בעקבות פרסומו של דוח גולדסטון, והתגובות ההיסטריות בעיקרן שהשמיעו גורמים רשמיים בישראל, אנו מתבשרים כעת כי יתכן מאד שתוקם ועדת בדיקה, אולי אפילו חקירה. והשאלה היא מדוע יש צורך בדוח כזה על-מנת שישראל תחקור בעצמה? לישראל יש חובה מוסרית ומשפטית לחקור. זאת גם היתה הדרישה מלכתחילה, וחקירה כזאת מתבקשת לאור ממצאים ושאלות נוקבות שעלו מהם, שחשפו ארגוני זכויות אדם כמו בצלם.
עיקרון חשוב של השיפוט הבינלאומי הוא הסמכות המשלימה (קומפלמנטרית): השיפוט מופעל רק כשהמדינה הנדונה כושלת מלחקור. כך, בית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC) יפעיל את סמכותו רק אם המדינה הנדונה איננה רוצה או איננה יכולה לחקור ולהעמיד לדין במידת הצורך. שיפוט הבינלאומי הוא המפלט האחרון, שבא לתת מענה למקרים שבהם מופגן כשל במערכות המשפט הפנימיות של המדינה. מפני שגם על-פי המשפט הבינלאומי, האחריות הראשונית לחקור ולהעמיד אנשים למשפט מוטלת על המדינה. גם כשמדובר בחשדות בדבר ביצוע עבירות הנמצאות בסמכותו של בית דין בינלאומי.
יחד עם מגמת האוניוורסליזציה של זכויות האדם, שעל-פיה פגיעות גסות בהן הן עניינה של הקהילה הבינלאומית, של האנושות כולה, נשארה המסגרת של המדינה הריבונית כמסגרת חשובה. לא רק משום שזה האינטרס של המדינות, לא לוותר על ריבונותן וסמכותן, אלא מפני שהמדינה יעילה יותר באכיפה, גם של זכויות אדם. במדינה יש רשות מחוקקת ורשות מבצעת, מה שאין בקהילה הבינלאומית (ה"חקיקה" הבינלאומית מתבצעת על-ידי חתימה הדדית על אמנות, ואכיפתן לוקה בחסר). האחריות להגן על זכויות היא קודם כל אחריותה של המדינה, גם על פי האמנות הבינלאומיות. קודם כל כי ביכולתה לעשות זאת באופן האפקטיווי ביותר.
טעם נוסף לסמכות המשלימה של השיפוט הבינלאומי הוא אכן הרצון לתת תמריץ למדינות לקבל את השיפוט הבינלאומי. למעשה, הצטרפותן המהירה והמאסיווית של מדינות העולם לאמנת רומא (שהיא חוקת ה-ICC) הפתיעה את המומחים בתחום. סביר להניח כי סיבה מרכזית למהירות הזאת היא אותה מטריית הגנה שמספקת האמנה למדינות שיקיימו בעצמן את חובת החקירה היסודית והרצינית.
יחד, התוצאה היא דירבון של מדינות להתייחס ברצינות לזכויות אדם בכלל ולכללים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי בפרט, ולאוכפם על כוחותיהן. זאת מתוך תקווה להיחלשות המגמה של פטור מעונש (impunity, שהוא המונח שבו השתמש השופט גולדסטון בנאומו באו"ם, ותורגם ברשלנות ל"התעלמות") במדינות המעורבות בסכסוכים מזוינים, ותיווצר הרתעה כנגד ביצוע מעשים הפוגעים קשות בזכויות אדם.
כן, אנחנו נמצאים במגרש חדש, מגרש הגלובליזציה של זכויות האדם. הנה לנו פן חיובי של הגלובליזציה. למרות הקשיים שיש בסמכות השיפוט האוניוורסלית (להבדיל משיפוט בינלאומי) – שאם תיושם שלא כהלכה עלולה לקלוע את המערכת המשפטית הבינלאומית לכאוס – גם שם תקף עיקרון הסמכות המשלימה. סמכות שיפוט אוניוורסלית, אגב, איננה עניין של השנים האחרונות: לא רק שבית המשפט העליון בישראל נדרש לה בערעור אייכמן (ודבריו שם נלמדים כיום בכל טקסטבוק של משפט בינלאומי); אלא שאמנת ז'נווה הרביעית מקנה סמכות זאת למדינות שהן צד לה לגבי עבירות המהוות הפרות חמורות שלה. אם אנחנו לא חוקרים ומעמידים לדין בעת הצורך – מדינה חתומה אחרת לא רק רשאית אלא חייבת לעשות זאת. (ראו כאן). זהו ההיבט המשפטי של החובה לחקור.
נכון, גם השיפוט הבינלאומי עלול להתעוות כתוצאה מהטיות פוליטיות ויחסי כוח בינלאומיים. לבית הדין הפלילי הבינלאומי עדיין אין די רזומה כדי לבחון זאת, ובין היתר בשל כך ישראל לא אישררה את אמנת רומא. כשלעצמי, הייתי מעדיפה שמדינתי תחקור אם עולים חשדות כבדים כגון אלה. ובגלל העניין עצמו, לא כדי שקציניה ובכיריה לנסוע יוכלו להמשיך לטייל בעולם. אבל אם איננו עושים זאת, אין לנו להלין אלא על עצמנו שהגענו למקום שאליו הגענו בעקבות דוח גולדסטון.
עוד על השיפוט הבינלאומי ועל סמכות השיפוט האוניוורסלית:
לא להיתפס או לא לעשות? (אייטם שני ברשימה)
מי מפחד משיפוט בינלאומי?
הסגר או העמד לדין
עקרונות נירנברג
ודבר אחר (לא במשמעות ההיא, חלילה): התחלתי לצייץ (מי היה מאמין. הכול בגללך, גלוברמן). למי שלא שם לב להודעה בטור הימני, אפשר לעקוב אחרי בטוויטר כאן. אני מודיעה שם על רשימות חדשות אבל לעיתים גם מנפיקה אמירות קצרות שלא אקדיש להן רשימה שלמה כאן. היום, למשל, שיחררתי אחת כזאת על צ'יקו תמיר. חג שמח.
קרוא וכתוב 