פרטיות הולכת ונעלמת – למה זה רע
לאחרונה שומעים יותר ויותר לא רק על זה שבעידן הרשתות החברתיות הפרטיות נעלמת – אלא שטוב שכך. ואם אתם חושבים אחרת – תתרגלו. ברוכים הבאים לחברה השקופה. הנה כמה מילים (שיצאו בסוף לא מעט…) על כמה זה רע.
פרטיות כחיונית לאוטונומיה ולחירות האנושית
פרטיות חיונית לאנושיות שלנו. לכן היא גם זכות אדם. היא תנאי מהותי לאוטונומיה אנושית. פרטיות נדרשת ליכולתנו לתכנן תכניות, לגבש טעם אישי, לפעול – בקצרה, להיות מי שאנחנו. הפילוסופית סיסלה בוק כותבת: "בבקשם שליטה כלשהי על סודיות ופתיחות, והכוח שהיא מאפשרת, מנסים בני-אדם לשמור ולקדם לא רק את האוטונומיה שלהם אלא גם את שפיותם והישרדותם". הכיצד? ניתוחה של בוק מסתמך על ארבעה מרכיבים שונים, גם אם בפועל בלתי-ניתנים להפרדה, של אוטונומיה אנושית: זהות, תכניות, פעולות וקניין. הם נוגעים, בהתאמה, להגנה על מי שאנחנו, על מה שאנו מתכוונים אליו, על מה שאנו עושים ועל השייך לנו.
שליטה על סודיות חיונית כדי להבטיח את הלבדיות (solitude), הפרטיות, האינטימיות והחברות. להגן על עולמנו הפנימי ועל תחושתנו שאנו ישויות נפרדות ויש לנו תחומים שאינם חדירים לחלוטין לבחינה ולעיון מבחוץ. על כך שלעולם לא נהיה מובנים ושקופים לחלוטין לעצמנו או לאחרים. החוויה של הייחודיות והעומק האלה נמצאים בבסיס ההערכה-העצמית של האדם. ג'ורג' אורוול מבטא זאת יפה בספרו 1984 כשהוא כותב: "יכולים הם לגלות לפרטי-פרטים כל מה שעשית או אמרת או חשבת; אבל תוך-תוכך, שמסתריו הם בבחינת חידה אפילו לגביך, נשאר בלתי-חדיר".
תכניות ופעולות מסוימות, יצירתן, פיתוחן ושינוּיָן – דורשות אף הן שליטה כזאת. מה שפגיע, לא פופולרי ואולי מאוים, דורש שכבות נוספות של סודיות מוגנת. יש תכניות שדרושה להן חשכת הפרטיות על-מנת שניתן יהיה לתכננן בשׁוּבה ובנחת, מתוך בדיקה פתוחה של כל האפשרויות ומתוך ידיעה שהן אכן שלנו.
פרטיות משמשת גם כדי להגן על מה שנמצא בבעלותו של אדם. הזכות לקניין היא כידוע זכות טבעית בעיניו של ג'ון לוק, "הפילוסוף המייסד" של הליברליזם. והארט, הפילוסוף החשוב של המשפט, מצביע על כך כי החיים תלויים בכבוד לפחות "לצורה מינימלית של מוסד הקניין (למרות שלא בהכרח קניין פרטי) ולכלל המפורש שדורש כי הוא יכובד".
יש להבין פרטיות כיכולת לשלוט על מה שאנו מבקשים לחלוק עם אחרים לעומת מה שאנו רוצים שיישאר בחזקתנו אנו. בין אם מדובר במידע בין אם מדובר בגישה פיזית אל גופנו. לעולם השאלה העקרונית היא האם ועד כמה אנחנו מוכנים לחלוק. מהותה של אינטימיות היא שאנו בוחרים עם מי לחלוק את פרטיותנו. מרגע שניתנה הסכמה, לא מדובר בפגיעה (לעומת פגיעה מוצדקת הנובעת מהגבלה בשל איזון הפרטיות עם זכויות אחרות). גם אם יש מקום להכרה בכך שהפוליטי קובע את גבולותיו של הפרטי (ומהו), ביקורת רדיקלית המבקשת למחוק כל הבדל ביניהם תהיה הרסנית לפרטיות ולאינטרסים שעליהם אנו מבקשים להגן בעזרתה.
היעדר פרטיות כפגיעה בחירות היא אולי מובנת יותר. להפיכת חייהם של אנשים לשקופים וצפויים יש השלכות חברתיות ופוליטיות שליליות. קל יותר להפעיל עליהם לחץ ולתמרן אותם. חופש הבחירה נשען גם הוא על פרטיות: אם חיינו "שקופים" כי אז יש בעיה בקביעה כי אנו עושים כרצוננו, שכן לא ברור עד כמה אנו מכוונים את מעשינו לעין הבוחנת אותם מבחוץ. (גם בלעדי זאת קשה פעמים רבות לקבוע מתי אנו פועלים כרצוננו ומתי מכוח החִבְרוּת הלא-מודע, לעיתים, למוסכמות החברתיות). כאשר ניטל מאתנו חופש הבחירה – קשה לייחס למעשינו ערך מוסרי. צריך גם לזכור את הסכנות שצפויות לנו כשהמשטר מחליט להיות פחות דמוקרטי ולשים על עצמו פחות רסנים. מצד שני, הרשות היחידה שיכולה לאכוף סטנדרטים של פרטיות וציות להם על גופים מסחריים, שמהם נשקפת סכנה לא פחותה בימינו, היא הממשלה…
פרטיות והתפתחות טכנולוגית/תקשורתית
פרטיות היא זכות חדשה, יחסית. לא תמצאו אותה בכתבי הזכויות של המאה ה-17 וה-18. כן בהכרזה האוניוורסלית מ-1948, בסעיף 12:
"לא יהא אדם נתון להתערבות שרירותית בחייו הפרטיים, במשפחתו, במעונו, בחליפת מכתבים שלו ולא לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב. כל אדם זכאי להגנת החוק בפני התערבות או פגיעה באלה".
אנו מרבים לדבר על הסכנות שצופן העידן הממוחשב לפרטיות, אך מראשיתו הוּנע הדיון בפרטיות על-ידי ההתפתחויות הטכנולוגיות של זמנו. מאמרים הקלאסי של וורן וברנדיס על הזכות לפרטיות, מ-1890, היה בחלקו הגדול תגובה להתפתחות של יכולת ההפצה של עיתונים והדפסת רפרודוקציות של צילומים, שהקלו על היכולת המעשית לפגוע בה. אליבא דוורן וברנדייס האינטרס בפרטיות הינו, בסופו של דבר, האינטרס של אדם שיעזבו אותו לנפשו. הזכות להיעזב לנפשך היא משמעות הליבה של פרטיות בשיטת המשפט האמריקנית עד היום (אף כי הזכות לפרטיות, היסודית כל-כך לשיטה האמריקנית, איננה מוגנת מפורשות בחוקה, אלא בדרך של פרשנות מצד בית המשפט העליון. ועל-כך אולי ברשימה אחרת).
ברור שככל שהיכולת הטכנולוגית לחדור לגופו (ואולי אף לראשו) של אדם, לאגור נתונים ולהצליב מידע, מתפתחת – נהפכת שאלת הפרטיות לקריטית יותר. על-מנת לפגוע בפרטיותי בחברה המסורתית היה צריך להציץ לי דרך חלון ביתי או לצותת לשיחתי מן השולחן הסמוך בבית-הקפה. (לסרטון חביב בנושא ראו בסוף הפוסט כאן). גם תחושת אי-הנוחות, שתלווה אותנו (יש לקוות) בפותחנו מכתב המיועד למישהו אחר, עלולה להיחלש כשהאמצעים הטכנולוגיים מאפשרים לנו לעשות זאת כבדרך-אגב, כשהם משכיחים מאתנו שבעצם מתבצעת כאן אותה פעולה מבחינת חומרתה.
אבל הטרנד שחוגג את אובדן הפרטיות כמשהו משמח – מדאיג ממש. הזכות לפרטיות סובלת, ככלל, מרייטינג נמוך. היא נחשבת לזכות של מותרות, שהמאבק עליה ידרש רק כאשר יתמלאו אינטרסים אנושיים יסודיים יותר. כך טוען פרופ' שיזף רפאלי שפרטיות היא "המצאה בורגנית" (ראו כאן, וגם עוד דברי סנגוריה על אובדן הפרטיות). למעשה, את כובד פגיעתה של פגיעה בפרטיות ניתן לחוש רק לאחר מעשה, בתחושה קשה של ביזוי היקר לך. כשאדם פורץ לתחומים האישיים ביותר שלנו ללא רשותנו, הוא רומס חלק מהותי ביותר של האישיות שלנו. אבל מה עם אלה שמפזרים את הרשות הזאת מרצונם, לכל דכפין? (או סתם לא שמים לב שהגדרות הפרטיות בסטטוס שלהם הן כאלה?). הסנגורים של אובדן הפרטיות מספרים לנו על יתרונות השיתוף: שוב איננו חשים לבד (האמנם?) או מבודדים, אנו מגלים שלאנשים רבים אותן חוויות או בעיות, ומקבלים תמיכה חברתית. טוב ויפה, נניח. אך את כל אלה כדאי לשקול בכובד-ראש אל מול החסרונות של אובדן הפרטיות וקודם כל להיות מודע להם. על אף הצהרותיו כי בעידן החדש לא ניתן לצפות לפרטיות, בחר מייסד פייסבוק, כך קראנו, דווקא לחסום גישה לתמונות שלו שהתפרסמו כתוצאה משינוי ברירת המחדל של הגדרות הפרטיות.
חשבו איך תרגישו לו הייתם שקופים לחלוטין לאנשים מסביבכם. פרטיות איננה לוקסוס. היא תנאי ליכולות אנושיות יסודיות ולקיום חברה חופשית. החזירו לעצמכם את השליטה עליה. המון "חברים" בפייסבוק הם לא סמל סטטוס ובעיקר לא ערובה להפגת הבדידות. זאת מתפזרת מאינטימיות אמיתית, שעל-פי הגדרה מתקיימת עם אנשים מעטים. אותם אלה שבחרנו לתת להם גישה לתחומים האישיים ביותר שלנו, כחלק מיחסינו המיוחדים מאוד אִתם.
צדו השני של המטבע הוא אי-היכולת העקרונית שלנו לחדור באמת ללבו של הזולת ולרדת לצפונותיו; אי-יכולת המפרנסת יצירות ספרות לא מעטות. בלשונו של ספר משלי (יד, י): "לֵב יֹודֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ, וּבְשׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרֵב זָר".
מעניין איך דווקא בעולם היפר קפיטליסטי שקידש את האינדווידום קורה כל זה. אולי מפני שבסופו של דבר הישות האנושית כ"צרכן", גברה על כל קדושה אחרת הנוגעת לפרט. דיברתי פעם עם איזה מומחה לאינטרנט, קפיטליסט באידיאולוגיה על ענייני פרסום ויראלי, ועל הריגול אחר אפיוני הגלישה שלנו. והוא האמר לי בפירוש שכל מה שמשרת אותו כצרכן נכון בעיניו..
לא ברור לי ממה שכתבת איך טכנולוגיה ותקשורת מעלימים אותה.
נכון, זה מאד מעצבן שיום אחרי שאתה עובר דירה, מגיע לך דואר, מדוור בדיוור ישיר אליך, על מנת לשווק דבר מה. או לקבל טלפון מספק אינטרנט שמציע לך את עסקת חייך (בהתחייבות לשנתיים) בערך חמש דקות אחרי שהתקנת תשתית מתאימה מחברה אחרת.
מעצבן שפרטים טכנים כאלה על חייך מסתובבים חופשי ונגישים לכל איש שיווק מתחיל.
אבל האם זו הפרטיות במובנה העמוק ביותר שעליה מדברים סיסלה בוק וג'ון לוק ואחרים שהזכרת?
אני בכלל לא בטוח שכך הדבר.
מעצבן שמדינה יוצרת לעצמה מאגרי מידע ביומטריים ואחרים (וכבר לכולם נמאס לכתוב על כך שחברת דרך ארץ המפעילה את כביש 6 מקבלת אינפורמציה כזו ממשרד הרישוי) – אבל עדיין, השגת המידע הזה והשימוש הלא ראוי בו הם בבחינת פשע ממש כמו להציץ דרך החלון, ודורשים מאמץ מודע ותכנון.
ואסור לשכוח, שאת כל המידע שיש ברשתות חברתיות על אנשים – האנשים עצמם מספקים אותו. כי הצד השני של מטבע הפרטיות הוא האופן שבו אנחנו מנהלים את דמותנו החברתית, והאינטרנט, רשתות חברתיות ואמצעים טכנולוגיים אחרים, מאפשרים לנו לנהל תדמית שכזו.
כפי שאני רואה זאת, הטכנולוגיה והתקשורת לא מעלימים את מושג הפרטיות, אלא משנים את פני המגרש עליו המשחק פרטיות/תדמית מתנהל. מה שהיה פעם זירה עיקרית של פרטיות הופך משני, ודברים אחרים שמעולם לא זכו להכרה בנוגע לפרטיות או לתדמית חברתית, פתאום הופכים להיות חשובים, שכן באמצעות הטכנולוגיה ניתן לנהל אותם טוב יותר ולהשתמש בהם להגדרת העצמי.
הטכנולוגיה, כמו תמיד, איננה משנה את השחקנים אלא משנה במעט את חוקי המשחק. מה שהיה הוא לעולם לא מה שיהיה.
אחת מתקנות חרם דרבנו גרשום, מסביבות המאה ה-11 אוסרת על קריאת מכתבים פרטיים של הזולת
קודם כל, כמו שאמרו פה, אנשים בוחרים במודע לוותר על הפרטיות שלהם. בעיניי זו כמו מטוטלת. חלק מהאנשים עדיין לא מבין את ההשלכות שיש לחשיפת יתר ברשתות חברתיות אבל אחרי שנפגעים פעם אחת נזהרים כבר הרבה יותר. ועדיין, אפשר לשמור על פרטיות גם בעידן האינטרנט אם נוקטים אמצעי זהירות בסיסיים.
גם העדר הפרטיות לא אומר שזה בהכרח דבר רע. הרי מעטים יחסית המקרים שהמטרה היא לחפש מידע על אדם ספציפי ולפגוע בו בצורה זו או אחרת. רוב המידע משמש לסוכנים שונים באינטרנט, פרסומות או תוכן ייעודי, וזה לא בהכרח דבר רע. בשביל להשתמש במידע לרעה צריך גם כוונות רעות מצד מישהו אחר.
אני חושב שדווקא להעדר הפרטיות יש יתרון מובנה אחר. נתת את הדוגמא של מייסד פייסבוק. אז ראו את החזה החשוף שלו ואותו מחבק דובי, ממש אסון גדול. אנשים רואים שאנשים אחרים דומים להם מאוד, כולל החולשות המובנות בטבע האנושי. אם כבר, זה עושה שירות חשוב בזה שזה מוריד אנשים שמחשיבים עצמם למורמים מהעם לקרקע. זו לא פגיעה רצינית בעיניי.
הכתוב בפוסט .ומי שלא אכפת לו ממש מהפרטיות שלו,שיבוסם לו.רק שלא יגרור אחרים לויתור על הפרטיות שלהם באמצעות תהליכי חקיקה נבזים.
הפרטיות היא באמת המצאה מערבית, ולא ממזמן. אני חושב שברור שלפני 300 שנה לרוב האנשים לא היתה פרטיות בכל מובן שמוכר לנו, כי הם חיו בחמולות ובכפרים. איזו פרטיות היתה בקהילה כזו? אם היית בהודו את יודעת איך זה נראה: הצפיפות פשוט לא מאפשרת פרטיות, ואתה מתקלח וגם מחרבן ליד אחרים. אז מה, אין שם "אוטונומיה אנושית"? יש שם סכנה לדמוקרטיה? לא ממש. שוב: המצב שלנו, במערב המודרני, הוא החריג. לפני זה כולם חיו אחד בתחת של השני.
אני חושב שכדאי להבדיל גם בין איבוד הפרטיות מתוך קרבה לאחרים (כמו בכפר הפרה-מודרני) לאיבוד הפרטיות בגלל שהשלטון או זרים יכולים לדעת עליך. הסוג השני הוא מה שחדש בעולם המקוון, והוא מה שאולי מפחיד. אבל זו בעצם לא הפרטיות שאובדת כאן, אלא משהו שיותר קרוב לחופש. חופש תנועה והחופש להיעלם. החופש לעשות משהו בלי שידעו. זו לא פרטיות, כי אם יודעים עלי פרטים שונים זה עדיין לא אומר שמכירים אותי או יודעים את "סודותי".
ושל בעלת המקום. אין אדם שלא אכפת לו ממש מהפרטית שלו אלא אם כן הוא חולה בנפשו. כל מה שאמרה בעלת המקום אמרה יפה בדרך נאותה ואני מודה לה על כך.
לאיש אשכנז: תודה.
צריך להבחין בין ערכים שעליהם מגינות זכויות, שניתן למצוא אותם, בלבוש זה או אחר, כבר מוקדם בציוויליזציה האנושית, בכתבי הקודש של הדתות השונות (המבטאים אותן בלשון של חובות/איסורים ולא של זכויות), בשיטות משפט מוקדמות ועוד, לבין התפיסה המודרנית של זכויות אדם. כך, למרות שעל זכויות אדם במובנן המודרני מתחילים לדבר החל מן המאה ה-17, הנה המאגנה כרטה מ-1215 נחשבת ל"כתב הזכויות" הראשון (ואפילו עוד קודם לכן, בחוק של הקיסר קונארד השני משנת 1037: "איש לא יילקח ממנו רכושו אלא על פי דיני הקיסרות ופסק דינם של רעיו", המבטא את הרעיון כי אין לשלול זכות – מושג שלא מופיע בו – ללא בסיס חוקי). אבל לזכויות אדם יש משמעות רחבה הרבה יותר מזאת המצומצמת הניתנת להם במאגנה כרטה, שלא היתה אלא כתב ויתור על סמכויות מסוימות של המלוכה כלפי האצולה. כך, למשל, היא קשורה להכרה באינטרסים אנושיים מסוימים כדוחקים דים כדי להטיל חובה על צד ב' לממשם או למצער לא להפריע למימושם. זכויות אדם הן גם אוניוורסליות (ההכרה בכך ניתנת בתחנה ההיסטורית החשובה הבאה אחרי המאה ה-17, הלא היא סוף מלחמת העולם השנייה, שאז מתחיל להתפתח המשפט הבינ"ל של זכה"א), ומוחלות מאז במעגלים מתרחבים על יותר ויותר קבוצות, עד לאנושות כולה.
אז כן – הערכים שעליהם מגינות זכויות אדם מדוברים הרבה קודם. זכויות במובנן המודרני – לא.
אנשים נוטים להתעלם מכך שאותם כלים חדשים שחושפים פרטים אישיים כלפי אחרים גם מאפשרים ליצור מצגי שווא שמגינים על הפרטיות. שמעתי שמאז שהורים התחילו לפתוח כרטיסי פייסבוק כדי לבלוש אחרי הילדים שלהם, נעשה פופולרי אצל בני נוער לפתוח שני כרטיסים בפייסבוק: אחד רשמי וייצוגי שבו חברים של אבא ואמא, ואחד תחת כינוי שידוע לחברים. זו רק דוגמא קטנה ופרימיטיבית לרעיון שפרטיות יכולה להישמר לא על ידיד הסתרה אלא על ידיד הוספה של מידע שאיננו נכון. אם תפתחי שמונה בלוגים תחת שמך, מי יידע באיזה בלוג את כותבת את מה שאת חושבת? האינטרנט היא מבוך, שהוא הכל חוץ משקוף, וקל להתחבא בו. טרוריסטים כמו גם פדופילים מנצלים את זה (אם החברה היתה שקופה הם היו ממוגרים בנקל, כמו בסרט "דו"ח מיוחד").
מוקדם להספיד את האוטונומיה שהפרטיות מקנה לנו.
לתגובות, שכן המאמרים שלך תמיד מאירי עיניים ומעוררי מחשבה, ואני מרבה להצטער שההזדמנות הזו לשיחה ניטלת בכוח החלטתך הרגילה לסגור לתגובות.
דבר שני, אף פעם לא הבנתי את הטענה הזו שהזכות לפרטיות אינה מוגנת מפורשות או שיש כביכול מחלוקת ממשית והגיונית בנדון. נכון, זה לא מופיע במלה המפורשת "פרייווסי", אבל אני לא יודע איך אפשר להבין את התיקון הרביעי אחרת. גופו, ביתו, מסמכיו. האין אלה מחוזות הפרטיות?
לזכות לפרטיות יש באמת רייטינג נמוך. שתי רשימות שפרסמתי עליה –בדגש על הזכות לפרטיות רפואית המופרת מדי יום בבתי המשפט כמעט לא זכו להד. בעיניי השיא היה כאשר האגודה לזכויות האזרח – בשם עיקרון פומביות המשפט-ביקשה זכות עיון בלתי מוגבלת בתיקים ובראיות שהוגשו בהם ובית המשפט העליון נאלץ להזכיר לה שיש דבר כזה – זכות לפרטיות.
רשימה קודמת שלי עסקה בהיעדר זכות לתביעת נזיקין של בן זוג שסבל מיחס מתעמר ומשפיל שגרם לו נזק נפשי. לא פרסמתי את שמות הצדדים אבל זו הייתה רתיעה פרטית שלי- בפסק הדין עצמו שמותיהם פורסמו. לו היו מבקשים איסור פרסום היה עליהם להוכיח פגיעה חמורה בפרטיות. בדרך כלל לא ניתן צו איסור פרסום אלא בסוגים מסוימים של תביעות.
על אף שאני מסכים עם הכותבת כמעט בכל, יש לי ספקות ביחס לכמה קביעות . איני מקבל באופן אוטומטי שויתור על פרטיות שולל פגיעה-נושא הוויתור הוא בעייתי ודוגמת כתבי הויתור על הודיות הרפואית תוכיח-תנאי לזכייה בזכויות אחרות הוא הויתור על הסודיות שבו נעשה שימוש מעבר לצורך הלגיטימי.
יש לי חשד שאנחנו מצויים בתרבות בה אנשים ששים לוותר על פרטיותם-גם על אותה פרטיות שאיש אינו מאיים עליה בפועל.והם גם אינם חשים במבוכה לחדור לפרטיותם של אחרים. תוכניות כמו האח הגדול הן בוודאי דוגמא טובה לכך. אם הפרטיות היא תנאי לחירות הרי שאנשים ששים כנראה לוותר על חירותם.
אכן יש זכויות חשובות מהזכות לפרטיות. דבר זה לא אומר שזכות זו לא חשובה כשלעצמה.
הליברלים בבעיה גדולה, פעמים רבות ההשלכות הכלכליות של שיטתם הפוליטית מוסרית יוצרות מצב הפוך ומנוגד לעקרונותיהם הליברלים עצמם, כמו שנגה כתבה בתגובתה "מעניין איך דווקא בעולם היפר קפיטליסטי שקידש את האינדווידום קורה כל זה". אז מה הליברלים עושים? מאשימים את הסוצאיליסטים שהם האשמים ושהם מעודדים את הפגיעה בזכויות ליברליות (הזכות לפרטיות לדוגמה), כאילו שהסוציאליסטים הם אלה שפוגעים בזכות לפרטיות בגלל שהם סבורים שהיא "המצאה בורגנית", זאת כאשר הפוגעים האמיתיים בזכות זו הם בעלי ההון (בעלי חברות בתחומי האינטרנט, התקשורת וכו'). ככה אפשר גם להמשיך לתמוך בזכות זו, גם לא להזכיר מה ההשלכות על זכויות ליברליות של יישום התיאוריה האינדיבידואליסטית בה מקדשים את הפרט וסולדים מהמדינה בכלכלה וגם "להכניס" לסוציאליסטים המרושעים ולהאשימם בכל הבעיות והעוולות בחברתנו.
רחביה: א) תודה. ב) התיקון הרביעי של חוקת ארה"ב מגן על אדם מפני חיפוש או תפיסה בגופו, ביתו, מסמכיו וכן הלאה. ההכרה בזכות לפרטיות כזכות חוקתית – שניתנה ע"י ביה"מ העליון האמריקני רק ב-1965, בפרשת Griswald v. Conneticut – מרחיבה את הזכות לפרטיות הרבה מעבר לכך. במקרה דנן, פסילת חוק האוסר על מכירת אמצעי מניעה כפוגע בזכות לפרטיות וקביעה כי זכות זו נמצאת ב"חוצות החוקה" (penumbra of the constitution) אף כי איננה מנויה בה במפורש. במקרה אחר (Stanley v. Georgia) קביעה כי המדינה אינה מוסמכת לאסור החזקת חומר פורנוגרפי בביתו של אדם. שיאה של ההכרה בזכות לפרטיות כזכות עצמאית היא בפסיקה בפרשת Roe v. Wade הקובעת כי חוק המפליל ביצוע הפלה פוגע בזכות האשה לפרטיות. התיקון הרביעי לחוקה איננו מגן על כל אלה.
אם לא מימוש הזכות לחסינות מפני חיפוש ותפיסה על הגוף? אני (כלומר לא אני, אלא אני היפותטי כפולת כרומוזום אקס) עושה עם הגוף שלי, ואת המדינה אינך רשאית להתערב לי בכך. כנ"ל החזקת פורנוגרפיה – הרי זה "במסמכיו". גם עניין אמצעי המניעה הריהו קשור לעניין חיסיון הגוף.
אני לא מסכימה. אבל יותר חשוב: בית המשפט העליון בארה"ב לא מסכים. ואידך זיל גמור.
אבל טרם שמעתי הסבר למה. איך הפלה היא לא בגדר החיסיון מפני חיפוש על הגוף? חוצמזה שהעליון כן מסכים במידה כלשהי, עובדה שהיה רו נגד ווייד.
למעשה, הפרטיות היא אחת הזכויות החזקות ביותר עליי ספר החוקים שלנו -בסע' 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ולפני כן באחד החוקים הרחבים היחידים העוסקים ממש-ממש בזכותו שלאדם, באופן ישיר – חוק הגנת הפרטיות):
סעיף 7:
(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.
מי אמר שהזכות אינה מוגנת בישראל?
כתבת:
…אף כי הזכות לפרטיות, היסודית כל-כך לשיטה האמריקנית, איננה מוגנת מפורשות בחוקה, אלא בדרך של פרשנות מצד בית המשפט העליון. ועל-כך אולי ברשימה אחרת…
אני קראתי:
…אף כי הזכות לפרטיות, היסודית כל-כך לשיטה האמריקנית, איננה מוגנת מפורשות בחוקה [בישראל], אלא בדרך של פרשנות מצד בית המשפט העליון. ועל-כך אולי ברשימה אחרת…
עתה קראתי שוב, והמסקנה – טעיתי.
בכל זאת, ההערה אולי תתרום בכל זאת: המחוקק בישראל ידע ויודע להדגיש הזכות לפרטיות.
כמה הערות טכניות. לפני 300 שנים היו בעולם בערך כ 15% אנשים מהיום. הודו הייתה ברובה מכוסה יערות. גם באירופה רוב השטח היה ריק. רוב האנשים בוודאי יותר מ 80% חיו במרחק של שעה שעתיים הליכה מבדידות מפחידה. צייד, איכר בשדה, סוחר במסע, אשה מלקטת פטריות היו חשופים לבדידות. כל נסיון לומר שבמצב הטרום מודרני לא הייתה פרטיות הנו עיוות חמור של העובדות. עד לפני כעשרת אלפים שנים האנשים חיו מאות אלפי שנים בקבוצות קטנות וכשיצאו לצייד או לקט היו בודדים מאוד. מכאן האגדות של תעייה ביער בכל התרבויות. המצב הטבעי, אם יש כזה, הנו אפשרות קלה להתבודד. המצב היה הפוך מהיום. כיום צריך לחפש פרטיות אז היה צריך לחפש חברה. אם כבר נחשפת אז נחשפת הדדיות למי שנחשפו אליך. הנסיון לומר שתמיד היה דבר דומה לאובדן הפרטיות ולהצלבת נתונים של היום בידי מי שבכלל לא ראו ולא רואים אותך פיזית הנו שקר וכזב.
נעמה,
אפשר לשאול איך מאייתים באנגלית את שמה של הפילוסופית סיסלה בוק שאותה את מזכירה כאן, ומאיזה ספר שלה נלקח אותו ציטוט שלה?
ניסיתי לאיית את שמה בגוגל בכמעט כל דרך אפשרית, אבל ללא הצלחה
Sissela Bok, Secrets: On the Ethics of Conealment and Revelation
[…] יש מי שיוסיפו כל מיני הצדקות מרקסיסטיות שמדובר ב"מותרות של בורגנים". ולא כמו שחושבים כמה מידידי הטובים, חשיפת כתובת […]