מתברר שפספסתי את השערורייה האחרונה. אולי כי לא עקבתי אחר החדשות בערב יום הזיכרון. כשנשאלתי לדעתי על "פרשת העובדת מבצלם והבלוג", לא ידעתי במה מדובר ומיהרתי להשלים את החסר (באמצעות גוגל, כמובן, ועוד נחזור לזה). הדיווח של חדשות ערוץ 2 מוכתר "בעקבות הסערה: בכירה ב'בצלם' מתנצלת", והוא מביא כמה מהפנינים של ליזי שגיא, מנהלת אגף המידע בבצלם, כפי שפורסמו בבלוג שלה בקפה דה מרקר עוד לפני שהתחילה לעבוד בארגון. בין היתר:
"ישראל גורמת לזוועות הגדולות של האנושות… ישראל מוכיחה דבקות בערכי הנאציזם. התשובה לשואה היא לא מדינת ישראל כי אם המאבק בגזענות. מדינת ישראל לכשעצמה, דווקא מוכיחה דבקות בערכי הנאציזם למיניהם". ישראל המציאה אנטישמיות כדי לחמוק מאחריות לפשעיה". "ישראל הופכת את חללי צה"ל ל'סלבס' ומעודדת ילדים להיות שהידים". ו"נמאס שחיילים נוסעים באוטובוסים אזרחיים", ועוד.
הדברים שעוררו את הסערה, בעיקר בעיתוי שבו פורסמו כעת, היו כנראה מה שאמרה על יום הזיכרון לחללי צה"ל, שבעיניה אינו אלא "קרקס פורנוגרפי של הכתרת השכול וסתימת פיות". בינתיים, כאמור, היא התנצלה.
עבדתי בבצלם לפני עשור. זהו ארגון חשוב בעיני. ובין ארגוני זכויות האדם בארץ הוא מתבלט לטובה בזהירותו, יושרתו והגינותו. אף כי ברור שהארגון אינו אחראי למה שכותבת עובדת שלו בבלוג הפרטי שלה, ודאי לא למה שכתבה לפני שבכלל עבדה בו, נגרם לו כאן נזק עצום. גם כך מואשמים ארגוני זכויות האדם, לאחרונה ביתר שאת, באנטי-ישראליות. (בעיני ההיפך הוא הנכון: הרצון לשפר את דמותה של המדינה מבטא עמדה מאד פרו-ישראלית). אבל זיהוי של human rights advocacy עם עמדות פוליטיות של השמאל הקיצוני, במקרה זה, הוא בעייתי ברמה עקרונית יותר. משום שתפיסה של זכויות אדם – אף כי אפשר לומר, כמובן, שהיא פוליטית במובן הרחב של המושג, של השקפה בדבר הדרך הראויה לארגן את חייהם של בני-אדם – איננה פוליטית במובן הצר של עמדה כזאת או אחרת בשאלה שעומדת על הפרק, לגבי פתרון ראוי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, למשל.
שיח זכויות האדם הוא אוניוורסליסטי. זכויות אדם הן מושג אוניוורסלי, שאנחנו רוצים שיובטחו לכל אדם כי הן מגיעות לכל אחד באשר הוא אדם. הן קודמות למשטר פוליטי זה או אחר, לתפיסות עולם בדבר מהו הטוב או לחוקים קונקרטיים. הן אמורות לכוון את כל אלה, לשים להם גבולות, לשרטט את קווי המגרש שבתוכו יכולות לשחק הממשלות ולהוציא לפועל את סדר העדיפויות שלהן. כשהעצרת הכללית של האו"ם אימצה ב-1948 את ההכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם, הרעיון היה שמדינות בעלות משטרים שונים יכולות לתמוך בה ולקדם את הרעיונות המגולמים בה.
קרדום לחפור בו
לא כולם מקבלים את העמדה הזאת. יש הגורסים שלא ניתן – ודאי שלא צריך – להפריד בין זכויות אדם לפוליטיקה. בוויכוח הזה על הפרדה כן או לא בין שיח זכויות האדם לבין פעולה פוליטית (במובן הצר!), אני נוטה לצד ההפרדה. ודאי שאם יש עמדה הנובעת מזכויות אדם לגבי סוגייה השנויה במחלוקת פוליטית, לא צריך להירתע מלדבוק בה בגלל זה. אבל אני חושבת שפוליטיזצייה של שיח זכויות האדם – מזיקה לו. עד כדי סכנה של השחתת הרעיון החשוב הזה. כי אנשים שלא יודעים לעשות את ההפרדה הזאת עושים בזכויות אדם קרדום לחפור בו. הם מגיעים לארגוני זכויות אדם כדי לקדם דרכם את האג'נדה הפוליטית שלהם. וזה מכרסם בנכס היקר מכול – והיחיד – של הארגונים האלה: האמינות שלהם. גם לטענה שמשהו פוגע בזכויות אדם יש מעמד שונה, חזק בהרבה, מהטענה שהוא שגוי פוליטית.
אם זכויות אדם הן עניין פוליטי במובן הצר והרע של המִלה, לא נשמרת בין היתר ההבחנה ההכרחית שנמצאת בבסיסן, בין מטרה לאמצעים, וההכרה בכך שהראשונה לא מקדשת את האחרונים. אדרבה: בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, פעמים רבות המטרה דווקא מכשירה את האמצעים. ו"מבחן התוצאה" הוא הקובע, לא המחיר שמשלמים בדרך, שיכול להיות כבד מנשוא במטבע של זכויות אדם, ולעיתים פוסל את המטרה בשל כך, או לפחות את קידומה באמצעים אלה. פוליטיקה היא דבר חשוב, ויש מספיק דרכים לעסוק בה. עבודה או פעילות בארגון זכויות אדם לא צריכה להיות אחת מהן. ההפרדה הזאת חשובה ורבים מהעובדים בארגונים האלה לא מצליחים לקיים אותה. לפעמים פשוט כי הם רואים בארגון הרבה יותר ממקום עבודה, ומצפים שהארגון יבטא את עמדותיהם בכל התחומים. זאת ציפייה שאיננה במקומה. ארגון לזכויות אדם צריך להיות מונחה בפעילותו על-ידי תפיסה של זכויות-אדם. לא על-ידי תפיסה פוליטית זאת או אחרת. לתפיסה כזאת יש נטייה לעוות את השיח של זכויות האדם ולרתום אותו לטובת המטרה הפוליטית שנראית חשובה יותר, או חובקת כל יותר.
גגלו אותה
שגיא הוציאה תחת מקלדתה בליל מקומם וחסר אבחנה של התלהמות; לא-אינטליגנטי במיוחד וודאי לא רגיש לדקויות (ואף מִלה על הניסוח העילג..). אבל יותר מדבריה, מדאיג אותי שאלה האנשים שמגיעים לעבוד בארגונים האלה, ומנסים להפוך אותם לעוד ארגון שמקדם את עמדותיהם הפוליטיות לגבי הסכסוך. את שגיא לא צריך לפטר. לא ראוי שארגון זכויות אדם יפטר. הוא מחויב לחופש הביטוי. ודאי של דברים שנכתבו על-ידי עובדת בתקופה שכלל לא עבדה בו. הדברים היו שונים לו היתה מתבטאת באופן המנוגד מהותית לתפיסה של זכויות אדם. למשל, מצדיקה טרור או אלימות נגד אזרחים. מנסיוני, הארגונים האלה לא עושים די כי להדגיש את ההפרדה המתחייבת בין עבודתם לבין עוד אקטיוויזם פוליטי.
לעומת זאת, ארגון זכויות אדם – כמו שום מקום עבודה – איננו חייב לקבל אדם זה או אחר לעבודה בו. יתכן שעמדותיו הפוליטיות אינן רלוונטיות, כל עוד אינן עומדות בניגוד לתפיסת העולם של הארגון ומחויבותו לזכויות אדם אוניוורסליות. אבל מותר לארגון לשקול בין יתר השיקולים האם לקבל אדם מסוים לעבודה, האם פרסום של עמדותיו וניסיון לקשרן אליו – כמו שקרה כעת – לא יגרום לו נזק. זהו שיקול לגיטימי. אין סימטריה בין קבלה לעבודה לבין פיטורין. אין חובה על ארגון לקבל אדם שהוא סובר שאיננו מתאים לו או שיזיק לו. במובן מסוים, על הטפשות של ליזי שגיא עולה רק השלומיאליות של בצלם. כשאני הגעתי לסוף המיון לתפקיד בבצלם, נשלחתי לאבחון בפיל"ת. מתברר שאת הפעולה הפשוטה של חיפוש שמו של מועמד באינטרנט ומציאת פנינים כדוגמת אלה שפירסמה שגיא – הארגון לא יודע לעשות, משום מה. אז הנה העצה שלי, חינם אין כסף (לעומת האבחון של פיל"ת): גגלו בטרם תקבלו.
קרוא וכתוב 
הבעיה היא שהויכוח הפוליטי (במובן הצר של המילה) הוא הרבה פעמים ויכוח על שמירתן של זכויות האדם (נגיד, הויכוח על המשך קיומו של האפרטהייד בדרום אפריקה בזמנו). במקרים כאלה אין באמת טעם לשמור על ההפרדה, וכל נסיון כזה הוא העמדת פנים שלא באמת מקדמת את העניין (שום עניין).
גם צודק.
ההתלהמות הזו באמת מזיקה מאד. "הזוועות הגדולות של האנושות" – כאילו אין סין (פאלון גונג), אין צפון קוריאה, אין ג'נג'וויד, אין מוגאבה… אפילו אין ארה"ב שטובחת כל שבוע בחתונה או בכפר באפגניסטן כאילו כלום. נכון שזה יותר חורה שישראל עושה דברים כאלה, כי אנחנו אמורים להיטיב לדעת וכו', וגם כי בניגוד לנ"ל הזוועות שלנו כורתות את עצם הענף עליו אנחנו חיים, אבל קצת פרופורציות.
ועדיין הדברים שהיא אמרה – גם אם במינון יתר – הם דברים שאי אפשר להתווכח איתם, ובמדרון שאנחנו הולכים בו, עוד ייחשבו למתונים. הקשר לזכויות האדם הוא מהותי, אבל זאת באמת שאלה של מינון ונזק. לפטר אותה לא הייתי מפטר, וגם לא נמנע מקבלתה לעבודה. ואשר ל'מה יחשבו' – הם ממילא חושבים.
"אי-אפשר להתווכח" – יחי הפלורליזם.
אישית דווקא לא הסכמתי עם הטענה שישראל מוכיחה דבקות בערכי הנאציזם למיניהם, אבל אם אתה אומר שאי-אפשר להתווכח אז בטח טעיתי.
אפשר להתווכח על הכל כמובן. הייתי שמח להתווכח על העובדה שישראל היא תיאוקרטיה יהודית זכרית ורואה את כל האחר כנחות, זר ומלוכלך. להלן דברי ישי על המחלות שהפליטים יביאו. על הקמת מחנות עבודה לפליטים בדרום והדוגמאות רבות.
אבל הדברים שהיא כתבה נכונים…
אם כך היא לא היתה צריכה להתנצל.
היא התנצלה, כנראה כי גם היא הבינה (ואם לא המנהלת שלה נתנה לה להבין), את חומרת הנזק שהיא גרמה לארגון. בניגוד לחלק מהמגיבים כאן. בכך שהוא ייחשד שמי שמנהלת את אגף המידע שלו עושה זאת על-מנת להוכיח את טענתה ש"ישראל גורמת לזוועות הגדולות של האנושות". אף כי בעצם למה היא צריכה להוכיח? מספיק שהיא קבעה. אכן, הזוועות הגדולות של האנושות. ממליצה לקרוא כמה דוגמאות שסיפק רחביה לעיל.
ידעתי שתעני כך…
🙂
כולנו רואים ומבינים שהאופי של דבריה בוטה. זה ברור. אבל זה כמו שאגיד לך- אלף פעמים ביקשתי שלא תחייבי אימייל לטוקבק…
כשמדברים ככה רוצים להביע את גודל הרגשות שלנו בעניין ולא דבר מדויק. לכן אני גם לא מתרגש כשאומרים: כל השמאלנים עוכרי ישראל… שיגידו…
צריך אבל להביט סנטימטר הלאה. ואז אין מה לעשות- ישראל של היום דומה מאוד לגרמניה הנאצית של שנות השלושים. הן בבית הנבחרים והן בהלך הרוח שברחוב. גרמניה הנאצית של שנות השלושים הייתה מספיק גרועה כדי לסמן השגת גבול של אנושיות. וישראל כבר שם.
ישראל עושה היום זוועות. אין להם שום הצדקה גם אם הם יחסית "פחות זוועתיות" ממה שיש במקומות אחרים.
אני חושב שהכיוון הנכון של ההומניזם לא צריך להיות בריכוך אופי הדיבור כדי להרשים משהו. זה ממילא לא יעזור. הלא "שמאלנים" ישנאו את ההומניסטים בכל מקרה וזה רק יחמיר.
מה שחשוב זה שהבסיס הרעיוני של השמאל יהיה איתן. זה לדעתי ולצערי לא כך. ונראה לי שאפשר לראות את זה לפעמים גם במאמרים שלך.
כמובן שהיא לא הייתה צריכה להתנצל.
אירגון זכויות אדם אמור להגן (לנקוט פעולה אקטיבית) על זכויות האדם. כל אדם. גם אם הוא מתנחל בשטחים הכבושים. גם אם הוא עבריין מתועב.
אירגון זכויות אדם אינו אמור לפשפש בציציותיו של אדם כלשהו, ולמנוע כל הגנה על זכות מזכויותיו כאדם בשל סיבה שהיא!
רופא בחדר מיון, מטפל באדם. אין נפקא מינה אם זו ליזי שגיא או יגאל עמיר. הוא רופא.
"בצלם" מפר את האמון בו כאירגון זכויות אדם, ולכן, "בצלם" הוא כל דבר שתרצו מלבד אירגון זכויות אדם.
למה לדעתך בצלם מפר את האמון בו? האם בדברים שכתבה יש משום פגיעה בזכויות אדם של פאשיסט כלשהו?
זיו
ההתיחסות הפוגעת ("פאשיסט") שלך אל האחר, מדברת בעד עצמה.
לא רק שאתה חוטא בכשל לוגי מוסרי (אד-הומנם) אלא שבעצם השימוש בטרמינולוגיה מבזה אתה פועל בגישה האופיינית לפאשיזם/בולשביזם,
שההבדל ביניהם אינו אלא במעטפת שהרי המהות חד היא. התלהמות, בריונות, דה ליגטימציה לאחר.
וחבל.
[ראשית, אני איני א.ב., המגיב הקודם].
ההפרדה בין הפוליטי (במובן הצר) ובין העיסוק בזכויות אדם אינה כל כך רלוונטית כאשר העמדה הפוליטית (הצרה) מכילה את שיח זכויות האדם.
איך אפשר לכתוב שהדברים שלה נכונים? יש כאן שקרים, הגזמות ודמגוגיות זולות.
כשמאלני לאומי, אני מאוד מוטרד מההסכמה שמצטיירת פה עם דבריה. להגיד "אלו דברים שאמרה בבלוגה הפרטי", אולי היו מתקבלים אם היא הייתה פעילה זוטרה, אבל אי אפשר להתעלם מדעותיה הקיצוניות של מנהלת בארגון.
אני לא מצליח להבין איך אנשים "מתבלבלים" בין הפרת זכויות אדם לבין רצח עם מכוון ושיטתי. חבל.
אולי לא הייתי ברור, אני לא מגיב על הפוסט עצמו אלא על המגיבים המסכימים עם דבריה של ליזי.
ההמלצה שלך לארגונים לפשפש בפרסומים של המועמדים לעבודה ולחפש שם דברים שעלולים לפגוע בארגון, היא מוזרה מאוד. מובן שהם יכולים לנהוג כך גם בלי עצתך, אבל מדוע להאיץ בהם לעשות מעשה בעייתי כזה?
.
אדם יכול להחזיק בדעות משלו וגם להיות לויאלי לארגון שהוא מייצג. האם את, כלוחמת לזכויות אזרח, מצדיקה גיוס עובדים בעלי "דעות נכונות" בלבד? זה מוזר. ואם הזכרת הפרדה, זו ההפרדה הנחוצה: בין הדעות שמחזיק אדם או החזיק בהן בעבר ובין יכולתו להיות לויאלי למקום עבודתו (אם הבנתי נכון את פרטי "הסערה", לא מדובר בהתבטאות במסגרת העבודה ב"בצלם" ואף לא בזמן שהעובדת היתה מועסקת על ידי "בצלם").
.
רק זה חסר לנו, שארגוני זכויות אדם יפעילו בעצמם משטרת מחשבות.
נכון מאד.
למרבה הצער כל שלטון באשר הוא, ויהיה הדמוקרטי ביותר, תמיד יפגע בזכויותיהם של אזרחים. רק בעולם אוטופי יכולה להתקיים מערכת נטולת פגיעות. לכן הדיון בסוגיה הינו בדרך הטבע יחסי ולא יכול להתנהל בערכים מוחלטים. באומרי יחסי כוונתי היא איך ישראל ביחס למדינות וחברות אחרות, זאת כמובן תוך לקיחה בחשבון של נסיבות חיינו המיוחדות. במבחן היחסי הזה הציון שאני אישית נותן לנו הוא "כמעט טוב מינוס". במילים אחרות, יש לא מעט מקום לשיפור אבל זה רחוק מההתלהמות של מגיני "זכויות האדם" הסלקטיביים.
שלום
הבעייה אינה נאמנות לארגון, דבר על אמירות מעולם אפל, הבעיה היא נאמנות לעניין. גם לא מדובר במשטרת מחשבות. מדובר במשטרת מעשים. כמו שאמר ברמן בעניין דומה וכאן אני הוא האומר לא הוא, השימוש השב וחוזר שב וחוזר בחיבור ישראל נאציות כוזב מגמתי אינו עניני ופוגע בזכויותי האנושיות שלא אפגע כישראלי באמירות מגמתיות לא אמיתיות. אין בדימוי זה אמת. לכל המדינות כמדינות פגמים וחסרונות כך גם ישראל. אבל ישראל אינה מתפקדת כמדינה נאצית יותר מעשרות מדינות אחרות המצויות בקופליקט חמוש [ויורה] מסוגים שונים. השימוש הפוגעני השיטתי מלמד על מגמה לדימוניזציה מכוונת של ישראל. אין בין זה ובין זכויות אדם ולא כלום.
להלן דוגמה קונקרטית לכך שהגברת האחראית על מידע מפיצה לא אמת ועוסקת בהכללות משמיצות ופוגעניות. כמי שעסק בחישובי תזונה של אוכלוסיה אין ולא היה מעולם רעב ברצועת עזה. רעב הנו סינדרום מוגדר היטב. ברצועת עזה הסתובבו ומסתובבים עשרות רופאים ועובדים פרה-רפאיים. לפי הידוע לי איש מהם אינו מועסק בהסברה ציונית. מעולם לא יצא משם מסמך התומך ענינית חישובית בכך שיש שם רעב. ההיפך הוא הנכון. יש שם מספיק מזון באיכות ראויה ויותר.
הגברת בקשה סליחה. אבל מתמידה בדעותיה וזו זכותה. זכותי לומר שמי שאמון על מידע אמין, הפיץ לא אמת ומחזיק בדעה קיצונית ובלתי סבירה על הזהות בין ישראל ציונות ונאציזם אין לו מקום כמועסק בקרן בצלם. כפי שיש אחרים מצד ימין של המפה הפוליטית שאין מקומם שם. בקשת סליחה וכפרה במקרה זה ונסיון להחליק את העובדות זה תרגיל הגובל באופוטוניזם דמגוגי ומסיף חטא על פשע.
מאבקם של הפלסטינים ב"כיבוש" הוא רק חלק ממערכה נרחבת יותר שהם מנהלים נגד המדינה היהודית בתור שכזו – מדינה שבה הם רואים ישות טמאה שהוקמה על אדמותיהם הגזולות, שגירשה ונישלה את משפחותיהם, שדיכאה את שאיפותיהם הלאומיות ונקטה כלפיהם מדיניות של אפליה ורדיפה לכל אורך שנות קיומה. השמאל הרדיקלי, המאמץ את נקודת המבט הפלסטינית על כרעיה וקרביה, גורס אפוא שאם מעוניינים הישראלים בשלום של ממש, אין הם יכולים לשגות באשליה שדי יהיה בהעברת החצר האחורית לידי שכניהם כדי לפתור את הבעיה; עליהם להבין גם כי יסודות הבית שבו הם מתגוררים רקובים – והיו כך מלכתחילה.
לגבי השקפתם של הפלסטינים – אני לא יודע לגבי "ישות טמאה" אבל שאר המשפט שלך מדייק, המדינה היהודית הוקמה על אדמותיהם, גירשה ונישלה את משפחותיהם, דיכאה ומדכאת את שאיפותיהם הלאומיות ומנהלם נגדם מדיניות אפליה ורדיפה. כל זה אמת.
לגבי השמאל הרדיקלי – אכן, יסודות הבית רקובים, אבל אין כאן התנגדות או שנאה למדינה – יש כאן עמדה מוסרית שגורסת שכדי לתקן, יש לקבל את האחר כשווה, להכיר בעוולות שהמדינה עשתה ועושה ולפנות לפתרון מעמדה מוסרית שמכירה בפלסטינים ובסבלם.
נדמה לי שמה שנדון הוא ממש לא רלוונטי לבעיה. בצלם מאויש על ידי אנשים שמשום מה לא מאופיינים רק על ידי תמיכה בזכויות אדם – השתתפות בניסוי הפוליטי הגדול של המאה העשרים – אלא גם על ידי עמדה ביקורתית מאד, בלשון המעטה, כנגד ישראל.
אם נחדד, העמדה שנוסחה ברהיטות על ידי רחביה ברמן, היא שגיא-לייט. ככזו, היא טוענת כנגד צמצום הפשעים הישראלים, אבל לא כנגד היותם פשעים.
המבחן של עמדות השגיא-לייט למיניהן אינו בשאלת עוצמת פשעיה של ישראל – קל לראות שאלו פשעים די מינוריים בסקאלה עולמית – אלא בשאלת היותם פשעים. האם אכן ליהודים אין שום סיבה או זכות, פרט לרוע המובנה שלהם, לבצע את אותם דברים ? הטענה השגיא-לייט, ובמובנים האלו היא כמו טענת שגיא מלאה, היא שלא.
לכן, טענת השגיא לייט היא בסופו של דבר טענה שהיהודים – הציונים, ישראל – הם פושעים. מה שמתקיים כאן, הוא כעין מחזה ביזארי למדי, שבו אנשים שמקדישים את רוב שעותיהם לתיאור של ישראל כזבל קיצוני (רחביה ברמן), טוענים שהם חלוקים בדעותיהם באופן ניכר עם ליזי שגיא, שמוקמת כאשת קש לצורך הדיון. מדובר כמובן בכפר פוטיומקין. העובדה היא שישראל נחשבת לפושעת, הפלסטינים לצודקים, ובלי קשר לעוצמת הפשע ביחס לעולם כולו, ישראל נדרשת להחזיר את הגזל ומיד.
כלומר, במובנים של פוליטיקה מעשית, אין הבדל גדול בין שגיא ושגיא-לייט. שניהם עוסקים בהחרבה של ישראל כבחירה פוליטית. ההבדלים ביניהם שוליים, לטעמי. יותר התחכמות מהבדל.
חלק מהמהלכים הלוגיים שלך לא ברורים:
למה מהטענה שישראל ביצעה פשעים נובעת ההחרבה של ישראל כבחירה פוליטית?
למה מהטענה שישראל ביצעה פשעים נובע שאין שום סיבה או זכות פרט לרוע המובנה של היהודים לבצע את הדברים האלו?
1. אכן לא נובעת.
2. אכן לא נובע.
כלומר, לא בתור מין גזירה לוגית.
כל העניין הוא שיש התאמה בין השגיא-לייט והשגיא-מלא בכל הקשור לעתיד הפוליטי של ישראל. ולכן, ההרתעות הפומבית מהשגיא-מלא ומשחק התפקידים – אני אאשים, את תתנצלי – ממלאים בעיקר תפקיד של יצירת אשליה.
נעמה שלום,
תודה על הפוסט ועל האבחנות המדויקות.
נראה לי שאין בסיס ואין הצדקה לזהות את דבריה של ליזי שגיא כ"שמאל קיצוני". הדברים שכתבה הם פשוט דמגוגיה. אפשר להיות שמאל רדיקלי או "קיצוני" גם בלי לטעון שישראל מפגינה דבקות בערכי הנאציזם או שהאנטישמיות היא המצאה ישראלית.
אבל איזה אנשים ילכו לעבוד בבצלם, ובארגוני זכויות אדם, אם לא אנשי השמאל הרדיקלי?
הארגונים האלה אמנם מגנים גם על זכויות של ימנים
(הנה דוגמה:
http://www.acri.org.il/story.aspx?id=2464)
אבל יש מעט מאד ימנים או אפילו אנשי מרכז שתומכים בהם, או שירצו לעבוד בהם (באמת לעבוד, לא כדי לפגוע בהם מבפנים).
נכון שצריך לעשות הפרדה, ולשמור על נייטרליות, אבל אני לא רואה איפה ההפרדה הזאת נפגעה במקרה הזה. שגיא כתבה את מה שכתבה עוד לפני שהתחילה לעבוד ב'בצלם'. היא הרי לא היתה אמורה לצנזר את עצמה מראש למקרה שתתקבל לעבודה בארגון זכויות אדם. אנחנו הרי לא יודעים אם הדעות שלה שבשו את עבודתה. היא כאמור לא היתה יכולה לעשות את עבודתה נאמנה אם לא היתה מחזיקה בדעות ביקורתיות כלפי מדינת ישראל.
ולגבי הנזק שנגרם ל'בצלם' – זה נזק מדומה לדעתי. בצלם גם ככה נחשב כארגון של שמאל קיצוני, אף אחד לא היה צריך את ה'הוכחה' הזאת. זה לא שאפשר היה לשכנע מישהו אחרת. ואני גם לא רואה איך אפשר למנוע מקרים כאלה בעתיד.
לנעמה שלום
תודה על הרשימה, אך שאלה לי:
האם אפשר להפריד בין שאלת זכויות אדם לבין דעה בנושא השטחים? אולי פעם נסוב הוויכוח בין ימין לשמאל על סיכויי השלום וכדומה, אך היום הוויכוח הוא בדיוק בשאלת החזקת אנשים ללא תעודה זהות וזכויות אזרח מלאות.
זאת ועוד, פעם היה הימין הליברלי, בני בגין ומרידור, שחלמו על סיפוח והענקת זכויות אזרח, אך כיום גם זה הפך ללא רלוונטי.
לכן קשה לי להבין את הניסיון שלך להפריד בין זכויות אדם לבין עמדה המזוהה עם השמאל בשאלת השטחים. האם לשיטתך פעילי זכויות אדם צריכים להגן על המתנחלים מפני פינויים בידי צה"ל? והרי זה מנוגד לכל שכל ישר שאני רק מסוגל לדמיין?
והערה אחרונה ולא חשובה: הרשימה כאן חשובה אך לא הייתי קושר אותה לשטויות שכתבה אותה פעילה בבצלם. אולי הקשר בין זכויות אדם לפוליטי שנוי במחלוקת ביננו אך אי הקשר בין מנת משכל לבין זכויות אדם מוסכם עלינו.
הפרדת הפוליטיקה זמכויות האדם היא כמעט אוקסימורון ואין כאן קשר לזה שהיא איבדה את השליטה על מה שהיא כותבת ומה זה יגרום.
השאלה היחידה שצריכה להשאל "נכון או לא נכון"?
ישראל נוהגת כקלגס נאצי או לא נוהגת כקלגס נאצי?
ישראל מתאכזרת לפלשתינאים בשטחים או לא מתאכזרת לפשלשתינאים בשטחים?
גדעון לוי קובע שישראל מתאכזרת, ארגון בצלם קובע שישראל מתאכזרת. במחקרי (על פרשת מוחמד א-דורה, ופאליו'וד) מצאתי שהפלשתינאים פיתחו תעשיה משוכללת של עלילות דם, בדומה לעלילות הדם באירופה משך מאות שנים, אך בורסיה משוכללת יותר. מחקר שתפרסם בכמה מהעיתונים החשובים בעולם בתוכו הוול סטריט זורנאל, באטלנטיק וכן בהרצאתי ב-AAFS האקדמיה האמריקאית למדעי המשפט, ארגון הגג של הגופים המדעים משפטים בארה"ב קובע פרשת א-דורה מתגלית כעלילת דם:
http://www.a-dura.com/a22760-a-dura-investigation-results-is-the-boy-still-alive
במחקרי מצאתי שטענות גדעון לוי בצלם ןאלרים מבוססות על עדויות פלשתינאים הפועלים בהנחית ארגוני הטרור.
שאלה לוגיקה פשוטה – האם לארגוני טרור (דוגמת אש"ף והחמאס) השולחים מרצחים להתפוצץ בקרב ילדי בי"ס יש בעיה לשקר? להעליל דם?
לרצוח כן, לשקר לא??
גדעון לוי כדוגמא מכיר את המחקר שפירסם פאלוז עוזרו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר באטלנטיק על מחקרי בפרשת א-דורה עוד ב-2003, ואף על פי כן המשיך לטעון שחיילי צה"ל הרגו את א-דורה.
העיקרון ברור.
עלילות הדם באירופה חוזרות על עצמם בורסיה משוכללת יותר במזרח התיכון.
והישראלי הנאור "אור לגויים" מאמין.
לא יודע אם צריך לפטר אותה או לא.
די בטוח שכדאי לבצלם להזיז אותה מתפקידה כמנהלת אגף המידע בארגון בצלם "[בו] היא אחראית על איסוף וריכוז המידע במסגרת עבודת המחקר שמנהל הארגון, הבאה לידי ביטוי בין היתר במסמכי מחקר, הודעות רשמיות וניירות עמדה" (מן העתונות. אין לי מידע אישי).
תפקיד זה מצריך, ככל הנראה, שיקול דעת לרבות באשר לבחירת מקורות המידע, מתן משקל למקורות השונים ואולי גם באשר לנושאי המחקר וניירות העמדה.
בהיבט מסויים זה תפקיד "מעין שיפוטי".
בהיבט אחר – דומה לתפקיד עורך חדשות.
כך או כך נדרשת הפרדה בין דעות פוליטיות אישיות לבין שיקול הדעת. למצער ככל שבצלם מתיימר להציג נתוני אמת אובייקטיביים ומעוניין לשכנע, את הבלתי משוכנעים, בעמדותיו.
נטל השכנוע על הפרדת שיקול הדעת מהדעה האישית של ליזי שגיא מוטל, אם כן, על כתפי בצלם.
ליזי התפטרה
כן, ידעתי.
מסתבר שהיא דווקא הבינה את חומרת הנזק שנגרם לארגון על-ידה.