דוברות המרכז הבינתחומי מסרה כי, "דרך הפעולה של בצלם לא מקובלת על רייכמן", כך מדווח היום גדעון לוי בהארץ. הפרופ’ למשפטים אוריאל רייכמן הוא נשיא הבינתחומי, מגדולי הדוחפים לחוקה לישראל ומועמד לשעבר לשר החינוך מטעם שינוי.
את בג”צ הוא עדיין רוצה להשאיר. בכל אופן, אם לשפוט מכך שרק לאחרונה הוא עתר למוסד הזה יחד עם עמיתו פרופ’ אמנון רובינשטיין, בתביעה לכפות את לימודי הליבה על בתי-הספר החרדיים. אבל בצלם – כנראה שעדיף בלי. עדיף בלי מי שמציב מראה לא מחמיאה מול הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות שלו; שמהווה מקור מידע אמין וחשוב; ושגם כנראה טועה לעיתים, כמו כולנו. עבדתי שם פעם, בבצלם, בתור חוקרת. אני יכולה להעיד על הרצינות ועל הזהירות של הארגון הזה.
איזו חברה מייעד לנו הפרופ’ רייכמן, המגדל בהרצליה דור של משפטנים ואנשי ממשל, בין השאר? חברה ללא ארגונים לא ממשלתיים? חברה שאין בה קולות אחרים, מידע עצמאי וכוח נגד לדיווחים מטעם, לדובר צה”ל שקודם כל מכחיש ורק אחר כך – אם בכלל – בודק?
בהטלת הדופי בארגוני זכויות אדם, שקולו של רייכמן מצטרף אליה כעת, יש משום אי הבנת תפקידה של החברה האזרחית במדינה דמוקרטית. ביקורת עניינית על פעולות השלטון היא מיסודות הדמוקרטיה ומבצרת אותה. חופש הפעולה של ארגונים אלה מהווה ערובה להגנה מלאה על זכויות אדם, שהיא מחובותיו של כל שלטון. רק מדינות טוטליטריות מזהות את השלטון עם המדינה, וביקורת על השלטון עם חוסר נאמנות למדינה עצמה.
בעיני ישראל הראל הארגונים האלה מלשינים; ויהודים שומרי מצוות, הוא כותב היום, מתפללים שלוש פעמים ביום “ולמלשינים אל תהי תקוה”. אבל ליתר ביטחון לא נשאיר זאת בידי שמים, אם לשפוט על-פי היוזמות הצצות כאן לאחרונה להגביל את פעילותם של מי שהראל רואה בהם “שטינקרים”. זהו מוטיב חוזר בכתיבתו של הראל: באפריל 2001 הוא פירסם מאמר בהארץ בכותרת (ב)צלם בברלין, שבו תקף אותי ואת עמיתי שייצגנו ארגוני זכויות אדם (אני את האגודה לזכויות האזרח, הוא את בצלם), בכנס שנערך בברלין, על “המלשינות, ההתרפסות הכפייתית, החולנית, דווקא על אדמת גרמניה”. הראל לא נכח בכנס. ערב לפני שהתפרסם מאמרו חזרתי הביתה ומצאתי הודעה במשיבון ממזכירתו שהוא חיפש אותי. אבל חשוב יותר, מה שהפריע להראל, וממשיך להפריע לו עד היום, אינם המעשים המתועדים עצמם ולא העובדה שאלה נעשים בשמנו. כאז כן עכשיו מפריע לו שיהודים “מלשינים לגויים”.
הראל פחות מתוחכם ומלוטש מרייכמן. אבל שניהם חוברים יחד בברית לא-קדושה שמטרתה לקעקע את עבודתם החשובה של ארגוני זכויות אדם (שבהחלט מותר – וצריך – לבקר גם אותם באופן ענייני). התוצאה תהיה דמוקרטיה מדדה. “בלי בג”צ ובלי בצלם”, ייחל פעם יצחק רבין. את בג”צ הם משאירים. בינתיים. את בצלם לא.
קרוא וכתוב 
דמיינתי לעצמי לרגע, רק לרגע, את רייכמן לו היה נשיא מכללת ספיר. הוא וודאי לא היה אומר דבר כזה משם.
ההון והשלטון הוא הנושא שמעסיק אותו. לא זכויות אדם ולא אנשים עניים ולא דבר שכלול במגילת העצמאות של מדינת ישראל: "…מדינת ישראל […] תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות […]ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות…".
עצוב כמה בכול מדרדר כאן. מאוד עצוב.
אכן.ההון והשלטון הוא מה שמעסיק את רייכמן.הנה תגובה שכתבתי באתר של אייל גרוס,בהקשר לחוקה ב"הסכמה" שדחף רייכמן.
http://www.notes.co.il/gross/32494.asp
תגובה מס' 8 .
חוקה, בהסכמה של הציבור הטיפש שאינו יודע
מה יש בחוקה,ועל חשבון הציבור(שמונת העשירונים) כמובן.
כמו שאמר אחד:
The people will never give up their liberties, but under some delusion.”
Albert R. Parsons .
המכון הישראלי ל"דמוקרטיה" מפמפם כבר שנים את רעיון החוקה.אין ויכוח על כך שיש צורך בחוקה.
הבעייה היא: העיתוי לקידום רעיון החוקה.
האם העיתוי נכון?
האם כיום,במצב של יחסי הכוחות החברתיים העכשוויים, ניתן להבטיח חוקה דמוקרטית, הדוגלת בצדק חברתי ובשוויון אמיתי.
כינון חוקה ראויה היום בישראל הוא בלתי אפשרי. חוקה כזאת תהיה תוצאה של מאבקי כוח פוליטיים, מפלגתיים, ועובדה זאת מנוגדת לעצם רעיון החוקה, שמטרתו להבטיח את זכויותיהם של כוווולם. גם של החלשים ושל חסרי הכוח הפוליטי. ייתכן שניתן היה לכונן חוקה מיד עם הקמת המדינה.
בן-גוריון הטיל את כל משקלו האישי והאידיאולוגי נגד העברת חוקה.בן-גוריון , הוא בעצם הסיבה העיקרית לכך שלא הועברה חוקה בשנותיה הראשונות של המדינה. תפיסת היסוד לה הטיף היתה, כי אין להטיל שום מגבלה חוקתית על כוח החקיקה של הכנסת.
אולם משהוחמצה הזדמנות זאת, כל חוקה שתכונן היום, תהיה פגומה, ולכן תהיה לא ראויה.
אם להתרשם על פי הצעת החוקה שנוסחה על ידי "מומחי" המכון ל"דמוקרטיה", התשובה היא שלילית.
המכון הישראלי ל"דמוקרטיה",מקדם בישראל סדר יום ליברלי-קפיטליסטי הכולל שילובה של ישראל אל תוך הגלובליזציה, המשך הסדר החברתי הקיים ואף חיזוקו. הכספים למכון באים מארה"ב.מבעלי הון המכתיבים את דרך פעילותו וחשיבתו.
בויעידות קיסריה שמריץ המכון,משתתפים פוליטיקאים, בעלי הון ופקידים בכירים ,הדנים בשאלות העומדות במרכז הויכוח הפוליטי, הכלכלי והחברתי , תוך ראיה ניאו-ליברלית גלויה. כמה מסיכומי דיוניה חדרו אל לשכת שר האוצר ,והיו למדיניות רשמית. במלים אחרות,ועידות קיסריה מחליפות את הדיונים בכנסת.
לכן שמתי את המילה דמוקרטיה במרכאות.
אין בכוונתי להיכנס כאן לוויכוח על הנושאים האזרחיים שבהצעת החוקה.
בכוונתי להתרכז בשאלות החברתיות שבהצעה . זהו ה"צד האפל" שלה.זה שלא מדברים בו במפורט. ההצעה לחוקה בהסכמה, חסכונית מאוד בכל הקשור לזכויות חברתיות ,ונדיבה מאוד בתיאור מוסדות השלטון ,ודרך תיפקודם.
על פי הצעת החוקה, יש לכל "אדם הזכות לקנינו", אבל אין לו זכויות בסיסיות בדיור, תעסוקה, פנסיה, צרכנות, רמת חיים סבירה ורווחה חברתית, שכר מחיה בכבוד, ושמירה על הסביבה.
לגבי זכויות הילד, ההצעה קובעת, ש"כל ילד זכאי לקיום, לתנאי חיים בסיסיים ולהתפתחות, ככל שניתן במסגרת המשפחה". הגדרה זו מתאימה עד מאוד לילד שהוריו מתגוררים בסביון. או בהרצליה פיתוח. ומה עם הילד שמשפחתו מתגוררת ברהט, או בירוחם? במלים אחרות, החוקה בהסכמה אינה מעניקה שום הגנה לעובדים, לאזרחים ולילדים שלא יחול בעתיד כרסום עוד יותר גדול בזכויות החברתיות שלהם,ולא מעניקה פתח להרחבתן.
החוקה מכירה בזכות של "כל אזרח או תושב של המדינה לחופש להתאגד, לרבות הזכות להקים מפלגות, התאגדויות פוליטיות ואיגודים מקצועיים". האם דינן של מפלגות פוליטיות, (שרובן מפלגות המייצגות את האינטרסים של בעלי ההון) כדינם של איגודים מקצועיים, האמורים לייצג את האינטרסים של מעמד העובדים? האם מנסחי החוקה לא שמעו על כך שקיימים במדינת ישראל עובדים (ולא סתם "אזרחים")? ומה יעשו העובדים שאינם אזרחי המדינה או תושביה ? אין להם זכות לפעול במסגרת איגודים?
סעיף זה שבהצעה, מהווה אף נסיגה, לעומת אמנות בינלאומיות שלחלקן הצטרפה מדינת ישראל, בדבר זכותם של העובדים להתארגן ולנהל מו"מ קיבוצי עם המעסיקים, על שיפור תנאי עסקתם ושכרם, ואף לחתום על הסכמים קיבוציים.
חמור מזה הוא הסעיף ב"חוקה בהסכמה" העוסק בחופש השביתה. בהצעה נאמר: "עובדים שהם צד לסכסוך עבודה זכאים לשבות, ובלבד שלא ייפגע תיפקודם הסדיר של השירותים החיוניים לציבור". סעיף זה בחוק יסוד, מצמצם עד מאוד את זכות השביתה ,ומשנה באופן יסודי את כללי המשחק המשפטיים הקיימים במדינת ישראל. על פי ההצעה, רק "עובדים שהם צד לסכסוך עבודה זכאים לשבות". כלומר, לא יתכנו שביתות סולידריות. (כפי שהיתה השביתה הכללית , למען עובדי הרשויות המקומיות שלא קיבלו שכר) ולא יתכנו שביתות נגד מדיניות הממשלה . כגון, קיצוץ בקצבאות, או פגיעה ברווחה. גם שביתה פוליטית אסורה על פי ההצעה. הרי לא מדובר רק על "עובדים שהם צד לסכסוך". אלא, העובדים שהם צד במאבק המעמדי.
נראה לי שעיקר הזעם פה נובע מהעובדה שרייכמן לא "אמור" להשמיע את הביקורת הזו – הרי הוא חילוני, אשכנזי, אקדמאי, נאור, אליטיסט – כביכול "משלנו". הרי אם נהג מונית או מוכר עגבניות בשוק היה יוצא נגד בצלם אף אחד לא היה מתרגש. כשבן האליטה השמאלנית עושה זאת, יש כאן כבר בגידה.
הדברים באים גם על רקע היווצרותו של שיח שמאלני חדש מבית מדרשם של בן דרור ימיני, אלדד יניב, גדי טאוב ושאר שמאלנים-מרכזניקים, שמנסים לצבור אהדה ע"י חבטות והשמצות של כל "אחר" אפשרי – מתנחלים מחד וארגוני שמאל מובהקים (או "קיצוניים" בעגת הרחוב) מאידך. גם רדיפת הקרן החדשה מתחברת לזה, והעובדה שאנשים שהם בשר מבשרו של השמאל מוחים על כך שמארגני הפגנת השמאל הלאומי הרשו ל"שלום עכשיו" להשתתף בחגיג מוסיפה, לדעתי, משהו לתחושת ההדרה שחש השמאל המובהק.
יכול להיות שהשמאל המובהק עוד לא מודה בזה בפני עצמו, אבל אני חושב שמי שמריח את האוויר יכול להרגיש את הניתוק בין ארגוני זכויות האדם, "שלום עכשיו" וחבריהם לבין זרמים גדולים מאוד בשמאל, כפי שמתבטא (עכשיו) בדבריו של רייכמן.
התגובה האוטומטית לדברים היא תמיד משהו בסגנון מה שכתבת, ש"בהטלת הדופי בארגוני זכויות אדם, שקולו של רייכמן מצטרף אליה כעת, יש משום אי הבנת תפקידה של החברה האזרחית במדינה דמוקרטית". כלומר, הפנייה אוטומטית של האצבע המאשימה כלפי הצד השני. ברמה העניינית אני לא חושב שאת טועה בדברייך; אבל אני חושב שהתגובה הנכונה לדברים מהסוג של רייכמן היא לעצור רגע, לחשוב, ולתהות איך המצב הזה נוצר. איך גם השמאל עצמו – זה שרוצה לסיים את הכיבוש ומתנגד לפגיעה בזכויות אדם – מאס בבצלם וב"שלום עכשיו". כשמתארגנת הפגנה של השמאל הלאומי ומושמעת ביקורת על המארגנים בעניין השתתפותם של אנשי "שלום עכשיו", ראוי שתגובתם של אנשי "שלום עכשיו" תהיה חשבון נפש. כי כמו שארגוני זכויות האדם מציבים מראה בפני החברה, כך גם רייכמן מציב מראה כנגד ארגוני זכויות האדם. וכמו שהחברה לא רוצה לשמוע את הביקורת, כך נראה שגם "בצלם" לא במיוחד מתלהבים לשמוע מה יש לחברה לומר עליהם. נאה דורש – נאה מקיים.
אי אפשר לצפות מהחברה שתגלה סובלנות לארגוני זכויות האדם אם אלה לא מגלים הבנה הדדית, ולא שואלים את עצמם מדי פעם איפה חטאו, איפה ערבו פוליטיקה בזכויות אדם, מתי הם מקדמים אג'נדה ומתי הם בעצמם מונעים משנאה. מתי הסובלנות שלהם לזרמים שמאלניים שאינם ציוניים בשם חופש הביטוי מזהה אותם עם גורמים שלא מייצגים אותם.
בעיניי, הבידוד המתגבר של ארגוני זכויות האדם והשמאל המובהק הוא קריאת השכמה – ועדיף להם לחשוב איך מתמודדים איתה ובמה הם טעו, במקום להאשים אוטומטית את הצד שכנגד.
מלבד זה שרייכמן מעולם לא היה שמאל [הוא יתחלחל אם ישמע שאת/ה מייחס/ת לו זאת :-)], את/ה מעלה נקודה חשובה.
ואם תעלעל/י קצת בארכיון של הבלוג, תמצא/י שהקדשתי די הרבה כתיבה לביקורת על ארגוני זכויות אדם. על פוליטיזציה אצלם (רק לאחרונה כתבתי על כך שוב), על זה שהם לא מגלים די אמפתיה לחברה שלהם, על העיוורון החד-צדדי לעיתים, ועוד. אם מותר לי להעיד על עצמי, אני אפילו די מובילה בקהילה הזאת בכיוון שהארגונים צריכים להתבונן בעצמם ולבדוק את עצמם. כמו שכל גוף צריך לעשות, אגב.
מכיוון שכשאני עושה זאת אני זוכה לביקורת חריפה משם, אני מרגישה בסדר…
אבל כמו שכתבתי, יש הבדל בין ביקורת עניינית לבין הטלת דופי ודה-לגיטימציה. וגם אם רייכמן לא התכוון לזה (אני מכירה אותו כאדם ישר), התוצאה הציבורית היא שהוא הצטרף לזרם הדי עכור הזה. מזה צריך מאד להישמר, ונגד זה צריך למחות. כי בסוף אף אחד לא יישאר כדי להרים את הקול בשבילי וגו'.
גם הכללתו של בן דרור ימיני ב"שמאל-מרכז" היא מגוחכת לחלוטין.
לגופו של עניין – מה שאתה מציע הוא משונה:
גוף שמותקף על דיעותיו/מעשיו אמור מיד לבדוק בתוכו מדוע הוא, המותקף, גרם למתקיפים לתוקפו.
שמעת פעם על שנאה נטו כגורם להתקפות?
בעיניי ביקורת עצמית מסוג כזה אין בה שום דבר "משונה", אלא להיפך, היא מובנת מאליה והכרחית. לא רק מטעמי יושר אינטלקטואלי/אמינות, כמו שנעמה רומזת ("כמו שכל גוף צריך לעשות, אגב.") אלא מבעיקר שני טעמים אחרים: הראשון, העובדה שווידוא-עצמי מסוג כזה עשוי גם להשפיע על דעתך, למתן אותה, לאזן אותה ולשפר אותה, משום ששהביקורת מחייבת אותך להתמודד עם מורכבות גבוהה יותר משמחייב שיח "שכנוע המשוכנעים" ולפעמים, רחמנא ליצלן, גם גורמת לך להבין שטעית (וזה נכון לגבי כל סוג של דיאלוג עם הצד השני); והשני, העובדה שביקורת-עצמית גורמת לך להבין טוב יותר מה מקור המחלוקת בינך לבין היריב, לשפר את טיעוניך כך שיהיו משכנעים יותר ומגדילה את הסיכוי שתוכל להשפיע על מישהו מחוץ למעגל שותפיך האוטומטיים לדעה.
אפשר גם להמשיך לחשוב שכל התורה נמצאת אצלך ביד, לפטור את כל מי שלא מסכים איתך כ"שנאה נטו" ולחשוב שכל הטעות שלך שעד עכשיו התבטלת בפני היריב. גם זאת דרך. מה שבטוח זה שהדרך הזאת לא מובילה לשום מקום מועיל ואין בה הרבה בגרות. יותר מזה – היא גורם שמעודד את תפישת היריב כאויב ולחוסר אמון בין קבוצות שונות בחברה, שזאת סכנה להיות החברה חברה דמוקרטית לא פחות מהדברים שנגדם יוצא הפוסט שמעלינו. הרי אין הבדל מהותי בין אנשים כמו המגיב מתחתינו שעסוק במתן שמות גנאי ליריביו לבין האוהדים גסי הרוח של אצטדיון טדי (חוץ מזה שהם מקללים ערבים והוא מקלל מתנחלים).
הערת אגב – "שמאל" זה שם, וכל אחד יכול להצמיד אותו למי שבא לו. בעיניי, קו השבר המרכזי בפוליטיקה הישראלית עובר בין מי שמבינים שהארץ תחולק בדרך זו או אחרת לבין מי שעוד מאמין במשיח וחושב שנחיל ריבונות יהודית על הפרת והחידקל; כלומר, בין מי שלדידו ארץ ישראל היא רק כלי שמשרת את מדינת הלאום היהודית לבין מי שבעיניו האדמה היא-היא היעד. כל מי ששייך לקבוצה הראשונה הוא "שמאל" בעיניי, גם אם יש בין החברים בקבוצה זו מחלוקות טקטיות על הדרך לחלוקת הארץ (התכנסות, התנתקות, הסכם הדדי, כפייה חיצונית וכיו"ב). במקרה כזה בן-דרור ימיני ורייכמן הם שמאל-בעבוע. אפשר להגדיר את הדברים אחרת, כמובן, למשל בדרכים שיבטאו שייכות למעגל חברתי/ברנז'אי מסוים; אם כי נדמה לי שההגדרה שלי משקפת טוב יותר את המפה הפוליטית.
בעיניי התגובה שלך היא מקרה קלאסי של האשמת הקורבן, וכרוכה בכמה עיוותים עובדתיים. בן דרור ימיני, לדוגמא, מעולם, אבל מעולם לא היה "שמאל", וזה שהוא טוען שהוא תומך בפתרון שתי מדינות (בירח כחול שנופל ביום טוב, בתנאי שהפלסטינים ינשקו לנו בתחת במעמד החתימה תוך שהכם שרים התקווה וקוראים לרחובות שלהם על שם הרצל) לא הופך אותו לשום סוג של שמאל, כמו שזה שהליכודניקים הקצת מפוכחים של קדימה הם לא שמאל.
מעבר לזה, כן, צריך לשאול "איפה טעינו" אבל הטעות אינה באיזו פגיעה במחנה הנגדי, כם אם להיפך -בהתבטלות בפניו. בהסכמה שלא לעמוד בתוקף על דברים עקרוניים. בשתיקה נוכח ניצניה הראשונים ביותר של התועבה שאנחנו רואים כיום. הבעיה היא לא שאנחנו "מונעים משנאה" אלא שלא עשינו מספיק עם השנאה המוצדקת שלנו לפשיזם, ושלא עמד בנו הכוח להרוג אותו כשהיה קטן. שמנהיגי "השמאל" התמוגגו נוכח הלהט החלוצי של נוער הגבעות המקורי ולא ראה מה ייוולד ממנו, ושנתנו לשמאון פרס להשתמש במתנחבלי סבסטיה כדי לנגח את רבין ולא אמרו מלה.
וכן, יש מקום גם לחשבון נפש מהסוג שאת אומרת, אבל רק לתועלת עצמית. לחשוב שאילו היו תומכי זכויות האדם מתנהגים במאה אחוז מהזמן ביושרה מוחלטת (דבר בלתי אפשרי כמובן, שהרי בבני אנוש עסקינן) זה היה מפייס את הקלריקל-פשיסטים זו פשוט הזיה.
ברמן, משעשעת הקביעה הנחרצת שלך ושל גיסר כי ימיני מעולם לא היה שמאל. אני מניח שאתה לא מתכוון לעמדותיו החברתיות משום שקרוב לודאי שאין לך מושג מהן. לי על כל פנים אין מושג. פשוט משום שהוא לא מתבטא בעניין זה. אז, אם לעמדותיו הפוליטיות אתה מתכוון, הרי שאם אתה וגיסר מוגדרים כשמאל רדיקלי אז ימיני הוא שמאל. שמאל לכל דבר ועניין.
ימיני היה ממיסדי "הפטיש".
קצת יותר שמאל ממך, מר ברמן.
יכול להיות שעכשיו הוא לא שמאל, למרות שהוא טוען שכן, אבל מי שמך לטעון שהוא "מעולם לא היה" שמאל?
בכלל יש בלבול מושגי גדול בשימוש בתואר "שמאל".
ראאד סאלח בשמאל? בל"ד בשמאל?
שטרסלר ושוקן בשמאל?
אנרכיסטים זה שמאל?
מה עם יצחק טבנקין?
יכול להיות שמאל ציוני?
יכול להיות שמאל פאן-ערבי?
החיים קצת יותר מורכבים מקלישאות וססמאות פופוליסטיות.
יש איזה בלבול מאוד מסוכן מאז פרשת ענת קם בין פגיעה בבטחון ישראל ובין פגיעה בתדמיתה של ישראל.
פתאום נהיה מאוד לגיטימי לשלול את זכות הקיום של אירגונים (ואנשים) שמוחים על מדיניות ממשלת ישראת ומנסים לשנות אותה.
בכלל לא מעניין אותי כרגע מה אירגון בצלם מנסה להשיג, עצם הקריאה לבטל אירגון כזה נראת לי כל כך בעייתית ומאוד מפחידה.
איפה ראית שהוא קרא לבטל את בצלם? כל שהוא אמר זה שהוא אינו מסכים עם דרכי הפעולה שלהם. נדמה לי שגם נעמה נפלה בפח הזה.למעשה כל הפוסט הזה מבוסס על פרשנות הביטול שלהבנתי, רייכמן כלל לא כוון לו.
רייכמן אכן לא קרא לבטל את בצלם. וגם לא פירט מהי דרך הפעולה שלא מקובלת עליו (תיעוד? חלוקת מצלמות וידאו לפלסטינים כדי שיתעדו? פרסום מידע באנגלית? קבלת מימון מקרנות בחו"ל?), אז כרגע זה נשאר פשוט דרך הפעולה של הארגון. אבל כמו שכתבתי גם בפוסט וגם בתגובתי למ.כ.א, מבחינת האימפקט הציבורי התבטאותו היא הצטרפות לזרם שמטרתו לקעקע את עבודתם של ארגוני זכויות אדם. זאת התוצאה גם אם לא התכוון לכך.
מטרתו של הזרם היא לא לקעקע את עבודתם של הארגונים אלא מאפיינים מסוימים בהתנהלותם. הדקויות הללו הן קריטיות לניהול מושכל של הויכוח. משונה בעיני שדווקא את מתעלמת מהן בהתחשב ברקע ובמוניטין שלך בהקשר הזה. דומני שאת גאה במיוחד (ואףשילמת מחיר משמעותי למדי) על היכולת שלך לשמור על גופו של העניין והעמדה לפיה האג'נדה אינה חזות הכל.
הזרם הזה מורכב מזרמי משנה. יובל מרכזי בו מבקש לקעקע את עבודתם ולעשות לה דה-לגיטימציה.
כאשר רייכמן יפרט מהם המאפיינים שאינם מקובלים עליו בעבודתו של בצלם – אשמח להתייחס.
ואני מתייחסת כאן אך ורק להודעה שיצאה בשמו מהדוברות הרשמית, לא למה שיוחס לו והוא הכחיש.
אני אכן ביקורתית כלפי היבטים מסוימים בעבודתם של ארגוני זכויות אדם ונתתי לכך לא אחת ביטוי. את ההיבטים האלה צריך לשפר, לדעתי. עדיין קיומם ופעולתם חיוניים בעיני.
נו, באמת:
הסטודנטים של רייכמן מעידים ששמעו אותו אומר ש"בצלם" הוא גיס חמישי.
ממש לא התכוון לבטל אותו…
האמת שעם גיס חמישי עושים דברים יותר חמורים מאשר "לבטל".
זה שיהוהיסט כמו הראל לא עשה את המעבר המנטלי מיהודון שטעטל ששכל קיומו על הונאת שלטון הגויים לתודעה של עם חופשי – זה לא מפתיע. אבל זה שפרופסור למשפטים כמו רייכמן נופל באותה מלכודת – זה עצוב. מידרדרים לפשיזם, מה?
יו"ר בצלם, פרופ' אורן יפתחאל, חתם פעם (לפני שהיה יו"ר בצלם) על עצומה שאומרת בין היתר כך:
"נוכח פני המחנה הישראלי… המבועתים מפני שדי הדמוגרפיה… חיוני להציב חלופה רעיונית שעיקריה הם: חיים בצוותא של עמי הארץ, המבוססים על הכרה הדדית, על שותפות שוויונית ועל עשייה של צדק היסטורי…אנו מאוחדים בהכרה, כי הארץ שייכת לכל בניה ובנותיה – אזרחים ותושבים, נוכחים ונפקדים – ללא הבדל אישי וקיבוצי; אזרחי ולאומי; דתי, תרבותי, ומיגדרי. הנה כך, אנו תובעים את ביטולם לאלתר של כל החוקים, התקנות והנוהגים המפלים בין האזרחים היהודים והערבים בישראל, ואת פירוקם של כל המוסדות, הארגונים והרשויות המבוססים על החוקים, התקנות והנוהגים האלה…הכרה בזכות השיבה נגזרת מעקרונותינו"…
אין לי נגד זכותו של יפתחאל או כל אחד אחר לאחוז בדעות הללו.
אבל השאלה היא עד כמה אג'נדה כזו משרתת את ענייני היומיום של בצלם.
במקום לתקוף את טענות ודו"חות "בצלם" תקופים האנשים. יש לטקטיקה שם, והיסטוריה.
מעולם לא הבנתי מדוע המתנחלים אינם הראשונים להטיף לשמירה על זכויות הפלסטינים בשטחים, ככל שניתן במגבלות בטחוניות מינימליות ביותר.
הרי אם ישראל הראל היה אדם הגון או אינטליגנטי, הוא היה מתנדב בבצלם מיום הקמת הארגון. כנ"ל, על אחת כמה וכמה, בני בגין, שבניגוד להראל אפילו סובל מתדמית של אינטליגנט. לא רק שני אלו – כל אנשי ארץ ישראל השלמה שאינם תומכים בטרנספר. שהרי לשיטתם (ובמידה של צדק) השכנים הפלסטינים של ההתנחלויות הם השכנים האמיתיים שלהם, לא תושבי מדינת תל אביב.
לא ברור כיצד ומדוע הם שכחו שעניי עירם קודמים. אלא אם כן אינם הגונים ואינם אינטליגנטים.
ממש בדיחה
התסריט הוא כך – לבצלם מותר להחפיש כל מי שדעתו אינה כדעתם – הם לא פוליטיקאוים – קוראים להם לוחמי זכויות אדם.
מי שכותב נגד בצלם – הוא פוליטיקאי שאינו מבין בזכויות אדם/אזרח.
אבל מה לעשות שבצלם הוא ארגון פוליטי שמתכסה תחת ערכי זכויות אדם.
תודה מיקי על טיעון מזהיר.ץ שכחת את השורה התחתונה הנובעת מטענותיך: "ולכן, הדו"חות שקריים מה שמוכיח שישראל אינה מפרה זכויות אדם בברוטאליות."
תגיד, אתה אמיתי?
עוד פוסט חשוב.
דומה שמה שמאפיין את השמאל, אם יש דבר כזה, או את מי שמדברים בשמו הנו חוסר מוחלט במראות. חוסר מוחלט לראות את עצמם כפי שרואים אותם אחרים.
חנוך גיסר שאל
"שמעת פעם על שנאה נטו כגורם להתקפות?"
אני שואל שמעת פעם את צומסקי ו/או פינקלשטיין
עושים דימוניזציה ישראל? שלא לדבר על ראשי המפלגות האיסלמיות בישראל, או אחמניג'אד או ….. בלי סוף. לפי הנאמר כאן רק בצד אחד יש שנאה מטמטמת ומטומטמת, באמת? רק בצד אחד. הליצן הזה גדעון לוי והמוקציון ציפר נקיים משנאה? באמת? אתה בטוח?
המילה שמאל איבדה בישראל כל משמעות. אורי אבנרי שמאל? שוקן שמאל? אלדר שמאל? שטרסלר שמאל? מה מבדיל ביניהם במבחן השמאלנות? יחסי הון עבודה? זכויות עובדים? ביטוח לאומי? זכות הארגון והשביתה? והרשימה ארוכה. החיזבאללה והחמאס ארגוני שמאל? בעצם אם שוקן ואבנרי שמאל למה לא נצראללה או ההנהגה האירנית ומשעל? תיכף יגידו לי שזה לא התפקיד של שמאל ישראלי לבקר את הפלשתינים או הערבים בכלל. אבל כאשר כל זב ומצורע מכל ארץ בעולם דוחף אפו לדייסה המדממת של ישראל פלשטין בשם … בעצם באיזה שם? זה מותר ונחמד, למה לי אסור להראות שהערבים ככלל והפלשתינים בייחוד אחראיים לפחות ל 50% מהרוע והמוות כאן.
מדוע כסף שוויצרי או נורווגי או שוודי או של פורד שונא היהודים הפתולוגי לחברינו בשמאל זה בסדר וכסף שנגנב מהמהמרים חסרי כל בארה"ב לשם נישול פלשתינים בירושלים זה לא בסדר?
מראה אמרתי? ראייה עצמית אמרתי? יובל אומר "במקום לתקוף את טענות ודו"חות "בצלם" תקופים אנשים. יש לטקטיקה שם, והיסטוריה". מי כאן מתקיף את ימיני ואת ריכמן?
תקשיבו לבעלת הבלוג. מעטים ארגוני "השמאל" או "הזכויות" או "החוק" בעולם שיש ניכור כה פטאלי בינם לבין עמם כבישראל וזו עובדה. אם אנשים מדברים ומטיפים כאן בארץ זה למטרה מתקנת. אם אין רצונם לתקן יעשו כמעשה פפה וקודמיו ויהרסו את מדינת היהודים מבחוץ. כל זמן שהכותבים כאן מנסים באמת או מתחזים כמנסים אבל מכאן מתוך ישראל לבקר הם חייבים גם לבקר את עצמם ולמצוא דרך להמונים, אמרו זאת מרקס וז'אן זורס ולנין ועוד רבים. חוץ מזה צריך לסגת לקו הירוק, פחות או יותר, בשבוע שעבר או אתמול.
מצא את ההבדלים:
"מהטמעים הבאים [נימוק כלשהו], עמדתו של פלוני כפי שבועה נלוזה, נבזית, תת-רמה, אהבלית, קטנונית, יינעל אבי-אביו"
לעומת
"אלמוני? ברור שביקרותו שגויה. זה ההוא ששכב עם ההיא, העליב את ההוא, ולפני חמש עשרה שנה תפסנו אותו תומך בההוא שאח"כ התגלה כפושע"
וליתר הבטחון הנמשל: ביקורת חריפה ואפילו חריפה מאד נגד אדם או גוף על מה שעשה היא דבר אחד.
ביקורת נגד אדם או גוף באמצעות משהו לא רלבנטי היא, מה לשעות, דבר אחר – עם שם והיסטוירה וכל זה.
הביקורת נגד "בצלם" נועדה לערער על אמינותו. אבל לא ע"י חשיפת חוסר-אמינות חו"ח, אלא באמצעות קישור בינו לבין עמדות שלכאורה היו עשויות להביא לחוסר אמינות (רק שכאן הם לא, עובדה….).
הביקורת נגד בצלם היא עקב ההתבטאויות הפוליטיות של אנשיו בזמן הנוכחי, ועקב הקואליציה העכשוית, שיתוף הפעולה העכשוי וסדר היום הפוליטי העכשוי שלהם.
בוא נעשה לך סדר, כי אתה מנסה לטשטש את הדיון:-
התנהגות או העדפה מינית לא רלוונטיים, כמו גם טעם באדריכלות או במוזיקה.
שקר, גניבה/גזל, רצח או אלימות כלפי חסרי ישע- כן רלוונטיים.
תמיכה מתוך חוסר ידיעה במישהו שבעתיד עשוי להתגלות כפושע – לא רלוונטית.
תמיכה במישהו שהוא כבר חלאה (למשל מקרה חומסקי-פוריסון)
– כן רלוונטית.
תמיכה, שיתוף פעולה, ונסיון "להלבין" ולעשות לגיטימציה לפושעים שהם גם אויבי המדינה כמו חמאס, חיזבאללה ואחמדינג'אד – כן רלוונטית.
נסיון להרוס את מה שיש בטענה שהמניע הוא שאיפה לדבר טוב יותר, אך מתוך מודעות מלאה לכך שהאלטרנטיבה המעשית גרועה יותר – זה כבר פשע כשלעצמו.
פרדיגמת 67'" נועדה לשרת מגזר מסוים, הנהנה – או נהנה בעבר הלא-רחוק – ממעמד הגמוני בחברה הישראלית. המגזר הזה, הוא כותב, מורכב מ"מעמד הביניים הליברלי ורוב אינדיבידואלי דומם של פרופסיונלים: טכנוקרטים, עובדים של השירות הציבורי, פרקליטות המדינה, אנשי אקדמיה במדעי החברה והרוח, אנשי משרד החוץ, גנרלים בדימוס ועיתונאים – רוב מצביעי קדימה, עבודה ומרצ". האליטה הבורגנית הישראלית מעוניינת לשמר בכל מחיר את "השליטה הקולוניאלית היהודית במרחב בין הים לירדן", תוך הנצחת הפערים המעמדיים, הלאומיים והמגדריים שעליהם נשען כוחה.12 גם תביעתה לפירוק מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אינה אלא ניסיון נואל לזיכוך המצפון באמצעות טקס קולקטיבי של גירוש שדים, הטופל את כל עוולות הכיבוש על המתנחלים ה"רעים". יהודה שנהב
יש כאן בעיה של מינוח.
העובדה ש"בצלם" וארגונים אחרים מגדירים את עצמם "ארגוני זכויות אדם" אין משמעה בהכרח שהם אכן כאלה.
מנהיג כת פדופיל יכול לקרוא לעצמו "משיח עכשיו" זה אומר שהוא באמת משיח?
יכול אדם לתבל את "תורתו" בשלל סופרלטיבים ממשפחת הצדק המוחלט, התבונה הטהורה, הטוב הנצחי, השוויון האוניברסלי והחירות לכל. בשורה התחתונה המילים היפות הן בסך הכל פרסומת שמיועדת למכור מוצר.
כשמפעל לנקניקים קורא למוצר שלו "סופר בריא וטרי", אנשים מפעילים קצת ספקנות וחוש ביקורת. מינימום מאמץ לקרוא את המידע על על התכולה באותיות הקטנות שעל האריזה. מי שמתאמץ יותר ינסה לברר פרטים על המפעל ועל הגופים שמבקרים אותו. ויש מי שלא יאמין שנקניק תעשייתי יכול להיות "טרי" או "בריא" מעצם הגדרתו.
אורית סטרוק מהישוב היהודי בחברון גם היא הקימה "ארגון זכויות אדם". מי לוקח את הארגון הזה ברצינות?
ארגון שהוא בפועל ארגון לזכויות מתנחלים יכול להתהדר בשם "ארגון זכויות אדם" בדיוק כמו ארגון שהוא בפועל ארגון לזכויות פלסטינים. שניהם בדיחה באותה מידה.
ראשית – יהללך זר ולא פיך
(זר – אין הכוונה לחברים בארגונים-אחים, לשותפיך לסדר יום פוליטי, וגם לא לזה שמממן אותך)
שנית – המבחן הוא במעשה המצטבר, לא ביומרה.
מי שיודע לזהות יומרה ללא כיסוי בארגונים אנטי-ערביים, יפעיל נא את חוש הביקורת שלו לזהות יומרה ללא כיסוי בארגונים אנטי-ציוניים.
הרושם שמתקבל מהפעילות המצטברת של הארגונים המדוברים הוא ש"זכויות אדם" מעניינות אותם אם ורק במידה שניתן לעשות בהן שימוש לטובת ניגוח ישראל. הזכויות המדוברות אינן ערך כשלעצמו, אלא קרדום לחפור בו.
רובם אינם עוסקים כלל בהנחלת ערכים של זכויות אדם וישומם *בתוך* החברה שלהם – מול ההירארכיה ומוסדות הקהילה, אלא מתמקדים באופן אקסקלוסיבי ביצירת עימות של הקהילה (כקולקטיב) מול השלטון.
שיטת הפעולה שלהם היא לעומתית ופרובוקטיבית ומשתלחת במתכוון, ומתקבל הרושם שיותר ממה שהם מעוניינים בשיפור מצב זכויות האדם באמת, הם מעוניינים להכפיש את המדינה במטרה ליצר לחץ חיצוני.
"זכויות אדם" נבחרו לא בגלל שאת העוסקים במלאכה מעניינות זכויות אדם כשלעצמן, אלא ככלי יעיל לפגוע בבסיס התמיכה של ישראל הנמצא במדינות שזכויות אדם נחשבות בהן לערך.
הלאה –
"ארגון" איננו יצור כשלעצמו. הוא בסך הכל אוסף האנשים שמרכיבים אותו בזמן נתון, ובעיקר מי שמנהיג ומנהל אותו.
"פעם" היית חוקרת בבצלם. דגש על "פעם". פעם היה פעם ועכשיו זה עכשיו. גם משה גולבלט מספר ש"פעם" הוא היה חבר באגודה לזכויות האזרח.
יש הרבה אנשים ש"פעם" היו פעילים בארגונים ובמסגרות מחאה שונות, והיום אינם פעילים. התעייפו או נדחקו החוצה או פרשו כשראו לאן הולכים הדברים. לא ממש משנה. משנה התוצאה.
המסגרות האלו עברו מטמורפוזה. מי ששולט בהן היום ומי שפעיל בהן היום קבע כיוונים, דגשים ושיטות *אחרות*. זה למעשה יצור שונה שמשתמש בשם ובמוניטין של מה שהיה "פעם" להכשיר את מה שהוא עושה עכשיו.
כשהאנשים שמייצגים את הארגונים האלו היום משפריצים רטוריקה רעילה, היחס לארגונים *היום* בהתאם.
יש נזק אדיר לדמוקרטיה בתקיפה של ארגוני זכויות אדם. נכון.
יש נזק אדיר באותה מידה להתחזות לארגון זכויות אדם בשירות מניע זר.
כשעמך רואה פלוני הנושא בתואר "כוהן" גונב, משקר ונואף, הוא לא אומר פלוני גנב שקרן ומנאף. הוא אומר – הכוהנים גנבים שקרנים ונואפים. מי יקבל סמכות מוסרית של גנבים שקרנים ונואפים?
הארגונים המתחזים האלו פגעו באופן ישיר בלגיטימציה של ארגוני זכויות אדם אמיתיים, שלא לדבר על הרס המשמעות של המונח "זכויות אדם" בשיח הציבורי.
מי שמתיימר לעסוק בזכויות אדם מקבל קרדיט גדול ואין בודקים בתחילה בציציותיו. זו הפריביליגיה ועל זה הארגונים האלו עשו קפיטל.
כשהוא מבזבז את כל הקרדיט, שופטים אותו באמות מידה נוקשות פי כמה מאלו שמשמשות לשפוט את האדם הרגיל. זה המחיר.
"בצלם" מגדיר את עצמו כ"מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים"
הקטע הבא מופיע באתר הארגון: –
http://www.btselem.org/hebrew/gaza_strip/20090104_killing_of_nizar_rian_and_13_family_member.asp
4.1.09: הריגתם של ניזאר ריאן ו-15 מבני משפחתו
ביום חמישי, 1.1.09, הפציצו מטוסי חיל האוויר את ביתו של ניזאר ריאן, בכיר בחמאס, במחנה הפליטים ג'באליא. כתוצאה מהתקיפה נהרגו ריאן, ארבע נשותיו ואחד-עשר ילדיהם, בני שנה עד 12. לטענת דובר צה"ל, "הבית שימש כמחסן אמצעי לחימה גדול וכן כחמ"ל תקשורת. מתחת לבית הייתה מנהרה ששימשה למילוט פעילי טרור של הזרוע הצבאית של החמאס".
גם אם נכונה טענת דובר צה"ל, פגיעה כה נרחבת באזרחים מהווה הפרה חמורה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. בנסיבות הקיימות היום ברצועת עזה, קשה לחשוב על יתרון צבאי מובהק שניתן היה להשיג באמצעות הפצצת הבית והריגתו של ריאן שיכול להצדיק את הריגתם של 13 נשים וילדים.
בתקשורת דווח כי גורמים רשמיים טענו שהצבא הזהיר את בני המשפחה על הכוונה לפגוע בבית, אך הם סירבו לעזוב. יצוין כי גם במקרה כזה אין הצבא יכול לפטור עצמו מאחריות להריגת האזרחים שכן היה עליו לדעת שתושבי הבית לא יצאו ממנו ושהם צפויים להיפגע בהפצצה.
==============
אם הארגון היה מסתפק בפסקה הראשונה, הוא היה נאמן לתואר שלו, ואי אפשר היה לבוא אליו בטענות. הוא מביא מידע ותגובה.
שתי הפסקאות הבאות מעידות שהארגון חצה את הקו האדום.
בפסקה השניה יש "פסק-דין" בלתי מנומק.
"גם אם נכונה טענת דובר צה"ל, פגיעה כה נרחבת באזרחים מהווה הפרה חמורה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי."
אפילו שופט מוסמך וממונה חייב בנימוק הפסק שלו, אבל "בצלם" כנראה קיבלו מינוי מהקב"ה – מספיק שהם אמרו. הטענה אפילו לא מוצגת כ"עמדה" אלא כ"עובדה".
"בנסיבות הקיימות היום ברצועת עזה, קשה לחשוב …וגו'"
אמירה בעלמא. מהן הנסיבות? אולי ל"בצלם" קשה לחשוב כי אינטלקט זה לא הצד החזק שלהם, אבל למישהו פחות מוגבל דווקא קל מאוד לחשוב?
עקרון המידתיות מתחשב גם במימד הזמן וההסתברות לתוצאות בעתיד, ולא רק באירוע נקודתי.
אבל הקש ששבר את גב הגמל היא הפסקה האחרונה –
"גורמים רשמיים טענו שהצבא הזהיר את בני המשפחה על הכוונה לפגוע בבית, אך הם סירבו לעזוב. יצוין כי גם במקרה כזה אין הצבא יכול לפטור עצמו מאחריות להריגת האזרחים שכן היה עליו לדעת שתושבי הבית לא יצאו ממנו ושהם צפויים להיפגע בהפצצה. "
כקביעת שופט כל הארץ "בצלם" – אם תושבי הבית לא יצאו ממנו למרות האזהרות, הם עצמם פטורים מכל אחריות לגורלם. ועל הצבא למצוא דרכים אחרות לטפל בצדיק.
לא מדובר כאן בסתם בארגון שלוקח על עצמו את תפקיד פרקליט השטן.
מדובר בתנא דמסייע לאוייב לכל דבר ועניין.
לדעת הארגון, אם אזרחים בוחרים באופן מודע לא לצאת מבית שעומד להיות מופצץ למרות האזהרות, הצבא צריך לוותר.
בצלם מכשיר למעשה את הטקטיקה של מגינים אנושיים למטרה צבאית, ומטיל את האחריות לא על מי שמשתמש בה אלא על הצד השני.
מילא הכשל המוסרי הזועק לעין של מי שמתיימר שרק המוסר מכתיב את פעילותו. בהתחשב בכך שמדובר בארגון ישראלי, ומדובר במצב מלחמה, יש כאן התערבות גסה בניהול הקרבות בנסיון להקנות יתרון טקטי לאוייב ולהכשיל את הצד הישראלי.
לפלסטינים מותר לעשות מה שבא להם, אין הם נושאים בשום מקרה באחריות, ולפיכך אל להם לשאת בתוצאות.
ישראל לעומת זאת צריכה להלחם בידיים קשורות לאחור. למה? כובע. כנראה שחשוב לתת לפלסטינים יתרון כלשהו במלחמה, שיהיה להם סיכוי לנצח.
מישהו אמר גיס חמישי?
הארגונים הנ"ל (בשיתוף עם גורמים זרים) נלחמים בחמת זעם ובחירוף נפש להביא ישראלים לדין בינלאומי בעוון פשעי מלחמה. אפשר היה לחשוב שהמחויבות המוסרית העמוקה שלהם תביא אותם לצלוב בשער בת-רבים, באותה התלהבות, קנאות, ודבקות במטרה, גם את פושעי המלחמה הפלסטינים.
זה לא קורה. הטקסט הנדון חושף בדיוק איך ולמה.
תשעים ותשעה אחוזים של מאמץ הארגונים משקיעים בהשתלחות בישראל ובנסיון לפגוע בה באופן מעשי (לנטרל את היכולת שלה להלחם בטרור באופן אפקטיבי ובכך לחשוף את הבטן הרכה שלה ולהפוך אותה פגיעה לתקיפות האוייב).
לצאת לידי חובה בצלם (חס וחלילה "ארגון זכויות אדם" פלסטיני ישראלי או אחר) מוציאים פעם ביובל איזה מלמול רפה מתחת לשפם "לגנות" את האלימות הפלסטינית נגד אזרחים ישראלים. כמובן בלי המלצות אופרטיביות, כי לא צריך להגזים. בכל אופן זה רק כסת"ח.
אוי, "בצלם". באמת שהיה עדיף שיחליפו את השם ל"בחלם".
* ד"א – שירות לציבור – "מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים" שכח לספר מיהו אותו ניזאר חריין, זכר צדיק לברכה. זה כנראה מידע לא חשוב לעניין זכויות אדם, שהברמינן היה (בין שאר מעלותיו התרומיות ומעשיו הטובים) האסטרטג הראשי של שיטת המגינים האנושיים למטרות צבאיות ברצועת עזה.
חסיד אומות העולם ממש. איך עוד לא נטעו על שמו עץ ביד-ושם, או לפחות הדליקו לזכרו משואה בטקס יום העצמאות האלטרנטיבי. מחדל.
החי על החרב – בחרב יפול.
[…] המבהיר, בין השאר, את עמדתו בעניין בצלם, שהתייחסתי אליה בפוסט קודם. הבעיה במאמר זה היא דווקא מה שהוא מבהיר. כותב רייכמן: […]