו את הגוף?

צו habeas corpus (לטינית: הביאו את הגוף) הא אחד מתפקידיו הוותיקים של בית-משפט. הוא משמש כדי לצווֹת להביא עציר או אסיר בפני בית המשפט, כך שניתן יהיה לבדוק את חוקיות מעצרו. גם אם לא מרבים להשתמש בו היום, הוא נותר עיקרון יסודי של קריאת תגר על מעצר על-ידי הבאה מיידית בפני שופט. החוק האנגלי המקורי הוא מ-1679, אבל הרעיון קיים עוד מאות שנים קודם לכן. סיר בלקסטון קובע את השימוש הראשון בו ב-1305 אבל צווים אחרים השתמשו ברעיון עוד במאה ה-12, כך שנראה שההביאס קורפוס קדם אפילו למאגנה כארטה (הנחשבת למגילת הזכויות הראשונה) מ-1215. השימוש הראשוני שלו היה להביא אסיר לבית המשפט על-מנת להעיד. אבל עד מהרה הוא נהפך למכשיר ראשון במעלה להגנה על היחיד כנגד מעצר שרירותי.
על חשיבותו של ההביאס קורפוס בשיטה המשפטית האמריקנית יכולה ללמד העובדה שההגנה עליו מופיעה בגוף החוקה עצמה ולא בתיקונים לחוקה המהוווים את מגילת הזכויות שלה. החוקה האמריקנית אוסרת בסעיפה הראשון על השעיית צו הביאס קורפוס, למעט במקרים של מרד או פלישה כשביטחון הציבור מחייב זאת. זה בדיוק מה שקרה בזמן מלחמת האזרחים, כשלינקולן השעה את צו הביאס קורפוס וטען כי הוא משתמש בסמכויות החירום (war powers) שהוענקו לו על-ידי החוקה.  עכשיו אישר הסנאט האמריקני את ה-Military Commissions Act of 2006, המוֹנֵע את ההגנה של הביאס קורפוס מעצירים רבים, לראשונה מאז מלחמת האזרחים. זאת בנוסף להסרת בקרה מעל הכוח הנשיאותי באמצעים אחרים כמו ערעור ההליך ההוגן באמצעות קבלת הוֹדאוֹת המבוססות על ראיות שהושגו בכוח, קיעקוע אכיפתן של ההגנות המובטחות בסעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה, ומתן פטור רטרואקטיבי לפקידים שהסמיכו או הורו על עינויים לא-חוקיים. (על כל אלו ראו בהודעה של ACLU)