קרוא וכתוב

לאחרונה התיר האיחוד האירופי שחיטה כשרה, למרות התנגדותם של ארגונים למען בעלי-חיים. הרצון לאסור על שחיטה כשרה נובע מכך שיש בה התאכזרות לבעלי-חיים (שצריכים לדמם למוות לשם כך). הנושא נמצא על סדר-יומן של מדינות אירופה מזה שנים, ויש מדינות שבהן נאסרה השחיטה הכשרה מטעמים אלה, למורת רוחם של חוגים דתיים באותן מדינות. נכון שלבעלי חיים לא יכולות להיות זכויות אדם, משום שאינם בני-אדם, אך בהחלט יכולות להיות להם זכויות של בעלי-חיים. שיח הזכויות מורחב כיום, גם בחקיקה, כדי לכלול בעלי-חיים בתחומים מסוימים; כשאמת המידה היא היכולת לחוש כאב, ולאו דווקא היות סובייקט בעל תבונה ומודעות. מי שהמושג זכויות של בעלי-חיים איננו מדבר אליו יכול לפנות למושג הקיים גם בהלכה היהודית, של צער בעלי-חיים. (פרדוקסלית, יש המשתמשים בו כדי להצדיק מניעת עיקור וסירוס של בעלי-חיים, אך שחיטתם המכאיבה לא מפריעה להם).

האם איסור על שחיטה כשרה פוגע בחופש הדת? לדעתי לא. ולחילופין, גם אם יש בכך משום פגיעה בחופש הדת הרי היא פגיעה מוצדקת. שכן ניתן להגביל זכויות כאשר הן מתנגשות בזכויות של אחרים או באינטרס ציבורי כבד-משקל.

ראשית, אכילת בשר איננה בגדר חובה דתית (אף כי יש הטוענים שבחגים זוהי מצווה). על-כן איסור שחיטה כשרה לא גורם ליהודים שומרי מצוות לעבור על ציווי דתי אלא לכל היותר לעבור לצמחונות. אבחנה זאת שימשה בזמנו את שופט בית המשפט העליון משה זילברג, בעצמו שומר מצוות, כאשר הובאה לפניו עתירה של גבר מוסלמי נגד האיסור לשאת יותר מאשר אחת, בטענה כי זוהי פגיעה בחופש הדת שלו. זילברג קבע כי האיסלאם איננו מצווה על ריבוי נשים, אלא רק מתיר אותו. על-כן אין בחוק למניעת ביגמיה פגיעה בחופש הדת.
אבל הבה נניח שהיה מדובר בפרקטיקה הנובעת מציווי דתי. למשל, ברית מילה. לא היה זה מופרך לו היה נחקק חוק האוסר על ברית מילה, המהווה פגיעה בשלמות הגוף ומסבה כאב.  מי שהיו מבקשים להצדיק חוק כזה לא יכולים היו לטעון כי הוא איננו פוגע בחופש הדת, שכן מילה הינה מצווה חשובה. עדיין, ניתן היה להצדיקו בנימוק של זכויות מתנגשות. חופש הדת, ככל זכות, איננו זכות מוחלטת. לא ניתן לבצע בשמו ג'נוסייד ולא לאכול בני-אדם, לדוגמא. אך אין צורך בדוגמאות קיצוניות; די לנו באפליית נשים, שהדתות מספקות לנו בשפע. כשזכויות מתנגשות אנחנו נדרשים לאזן ביניהן. האם אפשר היה לבסס חקיקת חוק הפוך – חוק המחייב עריכת ברית-מילה? האם לא היה לעותרים נגד חוק שכזה קייס של ממש? בישראל אין צורך בחוק כזה, שכן ברית מילה היא פרקטיקה מושרשת בקרב חילונים גמורים, אוכלי נבלות וטרפות ופיתות בפסח, המצטדקים מול מה שהם עצמם רואים כטקס ברברי ב"הילד יסבול בגן" (בשל חריגותו). כך שבמקרה זה אפשר לומר שלרוע המזל אין בישראל חוק כזה, שכן אין בו צורך במובן הרע של המִלה (והמילה).

זהות או בחירה

השאלה המעניינת העולה מהדיון הנוכחי היא מעמדה של הדת. מדוע בחירות דתיות מקבלות תוקף ומשקל רבים יותר מאשר "סתם" העדפה, או מה שנקרא בספרות "טעם יקר", שאיננו חושבים שעל החברה לממן אותו? אנו אוסרים על אי-קבלת אדם לעבודה משום שלא יוכל לעבוד בשבת בגלל דתו, אך לא משום שהוא רוצה ללכת לראות כדורגל בשבת. לאחרון נגיד, קרוב לוודאי: תחליט מה אתה מעדיף, את הג'וב או ללכת לכדורגל בשבת, במילים אחרות, תשלם על בחירתך. ואילו גישה זהה לאדם שומר שבת תיחשב לפגיעה בחופש הדת שלו ואף לאפליה. אחת התשובות לשאלה הזאת אומרת שאכן יש הבדל. דת היא מאפיין מרכזי של זהות, ובכך נבדלת מהעדפות ואף מאמונות אחרות. דת, כמו  מוצא, מין, צבע עור ועוד, היא מהמאפיינים שאסור להפלות על בסיסם. אבל יש הרי הבדל ברור ביניהם: ניתן להמיר דת ואף להיהפך ללא דתי. וגם אם זה חלק מהותי בזהות, מדוע זה שונה מהיות צמחוני, נניח? מדוע ההנחה היא כי אמונה שונה מהעדפה, כאשר קשה לנו לשנות את שתיהן? לא להגביל את אפשרות הבחירה של אדם להיות דתי הוא דבר אחד, לטעון שאסור כי ישלם שום מחיר בגין הבחירה שלו – דבר שונה לחלוטין. באופן פרטי, אנשים יכולים לבחור להתחשב באמונות של אחרים, כפי שהם יכולים לבחור להתחשב בהעדפות אחרות שלהם. אבל כאן עסקינן בעקרונות הראויים להכוונת הזירה הציבורית, שבה פעילים אנשים וקבוצות עם העדפות, אמונות ואינטרסים שונים, שלעיתים מתנגשים.

הסיקים והקסדה

יש החולקים על המשקל המיוחד שמקבלת הדת ביחס לבחירות אחרות. בריאן בארי, שהספדתי לא מזמן, כותב (תרגום חופשי שלי, וגם ההדגשות):

"חשבו, לדוגמא, על כך שאנשים בעלי אמונות כאלה או אחרות לא יימשכו למשרות מסוימות. קרוב לוודאי שקריירה צבאית תהיה סגורה בפני פציפיסטים, וצמחונים מושבעים לא יעבדו בבית מטבחיים או אצל קצב. באופן דומה, אם החוק דורש להמם בעלי-חיים לפני הריגתם, מי שכתוצאה מכך לא יוכל לאכול בשר בגלל אמונתו הדתית יצטרך לוותר בכלל על אכילת בשר.
ניצבים מול עתיד ללא בשר, אפשר שיהודים ומוסלמים אחדים יחליטו כי אמונתם דורשת פרשנות מחדש כך שתאפשר אכילת בעלי-חיים שנשחטו בהומאניות. וזה אכן קורה. (…)
לא ניתן להשוות אמונות למכשול כמו נכות פיסית, נניח. נכות – לדוגמא, חוסר תנועתיות פיסית בגלל פגיעה או מחלה – תומכת בתביעה-לכאורה חזקה לפיצוי, משום שהיא מגבילה את ההזדמנות לעסוק בפעילויות שאחרים מסוגלים לעסוק בהן. אמונה או העדפה מביאה לדפוס מסוים של בחירות מתוך סט הזדמנויות הפתוחות לכול. אי אפשר להשוות מי שלא יכול לנהוג בגלל מגבלה פיסית לבין מי שלא יכול לנהוג כי זה מנוגד לעיקרי הדת שלו.
ההבחנה המשמעותית כאן היא בין הגבלות על טווח ההזדמנויות הפתוחות בפני אנשים, לבין הגבלות על הבחירות שהם עושים מתוך אותו טווח."

בדוגמא אחרת בספרו, שואל בארי האם יש לתת לסיקים פטור מהחוק המחייב פועלי בניין או רוכבי אופנוע לחבוש קסדה (בשל מנהגם לחבוש טורבן), או שאפשר לומר להם שאם הם רוצים לעבוד בבנין (או לנהוג על אופנוע) החוק יחול עליהם כמו על כולם.  שוב, אותו עיקרון: הבחירה לקיים את מצוות הדת מתאפשרת לאדם, אך עצם הבחירה הזאת סוגרת בפניו חלק מאפשרויות הפעולה. ממש כמו שמי שבוחר להיות צמחוני כבר לא בוחר בין מנות הבשר במסעדה.  ההשוואה של בארי למגבלה פיסית חשובה במיוחד. כי היא מתייחסת להבחנה קריטית לצדק חלוקתי, בין מה שהוא בחירה של אדם לבין מה שאין לו בחירה לגביו ומציב אותו בנקודת זינוק נחותה ביחס לאחרים. על-פי תפיסה זאת, אמונה דתית לא צריכה לקבל בהכרח קדימוּת על-פני אמונות והעדפות אחרות. בהינתן שמאפשרים לאדם לבחור את הבחירה המקדימה אם להיות דתי או לא, אין זה בלתי סביר שלבחירה הזאת יהיה מחיר שהוא יידרש לשלם.

דת ומצפון

ניתן לטעון, במידה רבה של צדק, שהשוואה של אמונה דתית ל"סתם" העדפה (ללכת לכדורגל בשבת או לקנות רק מותגי יוקרה, נניח) – היא בעייתית ומטעה. נכון יותר להשוותה לאמונות מצפוניות אחרות, שאינן דתיות. לא סתם הזכות היא ל'חופש הדת והמצפון'. הקושי הוא שמצפון, מעבר להיותו קשה להגדרה, הוא עניין מאד אישי. פנימי ממש, הייתי אומרת. הוא גם קשור הדוקות, על-פי רוב, למחיר שמשלמים בגינו. דת (להבדיל מאמונה) איננה עניין פרטי כלל ועיקר. זוהי פרקטיקה קולקטיווית. וכאשר אדם רואה בשאלה כיצד אחרים מתנהגים עניין הפוגע במצפונו הוא  – יש בעיה.

אם לחזור לעניין השחיטה הכשרה, יש מי שאינם מקבלים בהקשר הזה את ההבחנה בין ציווי להיתר ואומרים כי מרגע שמותר לכולם לאכול בשר, גם לאנשים דתיים צריכה להיות האפשרות לעשות זאת על-פי אמונתם. הטיעון הזה בעצם איננו מקבל את ההבחנה של בארי בין טווח ההזדמנויות (שצריך להיות פתוח) לבין הבחירות מתוך אותו טווח (שעליהן לגיטימי לשלם מחיר). ניתן בהחלט להתווכח עד כמה נפגעות כאן זכויות אחרות או אינטרסים אחרים, מה האיזון הראוי ואיזו הגבלה כבדה יותר. מה שנראה לא לגיטימי הוא שאני אבחר והאחרים ישלמו.

שחיטה כשרה ואנטישמיות
עוד מִלה אחת. גם מי שהטיעונים המהותיים נגד שחיטה כשרה לא משכנעים אותה, יכולה להיות מודאגת מהאפקט שיהיה להיתר שקיבלה השחיטה הכשרה: הנה היהודים אשמים גם בסבלם של בעלי-החיים. מצד שני, יש הטוענים שחלק מהמניעים לאסור על שחיטה כשרה עצמם הם אנטישמיים.