מלחמת הגרסאות
וידוי קטן: בפרשה המדוברת אני לא מקבלת את גרסתו ה”מלאה” של אף אחד מהצדדים. לא של שירותי הביטחון ולא של עיתון הארץ. לשניהם יש כאן אינטרסים ואג’נדה. זה כשלעצמו לא כל-כך נורא ובעיקר לא חריג: אני בדרך-כלל משתדלת להפעיל שיקול דעת תוך ניתוח עצמאי ככל האפשר. שלא לדבר על כך שאת גרסתם של שירותי הביטחון כדאי בדרך-כלל לקחת בהרבה יותר מקורט של ספקנות בריאה. כבר היינו עדים ליותר מדי פרשיות “ביטחוניות” שסיווגן ככאלה נועד בעיקר לכסות על פשלותיהם במקרה הפחות גרוע, ועל עבירות על החוק במקרה היותר גרוע.
הקושי הוא שברגע שכלי תקשורת מדווח על פרשה שהוא מעורב בה ישירות, כצד פעיל, גם העובדות פחות ברורות מתמיד. תמיד הגשת העובדות לקורא או לצופה כפופה לסדר-יום ערכי ועמדות נורמטיוויות. מה בכלל מביאים ומה לא נכנס למהדורה; מה מובלט ומה מוצנע; מה בעמוד הראשון ומה ליד מודעות האבל; באיזה גודל הכותרת וכן הלאה. אבל כאן יש ויכוח על העובדות עצמן. האמת, לא רק בין הצדדים, גם באותו צד. שמעתי בדרך הביתה את עורך הארץ מתראיין ברדיו. לא שכל משפט סתר את הקודם: לעיתים הסתירות הופיעו באותו משפט עצמו. פעם תזכרו שאף אחד לא אמר שענת קם היא המקור, פעם ענת קם היא המקור. פעם אנחנו לא הסגרנו מקורות, ופעם בעקבות המסמכים שהעברנו לשב”כ נעצרה ענת קם. הבנו.
ומה עם כלי התקשורת האחרים, תשאלו? גם זאת בעיה. חלקם ששים לאידו של הארץ ומלבים את המדורה, חלקם מנסים להגן על קולגות. שתי העמדות אינן נקיות.
עבריינות ואידיאולוגיה
הפרשנות תלויה, כמובן, בעובדות שכאמור לא ברורות עד תומן. אבל גם כך וגם כאן אני לא מאמצת באופן עיוור את הפרשנות משום צד. יש הקוראים להכניס את ענת קם למאסר עולם, יחד עם הכתב, לסגור את עיתון הארץ וכו’. (למה רק מאסר עולם? למה לא עונש מוות? ואפשר בלי משפט. זה יחסוך בהוצאות. אגב, למה נפקד מקומה של הצנזורית הראשית? אותה צריך להוציא להורג ראשונה). אבל מצד שני יש הסבורים כי קם לא עברה שום עבירה משום שהיא חשפה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה של הפרת חוק בידי רשויות הצבא. וגם על כך אני חולקת. חיילת שמוציאה מסמכים מסווגים מהצבא ומוסרת אותם לעיתונאי – עוברת עבירה. עבירה שתג מחיר בצדה. אני עדיין סבורה שהעובדה שהיא חשפה בכך (בחלק מן המסמכים, אגב, לא בכולם) התנהלות לא-חוקית לכאורה של הצבא צריכה לעמוד לזכותה. ודאי שבשלב הטיעונים לעונש אבל גם קודם לכן בהגדרת העבירה שעליה היא נשפטת. (ועל כך מיד).
לא סגי: דווקא אם קם עשתה מה שעשתה מכוח מצפונה, והרצון להתריע בפני מדיניות לא-חוקית, עליה לדעת שאם בכך עברה עבירה עליה לשלם על כך את המחיר. הההקבלה כאן בעיני היא לסירוב. סירוב אזרחי הוא פעולה שונה לגמרי, הן בהגדרתו הן בתנאיו. אבל הצד הדומה הוא שיש נכונות של הסרבן לקבל על עצמו את התוצאות החוקיות של המעשה שלו. אחרת הוא סתם עבריין. סירוב איננו פריעת חוק. הנכונות לקבל את התוצאות החוקיות של ההתנהגות (עונש) מדגישה כי אי-הציות לחוק מתבצע בתוך גבולות של נאמנות כללית לחוק. (על סירוב וסרבנות ראו עוד כאן). יתכן שכדי למזער את הנזק הצפוי לה עדיף לקם לטעון טענה אחרת, לא אידיאולוגית, אבל זה כבר עניין לבאי-כוחה להחליט.
ומִלה אחרונה על הגדרת העבירה
הדין הישראלי איננו מכיר ב-whistle blowing (*) ואיננו מסייג אחריות פלילית במקרים של הבאה לידיעת הציבור הפרה קשה של סדרי השלטון או המשפט. החריג היחיד לכך הוא ההגנה שנותן מבקר המדינה לחושפי שחיתויות. אחד הלקחים של הפרשה הזאת צריך להיות, אולי, תיקון כזה של החוק. זה גם המקום לומר מלה בשאלה של הגדרת העבירה. אנשים נרעשו, ובצדק, מכך שמוסרת מסמכים לעיתונאי, שכידוע מעביר (או אמור להעביר) את כתבותיו לצנזורה טרם פרסומן, מועמדת לדין על עבירה של ריגול חמור. צריך להבין ש”ריגול חמור” הוא כותרת הסעיפים הרלוונטיים בחוק העונשין, אך לא חלק מיסודות עבירה שהתביעה צריכה להוכיח. מה שהיא צריכה להוכיח קשור למסירת, השגת או החזקת ידיעות סודיות על-ידי מי שאינו מוסמך לכך. (כפי שקראנו, התביעה מבקשת להוכיח גם שזה נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, יסוד המקפיץ את העונש המרבי מ-15 שנות כלא למאסר עולם). גם כאן אין בדין הישראלי מעמד מיוחד לעיתונאים, ויתכן שגם כאן דרוש שינוי. כמו ששמענו לרוב בימים האחרונים, מבחינה זאת לפחות כל הכתבים הצבאיים עוברים על החוק פעמיים ביום.
(*) לא סתם למונחים מסוימים אין תרגום עברי מניח את הדעת, או בכלל..
קרוא וכתוב 
צריך גם לשאול אם אין כאן אכיפת יתר, ורדיפה לא שוויונית כלפיה, לנוכח הדלפות של בכירי המוסד והצבא ואפילו נתניהו. כמו כן צריך להיות זהיר לגבי העובדות, כי ההאשמות שהיו קודם גם לגבי יצה או פחימה התגלו כצל הרים.
אייל: בהחלט.
לא התייחסתי כאן לכל ההיבטים של הפרשה.
(ולגבי העובדות אמרתי במפורש שהן אינן גלויות וברורות כולן, ושיש להתייחס בהרבה יותר מקורט של ספקות לגרסה של שירותי הביטחון…)
יש עובדה אחת עצובה שכנראה אין חולק עליה. צה"ל הרג אנשים בניגוד מוחלט לכל חוק והוראת דין.
האם זאת איננה עברינות אידיאולוגית של אותם קצינים?
כמה ישראלים מילאו בשנים האחרונות פקודות בילתי חוקיות בעליל ולמה יש לנו רק ענת קם אחת להתחבא מאחוריה בערב יום השואה הזה?
ובכן, אני חולק על זה.
בג"ץ הסיכולים זכה להמון ביקורת בזמנו, דווקא מהצד שענת קם יקרה לו כל כך.
הסיבה שבג"ץ החיסולים זכה לביקורת הזו היא בגלל שהפסיקה של ברק הכשירה סיכולים, או סיכוולים מסויימים, ובכל מקרה לא נדמתה כמו הרשעה של ישראל בגלל החיסולים.
לכן, לדעתי, אפילו ברע שבכל העולמות, מה שצה"ל עשה אחרי אוגוסט 2006 – חוץ מהתארגנות מחדש בעקבות מלחמת לבנון השניה… – היה למידה של הפסיקה ושינויי נוהלים בצורה לא גורפת במיוחד, כי לא נדרש היה שינוי גורף.
לדעתי, אם אהרן ברק בילה 4 שנים בלימוד הבעיה ובייצור של פס"ק בן מאות עמודים (אני לא באמת זוכר כמה, סתם מנחש), ואם הבג"ץ הזה מוגדר בעיקרו כצידוק של מדיניות החיסולים, יש מצב שהצבא לא צריך להקפיא פעילות באופן מוחלט. מלאישה נהרג במהלך חצי השנה שאחרי פס"ד הסיכולים. זה לא פרק זמן בלתי סביר בהקשר הזה, לדעתי.
מעבר לזה, יש את השאלה העובדתית. אתר הג'יהאד האיסלמי טורח להדגים שמלאישה מת בקרב הירואי במיוחד עם הציונים. לכן, יש מצב שלא היה ניתן לעצור אותו בשום צורה. שיקול הדעת של מפקד הכוח בשטח לא נבחן בצורה רצינית על ידי אורי בלאו, שהדבר היחיד שעשה הוא לצטט מסמך של "בצלם", בלי לדבר עם אף אחד ממשפחת מלאישה, למשל.
לבסוף, הכתבה של בלאו, וזה משהו ששוכחים להזכיר באופן די מפליא, פורסמה לפני שנה וחצי. שנה וחצי שבמהלכה היתה שתיקה מוחלטת בקשר לפרסום ההוי-כה-מרעיש כפי שהוא מנוסח היום (אצל תומכי קם). מה המשמעות של השתיקה הציבורית הגורפת הזו ?
אולי מפני שמיד אחרי הפרסום לפני כשנה וחצי קבע היועץ המשפטי לממשלה שהסיכולים לא חרגו מפסיקת בג"צ.
הנה הדיווח מרשת ב':
http://www.iba.org.il/bet/?type=1&entity=635146
"עוזרו הבכיר של היועץ, עורך הדין רז ניזרי, הבהיר אז כי בעקבות בחינת הטענות שצה"ל עשה סיכולים ממוקדים במסווה של מעצרים, ולאחר קבלת תגובת הפרקליט הצבאי הראשי, אין מקום לפתוח בחקירה. הוא כתב את הדברים במכתב תשובה שנשלח לפני יותר משנה לעורכי הדין אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד."
והסיבה שאין למונח הזה תרגום היא אותה סיבה שבגללה לא יהיה התיקון שאת מדברת עליו.
תודה על הפוסט, אחד הבודדים שמסתכל על המציאות ולא על האג'נדה ומה לעשות המציאות אינה שחור או לבן, אלא מורכבת מהרבה גווני ביניים.
לטעמי, הגיע הזמן לתקן את החוק ולהכניס את ה whistle blowing למסגרתו כראוי, לעניות דעתי, בחברה דמוקרטית שמצד אחד מחוייבת לחוק, ולשוויון בפניו, ומצד שני אסור לה להרשות כי השלטון, על מרכיביו, יפעל במחשכים בניגוד לחוק. (בהמשך גם למאמרו של קמניצר בעין השביעית)
האם אף אחד לא נחרד כאן מזה שהחוק הישראלי מאפשר להכניס למאסר עולם אנשים, בגלל שטות כזאת? אנסים ורוצחים לא מקבלים עונשים כאלה, אבל כאשר מישהו פוגע בפרת הבטחוניזם הקדושה, אז יש לתלות אותו בכיכר העיר, והוא הופך מיד לאוייב העם. הנזק שהדלפת מסמכים מהסוג הזה גורמת לבטחון הציבור הוא זניח אם בכלל לא קיים, ביחס לנזק שגורמים עבריינים.
מה לגבי התקדימים – ביבי ומסמך שטאובר, דני יתום שפרסם מסמך סודי בספרו, אלי זעירא, פרשת המסמך הסודי שערוץ 7 פרסם על הערכות ההתנתקות?
כל האנשים הללו, עשו מה שענת קם עשתה ואפילו יותר חמור – ביבי לא העביר את המסמך שחשף דרך הצנזור.
אף אחד מהם לא הועמד לדין. חיילים וקצינים מוציאים חומר סודי מהבסיס ומאבדים אותו – מה לגביהם?
מה לגבי אלוף אלעזר שטרן שהוציא חומר סודי מרשות הצבא כדי להכפיש חייל שסרב ללחוץ את ידו?
מה לגבי זה?
"(למה רק מאסר עולם? למה לא עונש מוות? ואפשר בלי משפט. זה יחסוך בהוצאות. אגב, למה נפקד מקומה של הצנזורית הראשית? אותה צריך להוציא להורג ראשונה)."
נענו לקריאתך:
http://www.facebook.com/pages/lhwy-lhrwg-t-nt-qm-/115971355086838
(תודה לריצ'ארד סילברסטיין על ההפנייה:
http://www.richardsilverstein.com/tikun_olam/2010/04/10/israeli-far-right-baying-for-kamms-blood/ )
נעמה: האנלוגיה לסרבנות מניחה את המבוקש, ולא מהוה טיעון עבורו (קרי, שיש כאן עבירה). אולי האנלוגיה היא לבצע *פקודה* בלתי חוקית בעליל דוקא – פעולה שלא רק מותרת, אלא מחוייבת?
את הצנזורית הראשית לא צריך להוציא להורג. היא איננה מעורבת כלל בפרשה הזאת.
אז מה אם היא לא מעורבת?
יש איזה חוק הפוסק, שמישהו צריך להיות מעורב במשהו כדי להיות מוצא להורג?
את כותבת "אני עדיין סבורה שהעובדה שהיא חשפה בכך (בחלק מן המסמכים, אגב, לא בכולם) התנהלות לא-חוקית לכאורה של הצבא צריכה לעמוד לזכותה."
האם לפרק הזמן שחלף ממועד גניבת המסמכים ועד להעברתם לעיתונאי לצורך פרסום אין משמעות ? אפשר לטעון כנגד קם שהיא נמנעה מלהדליף את המסמכים הרלוונטיים בעת שירותה ליועץ המשפטי לממשלה או למבקר המדינה או לעיתונאי כאשר להדלפה הזו בזמן אמת היתה משמעות בבלימת ההתנהלות של פיקוד מרכז אשר נגדה יצאה ענת קם.
קם לא העבירה את המסמכים הרלוונטיים גם לאחר שחרורה והמתינה יותר משנה עד שעשתה.קשה לטעון שהדבר בער בעצמותיה.
אגב,המסר שצריך לעבור בעקבות פרשת קם הוא שהעברת מסמכים שחושפים לכאורה התנהלות בלתי חוקית של הצבא ושב"כ לידי היועץ המשפטי לממשלה או מבקר המדינה חייבת להיות אופציה מועדפת וקודמת וכזו שמסירה את הסכנה להרשעה שאליה חשופה כעת ענת קם.
הערה באשר לסרבנות מצפון : מי שבוחר להימנע מגיוס לא ראוי לתואר סרבן מצפון.מי שלא מעמת את מצפונו בזמן אמת אלא באופן תיאורטי בלבד,מי שלא בוחן את ערכי המוסר שלו אל מול המציאות לא ראוי להתנאות בתואר סרבן מצפון.רק מי שנדרש לבצע הוראות ופקודות ובוחר ממניעים מוסריים ומצפוניים להתנגד לביצועם תוך ידיעת העונש הצפוי לו וקבלתו ראוי להתייחסות כאל סרבן מצפון.
אז נניח שלשיטתך טענת היותה whistle blower בעניין הסיכולים הממוקדים (טענה שהופרכה לגופה ע"י מזוז ווינשטיין כאחד) הייתה הצדקה לגניבת, אחזקת ומסירת שני המסמכים בפרשה ההיא, כיצד את מצדיקה מעשים אלה ביחס ליתר 2000 המסמכים?
האם לשיטתך היא רשאית מוסרית וחוקית להעתיק את מלוא תוכני המחשבים של הפיקוד העליון בצה"ל, אגף המודיעין וחיל האוויר, ואח"כ גם של השב"כ (אליו ניסתה להתקבל מיד עם שחרורה ו*לאחר* גניבת המסמכים), ולמסור את כולם לעיתונאים?
הרי בהנחה שאין ארגון שאין בו שחיתות כלשהי, ברור שאם מישהו יגנוב ויפיץ את כלל המסמכים של צה"ל, אז באי אלו מהם תימצאנה ראיות לשחיתות כלשהי..
האם לשיטתך לכל העיתונאים צריכה להיות גישה מלאה לכל המסמכים, לרבות המסווגים ביותר במדינה, ואת כופרת לחלוטין בזכותה ובחובתה של כל מדינה להשתמש בכוח על מנת למנוע זליגת מסמכים בטחוניים מסווגים לגורמים בלתי מורשים?
– היכן כתבתי שאני מצדיקה? אינני יודעת אם מדובר ב-2,000 מסמכים (ע"ע עובדות וגרסאות) אבל גם אם מדובר ב-700. לא, אינני סבורה שהיא היתה רשאית. קם עברה עבירה ועליה להיענש. מצד שני אינני חושבת שיש להאשים אותה בריגול חמור. קיבלת גם כמה דוגמאו בתגובות לעיל לאכיפה סלקטיווית לגבי מדליפים.
– מדינה בהחלט רשאית וצריכה להגן על סודותיה. לעיתונאים לא צ"ל גישה מלאה לכל מסמך. עם זאת אין עיתונות חופשית מתפקדת בדמוקרטיה בלי שמודלפים לה סודות שיש בהם עניין ציבורי. במתח הזה צריך להכיר. אני חוזרת על מה שכתבתי כמה פעמים: יש להבחין בין התוכן של מה שסודי לבין הדיון במה צ"ל סודי. האחרון יכול וצריך להיות דיון ציבורי.
רק הערה קטנטונת: זה שיש אכיפה סלקטיבית כלפי מדליפים זה ייתכן, אבל למה המגיבים מתפלאים? שיסתכלו על אכיפות סלקטיביות יותר בולטות לעין במדינה, כדוגמת היחס של המשטרה והפרקליטות אל מתנחלים בתקופת ההתנתקות (מעצרים ממשוכים בלי סיבה ובלי פסק דין, אלימות מרובה). אבל כנראה שיש סלקטיביות שיותר קל להתעלם ממנה, כי אחרת לא ברור מה פשר ההתעוררות הפתאומית…
אז כמה שנים לדעתך היא צריכה לשבת בכלא?
כמה תספקנה כדי להרתיע את האדם שאולי יושב עכשיו ומהרהר אם להדליף את רשימת הסוכנים שלנו בקרב החיזבאללה?