אין לי מושג לָמָּה ציפיתי בכלל למשהו מסרטה של אורנה בן דור על הדיכאון שהוקרן אמש בערוץ 10. אבל התוצאה היתה מביכה אפילו למעלה מן הרגיל. לא כי לא למדנו שום דבר חדש. סרטים בסוּגה הזאת יכולים להיות מוצלחים וטובים גם בלי לספר לנו דברים חדשים על התופעה שהיא מוּשאם. רק לתאר אותה היטב.
דיכאון הוא מחלה. מחלה קשה (מתים ממנה). הוא רחוק מאד מלהיות מה שמכונה בלשון העם “דיכי”, דכדוך או מצב רוח. האם הבנו את זה מהסרט? ממש לא. לשם כך לא מספיק לצטט את ארגון הבריאות העולמי ולהזכיר את החוּמרה שבה הוא רואה אותו. מהי המחלה? מה תסמיניה? במה היא שונה מסתם מצב רוח שמקשה לקום מהמיטה בבוקר? גם מי שרואיינו בסרט לא הבהירו את זה. למעשה, מי שמכירים דיכאון מקרוב התקשו לדעת, וזה בעדינות, אם הם באמת סובלים ממנו או מדברים אחרים. הדברים האחרים האלה יכולים להיות לא פחות קשים, לגרום אכן לסבל ולהפרעות קשות בתפקוד. חרדה, למשל. אבל זה לא אומר בהכרח שזה דיכאון.
הסרט הזכיר את הטיפול התרופתי שנהפך ליותר ויותר נפוץ היום (ונוגדי דיכאון ניתנים היום גם למחלות אחרות לגמרי). מה עם איזה מבט ביקורתי על התופעה הזאת? כן, יש אנשים שלא יכולים לשרוד בלי תרופות אנטי-דכאוניות והן מצילות את חייהם או למצער משפרות אותם לבלי הכר. אבל כפי שמזכירה בן דור, לא צריך להגיע לפסיכיאטר לשם כך, ולסבול מסטיגמה: רופאי משפחה מחלקים היום מרשמים כאלה על ימין ועל שמאל. כמעט כמו היו סוכריות.
בדרך-כלל כשעניינים מסוימים מועברים בקופות החולים לרופאי המשפחה זה מסמל גם רצון שלהן לחסוך כסף (לפחות בכללית מרפאות מצול”שות על כך שרופא המשפחה ממעט להפנות למיון!), וגם שהעניין לא נחשב למקצועי דיו על-מנת להפנות לרופא מומחה. זה גם עוזר לתחושה הטובה של רופאי המשפחה, שהם בעצמם כאלה. ומי לא מומחה בנפש האדם? בזה כולנו מבינים, כידוע.
הזווית המקורית שניסה הסרט לתת היתה “טיפול” לעיני המצלמות של שלושה ידוענים, הסובלים או סבלו לדבריהם מדיכאון. אחד מהם שחקן שלא הכרתי (פאק שלי, כנראה) והשניים האחרים עיתונאים. מה עוד חדש. עיתונאים מראיינים עיתונאים קולגות. הם כנראה נוחים להתרצות: עזבו לחשוף, אנחנו בעניין של להיחשף. אנחנו הסיפור האמיתי. כן, זה הכי קל, הכי זמין, הכי נוח. ואולי גם כדאי. מי יודע מתי נזדקק לעיתונאי. תמיד טוב להיות ביתרת זכות מבחינת הטובות שהוא חייב לכם. ממש כזונות המפרכסות זו את זו.
ולמי שבכל זאת רוצה לקרוא משהו רציני על דיכאון, גם ללמוד משהו, גם להזדהות עם הפן האנושי הכואב עד אימה, וגם להשתאות על יכולת כתיבה שמאפשרת לבטא במילים את מה שכמעט אינו בר ביטוי – מומלץ לקרוא את הספר הזה, שכתבתי עליו כאן.
קרוא וכתוב 
ואם כבר סרט תיעודי על נושא כל כך כאוב, אני ממליץ על סדרה בת 3 פרקים שסטיבן פריי יצר, "החיים הסודיים של חולי מאניה דפרסיה", ובה הוא מתעד את חייו וחיים של אנשים אחרים בכנות שמצליחה לגרום להתרגשות מבלי להיות צהובה.
ולגבי התרופות – למרבה האימה התפוצה שלהן (וזה כמובן לא סוד) היא רק משום שתרופות נוגדות דיכאון הפכו לעסק כלכלי שבו הרופאים הם בסה"כ סוכני מכירות (המתוגמלים היטב) של חברות התרופות.
אמא שלי עליה השלום היתה אומרת: דיכאון זה לוקסוס של עשירים…
דיכאון זה לוקסוס של עשירים בערך כמו שסרטן זה לוקסוס של עשירים. שתיהן הקשורות בתופעות פיזיולוגיות, עם שורשים גנטיים. ההבדל היחיד בין עשירים לעניים בנושא דיכאון הוא אולי במודעות לעובדה שמדובר במחלה ברת טיפול, ובזמינות טיפול ברמה גבוהה.
ובנוגע לתפוצת התרופות: מאחר והסטטיסטיקה קובעת שבין 5% ל-10% מהאוכלוסיה סובלת מדיכאון, סביר להניח שככל שהמודעות למחלה גוברת, והסטיגמה יורדת, תגדל תפוצת התרופות. מאחר והן מקלות את סבלם של מאות אלפים, לא ברור למה יש לראות בכך טעם לפגם. לא מדובר באקמול, אלו תרופות שלמרות כל הקידמה הרפואית, יש להן תופעות לוואי לא נעימות. קשה לתאר שרבים יתמידו בנטילתן אם הן לא מסייעות להם באמת ובתמים.
אולי כדאי שתנסה דכאון קליני ותדווח על חוויותיך במקום לייחס למתים דברים שמשום מה אינך מוכן לומר בשמך.
הדיכאון הוא אחד מגורמי המוות (המוקדם) הראשונים בעולם, המחלה של המאה ה- 21. דיכאון הוא מחלה לכל עניין ודבר ויש ברכה רבה בהעברת הטיפול בו מפסיכיאטרים לרופאי משפחה. בה במידה, לא ניגש לרופא כלי דם על כל סוגייה הקשורה בדם, אלא נתחיל מרופא המשפחה ורק במקרים מורכבים יגיעו החולים לרופא מומחה.
ייתכן שבסרט יש מידה רבה של הפשטה (לא ראיתי אותו) אולם במדיניות הטיפול בדיכאון אין לטעמי הפשטה כי אם ראייה פרגמטית של בריאות הציבור. בטיפול נגיש, זמין ונטול סטיגמה בדיכאון, יש גם מרכיב משמעותי של רפואה מונעת.
בכל מקרה השלבים הראשונים של הטיפול בדיכאון חייבים להיעשות על ידי פסיכיאטר. חייב להיות מעקב בניסוי וטעיה שתפקידו לשלול הפרעה דו קוטבית. מתן נוגדי דיכאון ללא מייצבי מצבי רוח (אנטי אפטילפטיות בד"כ) עלול להחמיר בעיה ולא לפתור בעיה.
אסור להגיע למצב שרופא משפחה מחליט על טיפול בליתיום
אני יודעת שזו תגובה לא ממש קשורה לעניין, אבל היה לי משונה (כקוראת נאמנה של הבלוג) לראות אצלך שימוש בביטוי "ממש כזונות המפרכסות זו את זו".
אני מכירה את הביטוי ואת מקורו, אבל יש לי רתיעה מסוימת משימוש בזונות, ובכל מיני תכונות/התנהגויות שליליות המיוחסות להן, כדימוי.
איילת: ראי את תשובתי ליפתח (המופתע) להלן.
זכור לי, אגב, שפעם כששימשתי כעורכת של ביטאון כלשהו קיבלתי ביקורת חריפה מאחת הקוראות על כך שהשתמשתי בביטוי "חרש, שוטה וקטן". זה נראה לה פגיעה באנשים עם לקויי שמיעה.
אוסיף שדווקא עמדתי בנוגע לזנות קשורה לכך שזה לא "עיסוק" "נייטרלי". בניגוד לאלה הרואים בכך מימוש של בחירה או חופש העיסוק. זה
משהו העוטה קלון חברתי. (אף אחד לא מקלל במשחקי כדורגל "בן נגר"…). אבל אני מבינה את ההסתייגות ומודה לך על העלאת הנקודה.
"ממש כזונות המפרכסות זו את זו." ?! ממך?!
כן. גם אני משתמשת במימרות תלמודיות. 🙂
המקור הוא: "עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו – יאמרו זונות מפרכסות זו את זו ותלמידי חכמים לא כל שכן". זה אפילו אקטואלי לל"ג בעומר…
באופן כללי, אני מצטטת מהמקורות כשזה מתאים, גם כשיש לי ביקורת על המקור וראיית העולם שלו. למשל, אני משתמשת בביטוי "עושה מעשה זמרי ומקבל שכר כפנחס" למרות שיש לי ביקורת חריפה על כך שמעשהו של פנחס נחשב למעשה גבורה שיש לתגמל עליו.
אגב, אני גם לא נמנית עם אלה שחושבים שצריך לתקן את נוסח התפילות…
אחד אפס. השכלתי.