"מַזָּל גָּדוֹל הוּא / לֹא לָדַעַת בְדִיּוּק, / בְּאֵיזֶה עוֹלָם חַיִּים"
(ויסלבה שימבורסקה, מזל גדול הוא)
מוטב להדליק נר מאשר לקונן על החושך, גורסת אמרה אופטימית. פעם הופיעה הסיסמה הזאת יחד עם סמל אמנסטי על נר אדום שקניתי (כחובבת הצבע והארגון) בחנות אמנסטי באירלנד. האמרה ירדה הנר נשאר, ומדי פעם מאיר את החשכה היורדת עם הפסקות חשמל מזדמנות.
על החשכה הסובבת אותנו מדברים רבות. אינני בטוחה שקשה היום יותר להגן על זכויות אדם מאשר בזמנים אחרים – לפעמים הישגים מצטברים רבים נעלמים משום מה מעינינו – אבל ללא ספק המצב הפוליטי, הקשור הדוקות לזכויות אלה ומשפיע עליהן, מחשיך והולך. מה שאתמול היה "לא יעלה על הדעת", או לפחות נראה כפארסה, הוא היום מציאות שלא מתעכבים עליה יותר מרגע, אם בכלל. לא קשה להיכנס לייאוש לנוכח המציאות הזאת; או לבת-דודה הלא סימפטית לא פחות שלו, האדישות. אז מורידים הילוך. מי יכולה לחשוב על כך שלפני שנים, בחופשתי מהעבודה בארגון זכויות האדם, הרמתי תוך כמה שעות מחאה על מה שקורה ביוגוסלוויה, כולל מסע תרומות של ציוד. בתקופה ההיא נשאלתי אם אני לא מתייאשת מההיחשפות המתמדת לרוע ולפגיעה. תשובתי אז היתה שלהיפך: לנוכח כל הרוע הזה אני לפחות מרגישה שאני עושה משהו, קטן ככל שיהיה. נר בחושך. זה נסך בי סוג של אופטימיות שבאה רק עם העשייה. היום בצלם, הארגון שעבדתי בו אז, מציין 20 שנה להיווסדו. לא ממש סיבה לאופטימיות, כשמסתכלים על המצב שהוא קם כדי לתעד. אפשר להבין שמי שנחשפים יום-יום לרוע ולקשיים האלה, ללא הפוגה וללא סוף – יהיו אלה פעילי זכויות אדם או עיתונאים מסוימים – מקצינים והולכים, ומתקשים לדבר על משהו אחר. זה לא הופך את הפרספקטיווה הזאת לאמת שאין בלתה, רק למובנת יותר לנוכח הנסיבות. "בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרגוּ, / חַיּוֹת גָּוְעוּ, / בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת / וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא / כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם / פָּחוֹת פּוֹלִיטִיוֹת". (שימבורסקה, ילדי התקופה)
אז איזה נר נמצא בכל-זאת השנה, להדליק לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי שצוין אתמול, כדי להאיר את החשכה ההולכת ומשתררת עלינו? אולי פסיקת בג"צ שביטלה את הפרטת בתי-הכלא. יש לי אליה איזו נגיעה קלה, בדמות נייר עמדה שכתבתי בנושא לרופאים לזכויות אדם ופסק-הדין של השופט לוי אף מפנה אליו. כשנתבקשתי לכתוב את הנייר, וסיפרו לי שעו"ד אביב וסרמן מתכוון לעתור נגד החקיקה שכבר התקבלה בשל הפגמים שנפלו בה, הייתי סקפטית מאוד. גם כשהוגשה העתירה, שהרחיבה בהרבה מעבר להליכי החקיקה עצמם, לא האמנתי כי בג"צ יקבל אותה ויפסול את החוק. הנה נר קטן. שמאיר את המשך הדרך. כי הרי לעשייה יש פונקציה חשובה בהרבה משאלת הייאוש הפרטי, שלא ברור אם הוא גדול יותר היום אם עושים או אם לא עושים. אבל בלי לעשות לעולם לא תשתנה המציאות.
אֵין מִי שֶׁטּוֹב לוֹ בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר.
אִם לַנְּמָלִים טוֹב בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר
– נְבָרֵך אֶת הַנְּמָלִים. וְשֶׁתָּבוֹא הַשָּׁעָה חָמֵשׁ,
אִם אֲנַחְנוּ אֲמוּרִים לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת.
(שימבורסקה, ארבע לפנות בוקר)
אז באמת, שתבוא כבר.
המובאות משימבורסקה הן בתרגומו הנפלא של רפי וייכרט, מן הקובץ "סוף והתחלה".
קרוא וכתוב 
בתל-אביב הפגינו כל המי ומי ומה ומה. הפגינו בעד מה שמקובל להפגין ונגד מה שמקובל להפגין ודברו את מה שצריכים לדבר ונראו צדיקים בעיני עצמם. בדיוק בזזמן הזה בקצה הצפוני של ישראל הייתה הפגנה קטנה יותר אך אמיתית אישית. תושבי ראג'אר הפגינו נגד העולם ממש כל נגד העולם שהחליט בשם הצדק המוחלט ומודדי האדמה הכי טובים לחלק את כפרם. הייתי מאמין יותר לבעלת הבלוג ולחבריה עם מילה אחת הייתה נאמרת בתל-אביב על אומללים אלו שנגזר דינם משום שהם אינם בצד המתאים של הצדק המתאים. ולפני שאושמץ. פינוי רצועת עזה היה מעשה ציוני גדול. בעת שלום אמיתי לא יקרה לי כלום אם אלך לכותל עם דרכון וצריך להפסיק מייד את כל הבנייה בכל השטח שמחוץ לקו הירוק ולקרוא למשא ומתן מידי עם נציגי פלסתין.
כל כך אופייני וכל כך מצער.חג החנוכה היום, מן חג משונה שבו מדליקים נרות לזכר ניצחון לאומי ודתי יהודי ואילו הכותבת, דווקא היום, מבקשת להראות בדרך ההתעלמות שהיא מפנה כתף קרה לחגו של עמה. הדלקת הנר הפרטי היא סוג של התרסה פוליטית תרבותית וחברתית. אולי זו הסיבה שחלקים נרחבים בציבור כבר לא מוכנים לשמוע את צירוף המילים " זכויות האדם" המבטאות גישה אוניברסאלית המתכחשת למקורות הלאומיים והתרבותיים שלנו ובמקרים הגרועים יותר הצירוף אינו אלא ביטוי לציניות פוליטית ללא גבולות ואפילו לגילויי אנטישמיות. לו הייתה הכותבת מדליקה נר חנוכה ורואה בו סמל לחירות דתית[היהודים כזכור נלחמו על שמירת דתם ולא ביקשו לכפות אותה על אחרים] היא הייתה תורמת תרומה גדולה הרבה יותר לכך שזכויות אדם יהיו משהו שצריך לעניין את הכול ולא רק קבוצה מתבדלת בציבור הנזקקת לעיסוק בתחום כדרך נוספת להגדרת עליונותה [המוסרית והתרבותית] על קבוצות אחרות.
אני הייתי מבקש לייחד הדלקת נר חנוכה לגינוי המעשה המתועב של הצתת מסגד. חרות דתית אינה נתונה רק לעם אחד – בכך אולי הייתי תורם משהו להכרת החג הלאומי ולקידום זכויות האדם.
נר פרטי לציון יום זכויות אדם הוא גם נר כללי, כי זכויות אדם באשר הוא זה דבר כללי, שאמור לאגד את כולנו.
גישה אוניברסלית איננה מנוגדת ואיננה מתכחשת למקורות תרבותיים ולאומיים, להיפך. בשם האוניברסליות אנחנו תובעים זכויות לכל התרבויות ולכל העמים.
אני מסכימה עם נעמה שהחושך הולך ומשתלט עלינו, וכן: גם על העם היהודי – ראו דוגמת המסגד שהוצת.
הנר הפרטי חשוב, כי תביעה לזכויות אדם מתחילה תמיד מלמטה, מכל אחד מאיתנו.
חג החנוכה שאתה דורש את כבודו הוא הסמל המובהק ביותר לפנאטיות דתית מן הסוג החשוך ביותר, שבמסגרתו רצחו היהודים הפנאטים יהודים אחרים שלא היו שותפים למידת הקנאות הדתית שלהם, עינו, מלו בכפייה וכו' וכו'. או במילים אחרות: בהחלט ניסו לכפות את דתם על אחרים.
עכשיו יעלילו עלי שאני הזמנתי את התגובה הזאת ממך כדי להוכיח את התזה שלי-איך יוצאים מזה?
חוץ מזה סתם אנחנו חוגגים יותר מ2000 שנה ומשמינים מסופגנות? בגלל יהודים פנאטיים?. למה אף אחד לא סיפר לי על כך עד היום? איך בכלל מאפשרים לפנאטים הללו לחגוג בבתי הכנסת? האם אין גבול לשמירה על חופש הפולחן?
כל כך אופנייני וכל כך מצער. עדיין חג החנוכה היום, מן חג משונה שבו מדליקים נרות לזכר ניצחון של אנשים שדרשו זכות כללית ואוניברסלית – את חירות הפולחן. ואילו המגיב, דווקא השבוע, מבקש להראות בדרך ההפגנה שהוא מפנה כתף קרה למי שאינו בן דתו. הדלקת הנר הלאומי היא סוג של התבדלות והתגדרות בדל"ת אמות. אולי זו הסיבה שחלקים בציבור כבר לא מוכנים לשמוע את צירוף המילים "עם סגולה" המבטא גישה מתנשאת המתכחשת לשוויון הבסיסי של כל בני האדם ובמקרים הגרועים ביותר אינו אלא שם קוד לגזענות ולגילויי שנאה. לו היה הכותב מדליק את נרות החנוכה גם כסמל לחירות דתית לכל הדתות הוא היה תורם תרומה גדולה הרבה יותר לכך שהיהדות הייתה משהו שצריך לעניין את הכול ולא רק קבוצה בציבור הנזקקת לעיסוק בדת כדרך נוספת להגדרת עליונותה [המוסרית והתרבותית] על קבוצות אחרות.
אני הייתי מבקש לייחד הדלקת נר חנוכה לגינוי המעשה המתועב של הצתת מסגד. חרות דתית אינה נתונה רק לעם אחד – בכך אולי הייתי תורם משהו להכרת החג הלאומי ולקידום זכויות האדם.
איני אדם דתי אבל למיטב הבנתי יהודי הוא מי שקיימת עליו החובה לקבל על עצמו עול תורה ומצות-חובה שאינה מוטלת על לא יהודי. זו הסיבה שהיהדות אינה מתערבת בפולחנים של דתות אחרות ,אלא שהיא חוששת מפני מסיונריות.
הסגולה או הבחירה היא הבחירה של האל בעם היהודי כמי שנועד לקיים חיי תורה ומצוות
ביהודות כמו בדתות האחרות יש הכל והן עשויות להתפתח לכיוונים שונים. השאלה מה נבחר אנחנו לקחת ממנה.