השנה ימלאו 60 שנים למותו של דודי, ראובן אלסטר ז"ל. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, החל היום, היה תמיד היום שבו ציינו את נפילתו. אם אשאֵל ליום השנה שלו אצטרך ללכת לבדוק. יום הזיכרון היה תמיד זכרונו, עבורנו. גם עבור אחיו, אבא שלי ז"ל, שנסע כמעט מדי שנה ביום הזה לבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק, שם הוא קבור. בשורת חללי מלחמת הקוממיות, שמדי שנה הולכים ומתמעטים הפוקדים את קברם, ורק החטיבה מקפידה לשים פרח וסרט. לעיתים התלווינו אליו, אף כי הקפדנו בדרך-כלל לצאת לפני שמתחיל הטקס הרשמי, או להגיע אחריו, ולחסוך לעצמנו את הנאום של השר התורן שנשלח לשם.
ביום מותו של אבי, יום הזיכרון שבערבו, ערב יום העצמאות, נפטר, ביקש בבית החולים להדליק נר זיכרון. כשהעבירו את מיטתו אל מול עמדת האחות משום שמצבו החמיר, כבה הנר בדרך. לבי עצר. הוא כעס. יצאתי החוצה, לחלקת המעשנים, לבקש גפרור כדי לשוב ולהדליק את הנר. בלילה קראו לי.
ראובן נהרג בתאונה טפשית, ככל התאונות (או יותר), בזמן שירותו הצבאי, בשלהי מלחמת הקוממיות. הוא ביקש להתגייס לצבא כשפרצה המלחמה, כשהיה שוטר במשטרת פלשתינה. למשטרה התגייס לאחר שחזר משלוש שנים בשבי היפני. כאלה היו הימים. בשבי נפל אחרי שהתגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ונמנה עם קומץ הישראלים שלחמו בחזית היפנית. את סיפורם שלו ושל חברו כאח לו אברהם קיסין ז"ל בשבי היפני, סיפר האחרון בספרו 'בשבי חיילי המיקאדו' שיצא בהוצאת משרד הביטחון.
60 שנים. קשה לקלוט. ועכשיו נותרה תמונתו של דודי היפה, מחייך בכובע שעם אוסטרלי, התלויה מעל לתעודת השירות בפלמ"ח של אבא שלי ומגילת העצמאות בזהב על גבי אדום, עם הקדשה אישית לזכרו, שקיבלו המשפחות השכולות ממשרד הביטחון בשנת ה-40 למדינה. ונותר צילום קברו שצילם אבי, מתחת לשולחן שעליו אני כותבת כעת. ובאיזה שהוא מקום הפתק המציין את מיקום קברו של אביהם, אלימלך ז"ל, שנפטר בפתאומיות כשהיה אבי כמעט בן 13. כי קשה למצוא את הקבר כשמגיעים לנחלת יצחק, ועוברים מהחלקה הצבאית של ראובן לחלקה האזרחיות של סבא אלימלך. ונותר שמו שנושא בנו של אברהם קיסין, ונושא אחי כשמו השני. וזכרו, שיעבור עם העולם כשנעבור ממנו גם אנחנו, שנשארנו.
קשה לקלוט גם איזה מחיר שילמו כאן דורות שלמים על-מנת שהמדינה הזאת תקום, ותמשיך להתקיים. גם את זה צריך לזכור, עם כל עוולותיה העכשוויות שאנחנו מזכירים לה מדי יום ביומו. למרות שאני ילידת הארץ, והורי ילידי הארץ, המדינה איננה בבחינת מובן מאליו עבורי. זכותם של היהודים, ככל עם, להיות אדון לגורלם, להיות ריבון, ולא תלויים באחרים – איננה זכות טריוויאלית בעבורי, ואינני מוכנה לזלזל בה. לכן התחברתי כל-כך לדבריו של זאב שטרנהל בסוף ראיון שנתן לפני שנים אחדות. העם היהודי היה מיעוט די שנים. והניסיון ההיסטורי שלו עם המעמד הזה לא היה, איך נאמר, מרנין במיוחד. אין בי שום תשוקה לשוב להיות מיעוט כזה. לא במזרח התיכון ולא בשום מקום. אך גם לא לשלוט על אחרים או לשלול מהם את זכויותיהם. עצמאות אין פירושה רק שאתה אינך נשלט, אלא שגם אינך שולט. שכן האדון תלוי בעבדו לא פחות משזה תלוי באדונו, כפי שהשכיל ללמדנו היגל. זוהי הציונות המינימליסטית שלי. שאני שבה ומזכירה לעצמי לא רק ביום העצמאות, אלא בכל יום.
חג שמח.
השורות ארוכות ארוכות (רשימתי בעקבות כתבתה של דליה קרפל על כוחותינו בחזית היפנית)
הדף לזכרו של ראובן אלסטר באתר יזכור של משרד הביטחון.
