חברת הכנסת החדשה מהעבודה, ד"ר עינת וילף, הגישה הצעת חוק לביטול חוק זכויות התלמיד. במאמר שפירסמה בוואלה! – לתלמידים עדיף בלי הזכויות שלהם – טענה וילף כי החוק תרם לפגיעה בתלמידים כי נטל מהמורים את סמכויותיהם שאפשרו להם להתמודד עם בריונות.
אלא שקביעה זו מופרכת. אין כל קשר בין חוק זכויות התלמיד, ובין זכויות בכלל וחוקים המגינים עליהם – לבין אלימות. קשר כזה לא הוכח מעולם. אדרבה, קיים מִתאם בין זכויות לבין ירידה באלימות. ואין זה מקרה: זכויות מייצגות את ההיפך מאלימות ומכוחנות.
למערכת החינוך לא חסרות בעיות. כולל אלימות והתפוררות הסמכות המורית. אך אלה אינן תוצאה של עיגונן המשפטי של זכויות. לבטח לא של הזכויות המועטות והמוגבלות שמקנה חוק זכויות התלמיד, שאין בו שום היתר להתנהגות לא נאותה, ודאי שלא לאלימות. האם ממנו לומדים ילדים לנהוג באלימות או שמא מהחברה הסובבת אותם? ממה שהם רואים בכביש, בטלוויזיה, בבית הנבחרים ובעיקר בביתם הם? הבה לא ניתמם. הילדים הם מראה שלנו, ושל התנהגותנו. גם המשפטיזציה בבית הספר היא רק זירה נוספת שאליה חודר המישפוט של כל חיינו. כדי להתמודד עם בריונות ואלימות בבית הספר יש לטפל בשורשי הבעיה; לא לבחור בדרך הפופוליסטית אך השגויה של הטלת האחריות להן על חוק זכויות התלמיד.
האשמת החוק ברעות כגון אלימות וביטול הסמכות המורית קלה, אך רחוקה מהאמת. למורים בבתי-הספר לא חסרות סמכויות. בואו לא נתבלבל: בתי-ספר, ככלל, אינם מסגרות דמוקרטיות וילדים כפופים בהן לחובות הרבה יותר משיש להם זכויות. הקשיים והחרדה של המורים מובנים וצריך להתמודד אתם. אך לא על-ידי ביטול הזכויות של תלמידים. להיפך: עליהם החובה להבטיח את זכויות התלמידים. הכרה כזאת נובעת דווקא ממעמדם כבעלי סמכות במערכת.
משרד החינוך שגה, לדעתי, בכך שלא התחיל בתהליך ההטמעה של זכויות התלמיד עם המורים, דווקא. תהליך כזה היה מבהיר למורים שזכויות התלמיד אינן איום עליהם ועל זכויותיהם ואינו נוטל מהם את סמכויותיהם. זוהי שגיאה בת-תיקון גם היום. יצירת תרבות של זכויות אדם בבית-הספר יכולה להיות הליך חינוכי מעצים גם למורים. עליהם האחריות לחנך את הילדים לא רק להכיר את זכויותיהם אלא גם לכבד זכויות של אחרים, כבוד שהוא חלק ממושג הזכות. אבל משמעות הדבר כניסה לדיאלוג, כניסה לתהליך חינוכי; לא ביטול חד-צדדי של החוק, הנושא עמו מסר בעייתי. מנסיוני בהדרכת מורים ומנהלים בתחומים אלה, מסר כזה כשהוא חלק מתהליך חינוכי שעוברים המורים עצמם – עובר. הם מבינים שגם כאן שמור להם תפקיד מיוחד, לא קל אך מאתגר, של ליווי והדרכת התלמידים גם בהבנת זכויותיהם וגם בהכרת האחריות הנלווית אליהן והחובה המקבילה לכבד את זכויות הזולת.
החוק עצמו מינימלי ומעגן מספר מצומצם של זכויות. הזכות לחינוך, הזכות לאי-אפליה על רקע מוצא, דת או מין; הזכות לכל תלמיד לגשת לבחינת בגרות; איסור על ענישה גופנית או השפלה; זכות שימוע לפני הרחקה לצמיתות; חיסיון על מידע; ואיסור להעניש תלמיד בשל מעשה או מחדל של הוריו. איך אפשר להתנגד לזכויות בסיסיות אלו? וכל זאת תוך הגנה גם על כבוד המורה והצוות החינוכי, ויצירת אקלים של כבוד הדדי. גם מי שאינם מרוצים מכל תג בחוק, צריכים לקחת בחשבון את האפקט השלילי של ביטולו. ביטול שיעביר מסר קשה כאילו ילדים ותלמידים אינם בני אדם ולא מגיעות להם זכויות.
אינני יודעת עם וילף אחראית לכותרת שניתנה למאמרה, או עורך יצירתי במיוחד. אך זוהי כותרת אומללה המשדרת פטרונות בוטה. ילדים הם בני-אדם. ככאלה, גם להם זכויות אדם. והעובדה שכקבוצה הם תלויים כל כולם בנו המבוגרים, לצורך ההכרה בזכויותיהם ומימושן – מטילה עלינו אחריות מיוחדת.
קרוא וכתוב 
את מעלה נושא שאני מתקשה לקבוע בו דעה, לא משום העניין העקרוני – כתלמיד תיכון נאבקתי על זכויות התלמידים ואף אירגנתי את השכבה למחאות ושביתות (והשעיות – שלי). הנימוק שחזר אז (1982-4) בטיעוניי היה אז שבית הספר בו למדתי אז פוגע בתודעתנו כאזרחים וכצרכנים, הן בגלל איכות השירות שקיבלנו (כמה מקרים של מורים לא כשירים) והן בגלל הדיקטטורה הכוחנית חסרת ההיגיון (במקרים מסויימים) המוטלת עלינו.
כדי להכריע ברמה הארצית, חסר לי מידע סטטיסטי, או לפחות לא אנקדוטלי מן השטח. ייתכן שהבעייה היום היא בעיקר הפוכה. למשל זכורים לי (מן התקשורת) מספר מקרים בהם הסעיף בחוק המגביל ומעכב את אפשרויות הרחקת ביריונים איפשר להם להמשיך להציק לקורבנותיהם ובעצם להרחיק את הנפגעים מבתי הספר, במקום את תוקפיהם, לפחות עד לבירור הסופי.
אבל נדמה לי שהסעיף הספציפי הזה תוקן (?). משום כך עדיין חשובה לי המציאות בפועל לתוכה נולד חוק זה ובמיוחד להבין מה הסעיפים הבעייתיים ועדיף גם להבין מה קורה במדינות אחרות בהן ישנו חוק דומה.
אלי, אין בחוק דבר האוסר על השעיה מבית הספר. כל שהוא מעגן הוא זכות שימוע לפני הרחקה לצמיתות.
כתבתי "הסעיף בחוק המגביל ומעכב את אפשרויות הרחקת ביריונים" והתכוונתי לסעיף 6 בחוק זכויות התלמיד:
http://cms.education.gov.il/educationcms/units/zchuyot/chukimveamanot/chukim/tikun_chok_zchuyot_talmid2004.htm . זהו סעיף מאוד בעייתי, שלא לומר פסול במקרים מסויימים. חשבי על חשוד בהכאת זוגתו שאסור לעוצרו או אף למסור לו צו הרחקה עד לפסק הדין. הרי הוא זכאי למשפט צדק וזכות לטעון את טיעוניו בצורה מסודרת, לא?
גם על תשובתך בנושא ההכלה אני חולק. במקרים של תלמיד אלים מעל גיל 11, פעמים רבות לא ניתן להחזיקו סתם כך ולעיתים, אמנם לא קרובות, כדי להגן מיידית על קורבנו יש להשתמש באלימות. נכון שעבור תלמידים נורמטיביים, שזה רובם הגדול של המקרים, די במילה חריפה של המורה, ללא כל מגע, כדי להפריד את הניצים.
אתה טועה בכל כך הרבה דברים שקשה לי להחליט במה להתחיל.
כתבתי כבר קודם שהחוק איננו מונע השעיה אלא רק מקנה זכות שימוע לפני הרחקה לצמיתות. ואתה מפנה אותי בדיוק לאותו סעיף שאומר: "החלטה בדבר הרחקת תלמיד ממוסד חינוך לצמיתות והעברתו למוסד אחר תינתן רק לאחר שניתנה לתלמיד ולהוריו הזדמנות להשמיע את טענותיה". הרחקה לצמיתות. שוב, אין כאן דבר המגביל ומעכב את האפשרות להרחיק בריונים.
מדוע הסעיף הזה פסול ובעייתי? לפני שתלמיד מורחק לצמיתות מבית הספר – לא מושעה לשבועיים – יש לו זכות טיעון. כן.
וההשוואה היא אכן בדיוק למי שאפשר לתת לו צו הרחקה (=השעיה). אגב, גם צו מוצא בידי בית משפט. ושם יש לצד המורחק זכות טיעון. כך שממש לא ברור לי מה שאתה טוען.
לגבי הכלה: אני לא מתווכחת, אני רק טוענת שאין לזה כל קשר לחוק זכויות התלמיד. בבקשה לא להתבלבל ולא לבלבל. ואם יש בעיה בחוזרי מזכ"ל צריך לשנות אותם, לא את החוק. כי החוק לא אוסר על הפרדה בין ניצים. זה חלק ממה שדיברתי עליו כשכתבתי על מהלך חינוכי כולל שנדרש כאן.
בוש ונכלם אני לוקח בחזרה את דבריי בנושא ההרחקה. החמצתי לגמרי את המילה "צמיתות" מן הדיון ומלשון החוק וזה אכן משנה את התמונה.
בעניין ההכלה, התייחסתי למה שציינת בתגובה אחרת כ"הפרקטיקה המומלצת" ולא לחוק זכויות התלמיד.
לסיכום, צריך להבין טוב יותר מחברת הכנסת וילף את הסימוכין לטענתה שהחוק "גרם נזק במבחן המציאות".
הזכות לחינוך:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3889439,00.html
נדמה לי שזו תגובה כמעט רפלקסיבית לטיפול בקשיים שמולם המערכת מרגישה חסרת אונים: שלילת זכויות, התערבות יתר, השמת מגבלות על חירות הביטוי – וילף לא המציאה כלום, ראינו תגובות היסטריות כאלה גם בתחומי בטחון וחברה אחרים, והקהל על פי רוב מקבל את הדין בשם איזו עננה מעורפלת המכונה שוב ושוב "המצב".
ועוד משהו קטן… אלי גרייצר? מתגר?
אכן. אל תלשיני למורים שם על מה שכתבתי (:
בדרך כלל כל מאמר שמתקבל לפרסום עובר עריכה. אבל עצם זה שהעורך שם את הכותרת הזו מראה שזה מה שהוא הבין מהדברים של עינת וילף.
לדעתי יש להבחין בין כמה ניואנסים כאשר מדברים בזכויות של תלמיד. צריך קודם כל להגדיר מה הפירוש של זכויות ומה זה זכויות בהקשר לילדים. האם ובאיזו מידה הזכויות קשורות לשיקום הסמכות ההורית והמורית. הגבולות ושיקום הסמכום המורית הם דבר מכריע במערכת החינוך. אבל רק היום שמענו למשל בחדשות שמורה מנתניה חנכה את בנה בן ה-10 באלימות והרעיבה אותו מתוך הנימוק "חוסך שבטו שונא בנו". גם כאן נראה לי שיש ענין של זכויות – פגיעה קשה בהן.
מעניין מאד שהפוסט הזה מתפרסם בדיוק אחרי הפוסט המצויין שלך על המשפטיזציה העודפת והמיותרת בישראל. מעורר מחשבות.
דעתי היא שזכויותיהם של תלמידים (מעבר להיותם ילדים ובני אדם, אלא מתוך מעמדם כחלק ממוסד חינוכי ומערכת חינוכית) אינן צריכות להיות מעוגנות בחוק. זוהי בדיוק המשפטיזציה שיצאת כנגדה בפוסט הקודם.
אינני מסכים עם ניתוחה של וילף, אלא אם הניתוח שלך בפוסט הקודם. המשפטיזציה של זכויות התלמיד היא זו שגרמה לו נזק. היא הפכה את יחסי מורה-תלמיד למערכת חוזית/משפטית במקום למערכת המבוססת על כבוד, הערכה, נורמות ומחוייבות הדדית. במובן מסויים, זכויות התלמיד הן אלה שפוגעות למשל, גם אם בעקיפין, בסמכות המורית.
עמית: עודף משפטיזציה אין משמעו שאין צורך בחוקים… משפטיזציה אומרת שכל היחסים והשיפוטים בחברה עוברים בפריזמה המשפטית ובה בלבד. ונגד זה יצאתי בפוסט שאתה מזכיר.
מעבר לכך, משפטנים נוהגים להבחין הבחנה חשובה בין מראש לבין בדיעבד. ויש הבדל משמעותי בין אי-חקיקת חוק מראש, לבין ביטולו לאחר מעשה. ביטול חוק המקנה זכויות הוא בעייתי מאוד. במיוחד כשהוא נוגע לילדים או קבוצה חלשה אחרת.
זכויות התלמיד אינן פוגעות בסמכות המורית. חוק זכויות התלמיד איננו הופך את יחסי המורה והתלמיד למערכת חוזית/משפטית. זה פשוט לא נכון. וכל מי שקורא את לשון החוק נוכח בכך.
כמורה לשעבר אני יכול לומר שבהרבה מיקרים, דרך התקשורת בין המורה לתלמיד איננה מכבדת – בדרך כלל מכיוון המורה. הרבה פעמים דברי המורה מזלזלים בתלמיד כאדם. התופעה אינה מתחילה בבית הספר אלא בבית.
הפגישה הראשונה שלי עם משמעויות החוק הזה היתה ב-1998, כשהדרכתי בבית ספר מסוים מטעם קרן קרב. שני תלמידי כיתה ח', במהלך שיעור, התחילו מכות; כשניגשתי להפריד ביניהם, שניהם התחילו לצעוק עלי, בהיסטריה: "אסור לך לגעת בי! אסור לך לגעת בי!"
אבל כמורה בשיעור עלי החובה לשמור על סדר ולמנוע מכות. כששאלתי מורים ותיקים מה לעשות במצב כזה, ענו לי "תעמוד בצד ותדבר. תבקש מהם להפסיק. אסור לך לגעת בהם."
וכשמישהו ייפגע? "אז פעלת לפי הנהלים."
אני לא מסכימה.
הפרקטיקה המומלצת במקרים כאלה היא הכלה. החזקת התלמיד כדי שלא ימשיך לפגוע. אין על כך שום איסור. אלימות בבית הספר היא רעה חולה (אלימות בכלל). אבל מה הקשר לחוק זכויות התלמיד? זה רק אוסר על ענישה גופנית או משפילה. מישהו מתנגד לאיסור הזה?
מערכת החינוך צריכה ליצור את הדרכים להתמודד עם אלימות בבית-הספר. גם על-אתר במקרים כמו שאתה מתאר, ולא פחות מכך בעקירתה מהשורש בתהליכים חינוכיים ארוכי-טווח. זה דורש, כמו שכתבתי, גם העצמה של המורים וגיבוי שלהם. כולל מול מכתבים מעורכי-דין שההורים ישלחו – שאגב, הנתונים מראים שזה מיעוט שבמיעוט, ממש זניח! – שאינם ולא יכולים להיות מבוססים על חוק זכויות התלמיד. אלא באמת על המשפטיזצייה שעמית הזכיר בעקבות הפוסט הקודם שלי, שפושה בחברה שלנו בכלל. אבל כל זה, אני חוזרת ואומרת, לא שייך ואין לו קשר לחוק זכויות התלמיד. שלא אוסר על הפרדה כמו שאתה מתאר. וכל הטוענים כך פשוט אינם מכירים את החוק.
(ההודעה הקודמת נשלחה מוקדם מדי)
הבעיה היא לא בלשון החוק עצמו, אלא ביישום בשטח, שקדם לחוק. אם למורה אסור להכות תלמיד, הרי שגם טפיחה על השכם יכולה להתפרש כמכה, חיבוק כהטרדה מינית וכל נגיעה כתקיפה – אם הורה רוצה לפגוע במורה מסויים, אסור למערכת לאפשר לו לעשות זאת. אז יוצא חוזר מנכ"ל הקובע שאסור למורה לגעת בתלמיד, בשום צורה. התקנות הפנימיות מחמירות הרבה יותר מהחוק, ואני לא מדבר רק על ענין הנגיעה.
התוצאה היא שגם אם למורים יש סמכויות תיאורטיות, מעשית אין להם אפשרות לתגובה מיידית על עבירות של תלמידים – ומיידיות התגובה, במיוחד במקרים של ונדליזם ואלימות, חשובה מאוד. תגובה מאוחרת על עבירות כאלה קרובה לחסרת תועלת.
הכלה? את מסוגלת לדמיין מורה ממוצעת – שנות הארבעים, מטר שישים גובה, כושר עלוב – "מכילה" תלמיד י"ב – מטר שמונים, כושר של הכנה לצה"ל, באטרף – בלי לגמור בבית חולים?
אני עוסק באמנויות לחימה מעל עשרים שנה, והיו לי תלמידים שאני בכלל לא בטוח שהייתי מסוגל להחזיק אותם אילו היה צורך.
"הכלה" היא מושג שבא מעולם החינוך המיוחד והטיפול הפסיכיאטרי, והוא עובד נהדר כשיש אחים (nurses) המסוגלים ליישם אותו – שלושה או ארבעה על אחד – גם על מטופל גדול וחזק. מורים ותיקים לחינוך מיוחד יודעים מתי לא לנסות את זה לבד.
מורים בחינוך הרגיל, להבדיל, לא מקבלים שום הכשרה לנושא הזה. לא יודעים איך לעשות את זה, מתי כן, מתי לא, איך כן, איך לא לפגוע ולא להיפגע.
כל מורה שדיברתי איתו על הרעיון אמר שזה יעבוד – אולי – רק בחינוך היסודי, שם הפרשי הגודל והכוח עדין לטובת המורים. בעל יסודי, עד כמה שאני יודע, אפילו לא מנסים את זה.
[…] חברת הכנסת עינת וילף רוצה לבטל את חוק זכויות התלמיד. נעמה כרמי מתנגדת. […]
שערו נא בנפשכם שבאיזו מדינה מזרח תיכונית הייתה מתנהל דיון על חוק זכויות בן-הזוג הקובע שאין להרחיק בן זוג מביתו מבלי שהתקיימה רשימת תנאים, דבר שהיה גורם לכך שביצוע צו הרחקה לגברים אלימים היה נמשך שבועות וחודשים.
הרבה נימוקים יש לתומכים בחוק זכויות בן הזוג (חוק שחל – כמובן – על בני שני המינים), למשל:
1. מי שמזלזל בזכויות – מעודד אלימות ולא מונע אותה.
2. ראוי שהרשויות יתמודדו עם בעיות האלימות בדרך של הסברה, מניעה, וכו'; ולא בדרך הקלה של צעדים כוחניים חד צדיים.
3. קורת גג היא זכות יסודית של כל אדם, וקצת תמוה שאנשים המתיימרים לגלות רגישות חברתית מזלזלים בה.
4. מכיוון שבחוק הנ"ל נאמר שכל בני האדם שווים וראויים להגנה מפני עריצות המערכת, יש לתמוה: וכי מישהו יעלה בדעתו להתנגד לשיוויון? לזכות להגנה מפני עריצות המדינה?
וכך הלאה דברי מליצה נאים, שבסופו של דבר אינם מגינים על "זכויות בני הזוג" אלא על גברים אלימים.
לכאורה חוק זכויות התלמיד כולו נופת צופים: אסור לפגוע בתלמיד, יש לכבדו, כולם שווים וכו'; אה, ואיך שכחנו: אסור להרחיק תלמיד מבית הספר אלא אם כן התמלאו רשימת תנאים מכאן ועד להודעה חדשה.
כפתור ופרח: יותר לא יוכל המורה למתימטיקה יוסף להרחיק תלמידים מבית הספר לצמיתות רק בגלל שהם לא ידעו כמה זה 3*5 או איחרו בחמש דקות לשיעור ביום גשום; אלא שלא המורה יוסף ולא אף בית ספר מרחיקים תלמידים בגלל סיבות כאלה, אלא בגלל אלימות כלפי התלמידים וסגל המורים; בדיוק כשם שלא מרחיקים בעל מהבית בגלל שאשתו מתלוננת שהוא לא עושה לה מסאג' בגב אלא בגלל שהוא היכה אותה.
כעת התלמידים האלימים ישארו במוסד וימשיכו להרביץ, ובמדינה ההיפותטית הגברים האלימים ימשיכו להתעלל, וחסידי זכויות התלמיד ובן-הזוג יחככו ידיהם בשמחה- הצלחנו להגן על החלשים מפני שרירות לב במערכת!
גרי, חבל שאינך קורא את מה שכבר נכתב כאן בתגובות ובדיון.
אני חוזרת בקיצור נמרץ: אין שום איסור להרחיק תלמיד מבית הספר "אלא אם כן התמלאו רשימת תנאים מכאן ועד להודעה חדשה". יש חובה לתת זכות שימוע לפני הרחקה לצמיתות מבית הספר. מתחילה לכאוב לי היד מלחזור ולכתוב את זה. אין שום מניעה להרחיק תלמיד אלים מבית הספר או להשעות אותו באופן זמני.
די לתלות את כל תחלואי המערכת בחוק הזה.
שלום ושבוע טוב.
הנכתב כאן הנו תגובה לנכתב בעניין מגע מורה בתלמיד. לדעתי חוקי זכויות התלמיד כפי שהם נשמעים, מובנים ומופעלים הם גורם ראשי בחיסול החינוך הישראלי. איך הם כתובים ומתפרשים ע"י מומחים לא נוגע לחיי יום יום בביה"ס. תוך שנים ספורות במידה רבה בגין השתמעות והשתקפות חוקים אלו בחיי יום יום מי שירצה להכין צאצאיו לעולם ישלחם לבתי ספר פרטיים. החרלי"ם עושים זאת היום ע"ח הכלל. גדלתי בתל-אביב בשנות הארבעים, מאה קודמת ושם למדתי בעממי ותיכון. אבא פועל עבד בידיו כל חייו גם בטוריה והרבה. משפחה גרה בחדר אחד, חדר שני הושכר. בני נולדו וגדלו בכמה ארצות. נכדים בארץ ובחו"ל. כשלא עבדתי עבודה גופנית למדתי ולימדתי. מי שבא בשנות החמישים והשישים לחו"ל עם מטען כשלי מצא עצמו מולמד ומחונך לתפארת. תשאלו עשרות? מאות ? דומים לי שתפקדו ומתפקדים במיטב מוסדות המחקר בעולם בכל השטחים. לא היו אז חוקים מיוחדים לזכויות התלמיד והיו גם מורים אלימים. אבל היה ברור שבאת ללמוד ואתה למדת. זו הייתה זכותך וחובתך ללמוד ולאפשר לאחרים ללמוד. כיום בישראל בבתי הספר לא לומדים ולא מתחנכים. בהשוואה לבתי ספר עממיים ציבוריים בעולם הנכדים פשוט מפגרים. נדבר בעסקי משמעת אם כי כמות שעות הלמוד למעשה נמוכה עד כדי שערוריה בלתי נסבלת. לא ראיתי במעט המקומות שהייתי בתי ספר כה פרועים כה חסרי משמעת כמו היום בארץ. מנסיון אישי הורה לא פנה בנימוס למורה בבית ספר ציבורי בקליפורניה שנה הוחרם אותו הורה לחלוטין. שנה שלמה. בסביבות בהן נגעתי, מעמד בינוני נמוך חינוך ציבורי. אין ולא שמעתי מקרה של מגע בגוף מורה ע"י הורה או תלמיד. אין כדבר הזה. גם לא חוצפה מילולית. שני תלמידים ענקיים נלחמים ומורה זעירה נכנסת ביניהם והם נפרדים. אדם נורמלי הורה או תלמיד לא יסתכן בפגיעה פיזית במורה כי העונש יהיה מהיר וחמור. כל עניין הזכויות נהפך בארץ. אתה בא ללמוד וזכותך ללמוד. ואתה נכנס לכיתה וחיב ללמוד כי זה מקום שלומדים בו ולא עושים דבר אחר. מי שפוגע בזכות האחרים ללמוד וגורם לבזבוז זמן וכסף של הציבור ושל הפרט יענש קשה. הזכות ללמוד היא הזכות המובילה הרחק קדימה מכל זכות אחרת. הציבור משלם עבור כך הון תועפות ןאין לאיש זכות לבזבז את כספי הציבור. קודם כל וראשית כל יש לשמור בקפדנות מחמירה על זכות זאת, פשוט ללמוד את תכנית הלימודים. מי שקובע בעניין זה הוא המורה בכיתה. הוא השופט הוא המוציא לפועל. זה הכל. אחר כך, הרבה אחר כך, זכויות אחרות. איש לא יפגע במורה לא במעשה לא בדיבור. מורה אומר – תלמיד מקשיב ועושה. תלמיד לעולם לא מקריא זכויות למורה. תלמיד נעלב? נפגע? צא מכיתה שב ליד חדר המנהל תבקש פגישה ותמתין בישיבה ליד החדר. תלונות? על כל נושא? קודם מנהל מול הורים בשקט נימוס. משטרה? עו"ד? לשם מה? כתבתי יותר מדי וזה לא יועיל בכל מקרה. כהרבה דברים אחרים בישראל העסק אבוד. החלאות השתלטו על העסק.
קודם כל, מההיכרות שלי, מערכת בתי הספר לא אלימה כמו החברה הישראלית – הלוואי. היא אלימה הרבה יותר. צריך לזכור שלשם שינוי לא מדובר כאן בביקורת על מערכת, שמקורה באליטה קטנטנה במספרה (כמו הביקורת על צה"ל). האמירה הברורה, של כמעט כל מרכיבי החברה בישראל, היא שמערכת החינוך היא אלימה ובלתי ממושמעת בסטנדרטים הישראלים. אפשר לומר "אפילו" בסטנדרטים ישראלים, אבל האמת היא שזה לא ממש משנה.
אישית, אני מסכים למדי עם רוח הפוסט – חוק זכויות התלמיד הוא רק קצה הקרחון המשפטיסטי, ולא ברור כלל שהוא הקצה החד ביותר שלו. אם המשפטיזם הוא ההשחתה של שיח הזכויות, אזי צריך להיות ברור לכולנו שהיות ושיח הזכויות לא הולך לשום מקום, כך גם ההשחתה שלו עומדת להשאר. ההגדרה שלה, המניעה שלה, ההתמודדות איתה והטיפול בתוצאותיה יהיו משימה שוטפת, הם כנראה כבר כאלו.
אבל יש כאן קטע. אני לא מכיר תלונות על החוק הזה – ועל משפטיזם בכלל – שמגיעות מכיוון של מגזרים שעל הנייר לפחות נשמע שמפרים את החוק הזה – ובעצם זקוקים לו – הרבה יותר מהמיינסטרים. אפשר לדמיין מערכות חינוך חרדיות, למשל. נדמה שמי שנפגע יותר מכל מהחוק הזה – בתור סמל בלבד, בתור כותרת – הם דווקא המקומות שבהם מנסים ללמד את שיח הזכויות.
נזכרתי שאצל ג'ודית בטאלר יש את הקליים טו פיים שלה – אחד מהם – בעניין הדרכים שבהן הקהילה הקווירית אמורה, דרך ציטוט משובש, לערער את החזרתיות ובעצם גם האפקטיביות של המבע הביצועי. ובכן, לא ברור לי כמה זה נכון לקווירים, אבל תלמיד אלים שאומר בחיוך "אין לך זכות לגעת בי, המורה", מלמד את הכיתה שלו כמה דברים משבשים (ויעילים להחריד, ע"ע החברה הישראלית) על אודות שיח זכויות. אם הדוגמה הזו לא טובה, אפשר למצוא לה חלופות שכן יהיו טובות. הנקודה העיקרית: על ידי תליה של טקסט שקוראים לו "חוק זכויות התלמיד", לימדו משפטני זכויות שבית הספר הוא מקום נחות ופחות בהיררכיית הכוח שהתלמיד צריך להכיר. המשפטנים לימדו זאת את המורות, התלמידים, ההורים. כך מלמדים ערכים: טקסטים שמלמדים ערכים יכולים להתייחס לערכים הללו באופן חלקי, אנאלוגי, משלי. אף אחד לא לימד אי פעם את איזופוס כמקור להכרה של התנהגות של בעלי חיים. באותו מובן, מימד המשל של טקסט שנתלה בכל בתי הספר, ונלמד בהם בחריצות גדולה, צריך להיות ברור. בתי ספר מלמדים משלים.
אני לא משוכנע שהמציאות שבה יש כה מעט תביעות משפטיות או איומים בתביעות כאלו, של הורים עורכי דין על מורים, היא התמונה המלאה. בדומה להרבה דברים אחרים, עצם קיומה של הסנקציה יכול להלך אימים. בוודאי במערכת כמו בית ספר, שבה אף מורה לא רוצה להיות בת הדמות של התלמיד הבעייתי, אלא ההיפך: של התלמיד הטוב. כלומר, גם כאן, יש משהו בחוק ובאכיפה שלו שמקבל (כך נראה לי) הגברה במערכת החינוך, והופך אותו ליעיל באופן מוגזם, או למשפיע באופן מוגזם ולא מכוון. אולי בכל זאת יש מקום לבטל אותו.
עוד לא ראיתי תלמיד אומר למורה "אסור לך לגעת בי" בחיוך, ולא שמעתי על מקרה כזה; בכל המקרים שראיתי ושעליהם שמעתי זה היה באחת משתי נימות: "איך אתה מעיז לגעת בי?!" במקרה הטוב, ו"לך אסור לגעת בי אבל תיזהר שאני(*) לא אפוצץ אותך!", במקרה הרע.
(*) [או אבא שלי, או אח שלי, או חברים שלי, או כולנו יחד, ולא רק אותך אלא גם את המכונית שלך, הילדים שלך, בן/ת הזוג שלך וכו']
תודה לסמולן.
צריך להוסיף שבארצות הגירה ובארצות בהן הריבוד החברתי אכזרי כבישראל בית הספר, כפי שהיה פעם בישראל, הנו הכלי הראשית שנותנת החברה ליחיד לצאת ממסגרת המשפחה והרחוב. זו הכלי הראשוני שהוא נתקל בו שנותן איזה שהוא פירוש אמיתי למונח "זכויות שוות". כמעט בכל כיתה בה הייתי כתלמיד או מורה החל בעממי וכלה בתואר שלישי היה תלמיד או שנים לפעמים יותר שנמצאו על שביל המאבק [ פתאום קלטתי שזה מערבית "ג'יאד פי סביל אללה", משונה } לצאת מהתחתית של המיץ של הזבל [לא אין כאן התיחסות לאדם ההתיחסות "מיץ של זבל", היא לסביבה]. זה מה שראיתי, למשל, בדרום לוס אנגלס אצל תלמידים שבאו מסביבה דוברת ספרדית אנושית וחומרית קיצונית ביותר. בהרבה מקרים כאן בארץ מטרת התלמיד המתפרע שבא מאותה סביבה היא פשוטו כמשמעו למנוע את יציאתם של אחרים ממנה. בלוס אנגלס נמנע בתקיפות קשה המאמץ הריאקציונרי הזה. זה לא פשוט בכלל לא ולא תמיד מצליח. כאן בישראל לעיתים קרובות מנוצל חוק הזכויות בידי הרוע לגרור אליו את מי שמנסים לצאת ממנו. אני מבקש שמורה אחד יכותב כאן שאני טועה.