תאומיהם של דן גולדברג וארנון אנג’ל הגיעו סוף סוף מהודו הביתה והתאחדו עם המשפחה כולה. התמונות מרגשות והשמחה גדולה. באמת.
גם אם נשים לרגע בצד (אפשר?) את השאלות המוסריות הנוקבות שמעלה פונדקאות בכלל. את העובדה שהרצון והאינטרס להביא ילדים לעולם – מובנים וחשובים ככל שיהיו – אינם בלתי-מסויגים, כי שום רצון או אינטרס אנושי אינם כאלה. הם תמיד מוגבלים לנוכח זכויות של אחרים ואינטרסים כלליים אחרים; למשל חברה שבה אנשים לא נאלצים לסחור באיבריהם. את העובדה שאת המחיר משלמות, כרגיל, נשים – נשים עניות בכלל ובעולם השלישי בפרט.
אוקיי, בואו נשים את זה רגע בצד.
בצדק נשמעו כאן טענות נגד התנהגותם של השופט והמדינה. נראה כי הושמו כאן מכשולים לא מוצדקים, שיש לקוות כי אינם נובעים מהומופוביה או מסתם ניצול לרעה של סמכות, שתוצאתו התעמרות.
האבות המאושרים הלינו על הקשיים שהערימו בפניהם. ארנון אנג’ל אמר למצלמה: שנינו שירתנו ביחידות קרביות. ללמדנו שמדובר במלח הארץ, למרות הרגליהם המיניים, אבוי. הבעיה כאן היא בסב-טקסט: מה היה קורה לו מדובר היה במי שלא שירתו ביחידות קרביות? שלא שירתו כלל, שומו שמים? המדינה רשאית בהחלט לתמרץ ולתגמל את מי שממלאים את חובתם האזרחית. היא לא רשאית להתנות זכויות אדם בסיסיות במילוי חובה זו או אחרת. זה באשר לפן הפורמלי. בפן הלא-פורמלי, שירות צבאי הוא עדיין כרטיס כניסה לחברה הישראלית ולמוביליזציה בה, והדיון בכך הוא עניין חברתי וחינוכי, נושא לשיח ציבורי חשוב.
אבל בכך לא הסתפק האב. הוא החווה בראשו לתאומיו, אחד בזרועותיו והשני בזרועות בן-זוגו, ואמר: גם הם יילכו ליחידות קרביות. אם יוכלו, מיהר להוסיף.
אז זהו זה, דרכם של תאומים ישראלים כבר מותווית וברורה מרגע לידתם. כשאני הייתי ילדה המבוגרים היו נאנחים ומקווים בקול שעד שנגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא. האנחה כּוּונה בעיקר לבנים, כמובן. היום כבר נהיר להורים טריים שילדיהם שזה עתה באו לעולם יילכו לקרבי. הבטחה של אבא.
לא רק העניין עצמו עצוב. עצוב בעיקר שמי ששייכים לקבוצה מדוכאת בחברה לא שמים לב שהם מגייסים לטובת עניינם טיעונים החותרים תחת זכויותיהם של קבוצות אחרות. כי משתמע מכך שמי שלא לוחמים ביחידות קרביות, ומי שלא מועידים את ילדיהם לכך – אזרחים ערבים, נניח? אזרחים עם בעיות בריאות? – להם כנראה מגיע פחות.
קרוא וכתוב 
זכיתי, ודעתי נשמעה מפי אחרים.
גם לי צרמה מאד האמירה שגם התאומים (אגב, בן ובת) ילכו אף הם לקרבי, כאילו היה זה מבחן הקבלה האולטימטיבי לחברה הישראלית. והאמת ניתנת להאמר שאכן, הולך ומתברר כי אלה הם פני הדברים.
העובדה שאנג'ל בחר מכל האפשרויות שעומדות ויעמדו בפני תאומיו את זו הקשורה בקרביות דווקא (ומה יהיה אם הם ירצו דווקא 8200 או יחידה בחיל חינוך?) מעידה כי הלחץ החברתי בענין הזה עושה את פעולתו. וחבל.
אני מאחלת לבני הזוג ולתאומיהם חיים בעלי ערך, לעצמם ולחברה, עם או בלי שירות קרבי.
כמעט כל הסימפטיה שלי לזוג התאדתה ברגע שהם (כמו רבים כל כך אחרים) הכניסו את המשפט בדבר שירותם ביחידות קרביות.
כאשר "הבטיחו" כי גם התאומים (בני 3 חודשים!) ילכו לקרבי – חתכתי לערוץ אחר.
מה – כבר אין נימוקים אחרים להצדקת זכויות בארץ הזו?
זה רק מחזק את עמדתי שהבעתי כאן: http://2nd-ops.com/hanna/?p=66407
כשמדובר בהכשרת שרץ הפונדקאות – מדובר בכך שכל האמצעים כשרים כדי לייצר עוד יהודים לוחמים לצבא הלאום.
ואולי דוקא האמירה הזו היא מה שהיטה את הכף לטובתם, והביא אותם לארץ? אולי הם פשוט שיחקו את המשחק התקשורתי הנחוץ?
בעניין אחר, אבל באותו עניין בדיוק, לפני כמה ימים נכתב( http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1170742.html ) על גאידמק. הובא ציטוט של אחד המעורבים באחת מפרשיות הנשק. וכך נכתב:
גלמור טוען, כי מדובר ב"עלילת דם" ו"אין צורך להרחיב על החומרה שבייחוס חשד של רצון לקיים סחר בחומרים כימיים עם איראן לאזרח ישראלי נאמן, בן לניצולי שואה ששירת בצה"ל, אשר מוצג כמי שמוכן לבגוד בעמו".
גם כאן, שירות צבאי, לא רק שפותח את הכניסה לחברה הישראלית, הוא גם מעין תעודת יושר וכרטיס ביטוח שמבטיח כי המחזיקים בו לא יכולים להיות עבריינים חמדנים שביטחון עמיתיהם לא באמת יקר להם.
כנ"ל לגבי השואה וניצוליה, כאילו למי שאין קרבת דם לניצולי השואה לא מגיעה חזקת החפות…
בעיני זה דווקא לא כל כך חשוב. זכותם של הורים לעודד את ילדיהם לאילו ערכים שנראים חשובים בעיניהם, ויהיו אלו הליכה לקרבי, ציות וחוקי התורה או איסור לדרוך על נמלים. ההורים האלו לא קיבלו את הזכות להביא את ילדיהם לעולם (או לישראל) בגלל שהם הורים טובים או אנשים עם ערכים טובים, אלא בגלל שזכותם להיות הורים, ולפי חוק ישראל, זכותם להביא את הילדים האלו עם אם סרוגטית מהודו.
אני מאוד מבינה את הצורך להחשב אדם נורמטיבי ומועיל לחברה, במיוחד שבהקשר הזה, עצם היותם נורמטיבבים ומועילים לחברה הועמד בסימן שאלה גדול.
דומה שכולם כותבים מתוך קופסה מסווגת בני אדם. בשום מקום לא אמרו המאמצים שלאחרים לא מגיע את שהם קבלו בזכות. זה העתיד שהם מאחלים לבניהם. אחרים יכולים לאחל עתיד שונה לצאציהם. עצוב או שמח לקורא זה או אחר לשמוע דעתם, זו דעתם. עדיין מרווח הדעות והאמירות ללא דעה שמושמעות בישראל הנו מהגדולים בעולם וטוב שכך.
בחלק לא גדול מהעולם בתרבויות שגם הצדיקים שבצדיקים מתחזים להיות חלק מהם שירות צבאי הנו חלק מחובות האזרח זכותו וגאוותו על מילויו אותו. נתחיל בסוקרטס ונמשיך לשויץ של ימינו וגם בתורכיה שהיא כרגע ארגון זכויות האדם הכי גדול הכי פעיל הכי עשיר והכי מפורסם בעולם שירות צבאי הנו מרכיב חיוני ובסיסי בהיות האדם אזרח. אז גם בישראל יש החושבים כך, לא נורא.
זה מזכיר לי את "הילדה הנפאלית הרזה שרק חולמת להתגייס לצבא" מהקליפ המחליא שמלווה את הקמפיין למניעת גירוש ילדי מהגרי העבודה. ואולי הכוונה לצבא נפאל (והודו, במקרה הנוכחי). זה מייאש ברמות הגבוהות.
נעמה שלום,
אני מסכים עם כל מה שכתבת על הסאב טקסט אבל אני לא חושב שזה רלוונטי.
אנשים לא חושבים כל כך לעומק כשהם מושא הטיעון וכשהם טוענים בזכות עצמם הם מגייסים כל טיעון אפשרי בלי להתנצל ובלי להתחשב בסאב טקסט.
ברור. בשביל זה אנחנו כאן :-). כדי לקרוא קריאה ביקורתית.
אני כותבת זאת גם בתשובה למגיבים אחרים: מובן שזוהי זכותם לאחל ככל רצונם לילדיהם וגם לעודד אותם ללכת בדרך הנראית להם נכונה וראויה.
אני חרדה מפני כך שהרטוריקה להצדקת זכות אדם בסיסית כמו הבאת ילדים לעולם פונה לכיוונים לא רלוונטיים. אם זוהי זכותו של כל אדם להביא ילד לעולם – השאלה אם הוא הלך לצבא או לא, באיזו יחידה שירת, מה השקפת עולמו או מינו – איננה רלוונטית. כאשר פונים לדרך הזאת, ההשתמעות היא שיש קשר כלשהו בין הזכות לבין העניינים הלא-רלוונטיים הללו. זה מה שניסיתי לחדד על-ידי הבאת הסב-טקסט אל פני השטח. כפי שזוהי זכותם לגייס טיעונים כאלה ואחרים לטובתם – זכותם של אחרים לבקר את הטיעונים האלה.
השאלה האם מימוש הזכות הזאת באמצעות פונדקאות הוא מימוש ראוי / שיש להתיר – היא שאלה נפרדת, שכמו שציינתי לא דנתי בה בפוסט הנוכחי.
הוא התבדח. דווקא יופי של הומור. מה קרה לחוש ההומור שלך?
שלום ותודה על המקום
כאשר יש משפחות חסרות הכנסה המייצרות, וזו המילה המתאימה, עשרות, כן עשרות, ילדים ע"ח משלם המיסים לחיים לא ברורים בכלל יש מי שמותח ביקורת. כאשר ישראל היא המדינה הקיצונית בעולם לתמיכה בהפרייה מלאכותית יש מי שאומר מילת ביקורת. כאשר צפיפות האוכלוסיה בישראל כבר עברה את יכולת האדמה, האויר והמים לשאת את בני האדם יש מי שאומר מילה אבל לא שמעתי ביקורת רבה.
את חושבת שהרטוריקה להבאת ילדים לעולם או לישראל שגויה והשאלה לאן ילך הילד אחרי מימוש הזכות אינה רלוונטית. אני חושב אחרת. כאן בא דגם סירת ההצלה. הסירה מלאה. אתה מבקש לעלות. יש מי שרוצה לדחות אותך בכל מקרה. אני שואל: "אתה בא לחתור או רק לאכול, לשתות ולדבר?" מכאן הצדקתי לאי גירוש עובדים זרים, למשל.
לא רק אני עוד רבים בכל העולם מתחברים לדעה שאין זכויות ללא חובות. ההורים המאמצים כנראה, ייתכן, יכול להיות חשבו לטוב או לרע שהשרות בצה"ל, הווה אומר סיכון הנפש למען קיום החברה שקלטה אותך, אומר שעלית לסירת ההצלה בכדי גם לחתור כשצריך.
אכן לייבוביץ צדק.
נהיינו חברה שהדבר היחיד המלכד אותה הוא 'חברה של אנשים שנלחמים ביחד'.
מתוך 'דרך הלאומנות אל החייתיות'
" אחרי ההתנתקות מן התוכן הלאומי ההיסטורי, ובהעדר היכולת לסנתז ערכים לאומיים ערכיים חדשים, לא יוכל העם ההולך להתגבש במדינת ישראל (אם בכלל יצלח להתגבש) לפתח לאומיות אלא לפי המתכונת של "עם" כפי שזה הוגדר בפיו של מוסוליני: קיבוץ של בני-אדם הלוחמים יחד. נמצא, שאותו חלק של העם היהודי היום שלמרות יהודיותו המובהקת אינו שותף ללאומיות הצבאית, מלכתחילה מוצא מכלל העם החדש הזה. הרוב, העומד להוות את העם הזה, נידון ללאומיות פשיסטית.
http://www.tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=38
תודה על הקישור למאמר – מצמרר להווכח עד כמה הוא הרחיק ראות.
נראה לי שהאמירה "גם הם ילכו ליחידות קרביות" הייתה משהו כמו בדיחה. לא משהו שהאבות חשבו עליו ברצינות.
נראה לי שהנושא הרציני כאן הוא הפונדקאות במזרח. גברים לבנים (במקרה זה שני גברים אשכנזים), וזה לא משנה האם הם הומואים או סטרייטים, באים להודו כי שם זול. כי שם אפשר להשיג פונדקאות בקלות. שם הנשים רעבות אז אפשר להשיג. אז נכון שאם משלמים לאשה הודית בדולרים זה מסדר לה את המשפחה ומסדר גם לשני הגברים אושר מבחינתם. אבל עדיין הריון ולידה הם דבר פיזי מאוד קשה לאשה, שלפעמים מלווים בתופעות קשות מבחינה פיזית ונפשית. לא פעם נשים מתות בלידה. והרי יש את עניין הסחר באיברים וזה כמעט אותו הדבר.
זה מזכיר לי את הקולוניאליזם מלפני איזה מאה שנה של האדם הלבן שהגיע למזרח ומצא שם כל טוב. כמעט רציתי לומר זהב…
נניח שהם היו מזכירים את העובדה שהם אזרחים שומרי חוק או שהם אנשים הגונים ותורמים לחברה בה הם חיים; עדיין היה מקום לשאול בנימה מעט פילוסופית: כלום זכויות אזרחיות תלויות במילוי חובות אלו ואחרות? האם "הזכות להקים משפחה" שמורה רק למי שלא הורשע בפלילים או ששירת שירות צבאי/לאומי?
התשובה כמובן שלילית, וגם לו היה מדובר ברוצח הכי שפל- לא הייתה נגרעת זכות מזכויותיו (למעט שלילת החירות הזמנית עליה פסק בית המשפט).
אלא שלמי שתרם לחברה, ולמצער- לא הזיק לה, יש זכות מוסרית. לא זכות חוקית אלא זכות מוסרית! זה במישור אחר לגמרי, זה לא מקנה בפני מערכת המשפט שום דבר, וכוחה של הזכות אינו במישור המעשי.
המדינה היא של כולנו- יהודים וערבים, גברים ונשים, פושעים ושומרי חוק, הגונים ומושחתים, מי שעוזר לזולת ומי שלא, מי שנולד כאן ומי שהיגר לכאן כחוק.
עדיין זכות מוסרית גדולה עומדת לצידו של מי שמילא את חובתו ושירת שירות צבאי או לאומי, ומי שהלך ליחידה קרבית וסיכן את חייו למען הכלל – זכותו כפולה ומכופלת.
כל אחד תורם לחברה, באיזשהו אופן. חוץ מהשליליים – אלה שרוצחים, הורסים, ופוגעים (וחלק מהם עושים את זה במסגרת הצבא).
מי ש"מילא את חובתו" הלך בדרך ברירת המחדל הכי פשוטה שרוב אזרחי החברה הישראלית מכוונים אליה – חוץ מאלה שמושמטים מהצבא מסיבות צודקות (אי התאמה כלשהי) או שלא. עובדה זו לכשעצמה לא עושה אותו לבעל 'זכות מוסרית' גדולה יותר ממישהו אחר שחי בארץ הזאת. אדרבא. לפעמים דווקא אלה שאינם בצבא, זכותם המוסרית היא בעצם היותם מאזנים את החברה ומהווים משקל נגד חינוכי למיליטריזם המרעיל.
אגב, גם 'השתמטות' בדרך שחלק מהאנשים בוחרים, היא סוג של סיכון חיים, גם אם לא פיסי, בחברה הזאת.
ובתבוסת ישראל המיליטריסטית באירוויזיון ננוחם.
הבנתי ממך שסכנת חיים זה דבר די נחמד וחביב שזכות מוסרית בצידו – בדיוק כמו להשתמט משירות בצה"ל.
אז לא הבנת כלום.
בני אדם כותבים במצב היסטרי וחבל.
באשר למרכיבי הלאומיות הישראלית השפה העברית היא מרכיב חשוב מהצבא כך שדברי ההבל שצוטטו "דבר יחיד" הנם מה שהם דברי הבל הגובלים בדימוניזציה מרושעת. מי שמצטט את מוסוליני כסמכות לדבר כלשהו ואחר כך קורא לאחרים פשיסטים צריך לבדוק את עצמו. מוסוליני היה דימגוג פשיסטי תורתו ודבריו אינם ראויים לציטוט ואינו הוכחה לכלום. בעשרות ארצות יש לאומיות מורכבת מסובכת שונה במאוד מלאום ללאום. רצונו של אדם ולו מתהדר בתואר פרופסור לכפות עלי או על אחרים את ראיית עולמו דרך ציטטות ממוסוליני לא משכנע אותי לקבל דעתו. דומני שמי שהביא את הציטטה מליבוביץ כתב בשבת, ראה דעת ליבוביץ על כך. והרגשתי היא שאינו מקבל את דברי השטנה והשנאה של ליבוביץ כלפי מי שהמירו דתם מיהדות לנצרות. כואננו למשל. כך שגם עבורו ליבוביץ אינו סמכות סופית לכלום. כנכתב לעיל יש לו כנראה תעודת זהות ישאלית והוא כותב וקורא עברית. זה מספיק. גם הלאומיות של שוויץ שונה מנורווגיה שונה מספרד שונה מארה"ב שונה מפרו שונה מניו-זילנד. באלו מהן שביקרתי ההתנדבות לצבא או הליכה לגיוס חובה הנה מעשה חיובי לאומי. גם ליבוביץ לחם ונשא נשק עבור מדינת ישראל. רק עברו שישים שנה. אנחנו עוד בונים כאן לאום. עדיין הלאומיות הישראלית שלנו חיובית להפליא. נבנתה מחלקים מפורדים מערכת עובדת, מפרנסת, לומדת, מלמדת, חוקרת, מגשימה, דמוקרטית להפליא, חופש דיבור נדיר בעולם, מערכת עונשים נטולת עונש מוות, ועוד. השווה לכאן לסביבה יש לישראל הרבה מה לתקן, להתבייש?
"המדינה רשאית בהחלט לתמרץ ולתגמל את מי שממלאים את חובתם האזרחית"`
אני חושב שהמשפט הזה מסוכן כשלעצמו.האם המדינה באמת רשאית לתמרץ ולתגמל את מי שהיה בקרבי או בכלל בצבא ולא לעשות זאת לאחרים שלמשל היו לא כשירים לצבא ?הרי זו דרך מתוחכמת יותר לאפלייה ובהניחך את המשפט הזה לפני המשפט שחריו שאיתו אני מסכים בכל לב את תורמת להערכתי להמשך התפיסה שישנה התנהגות פטריוטית יותר ופחות ויותר מכך שאיפה ואיפה הוא יחס מוצדק.
האם אינך חושבת שזה תורם לקיבוע של המיליטריזציה של הצבא על ידי הצדקתה ?
מענק שחרור איננו פסול בעיני ואיננו מפלה, בדיוק כפי שמענק לידה איננו מפלה גברים או נשים שלא ילדו.
כמובן , אני כ"כ רחוק כרונולוגית מהצבא ששכחתי שיש דבר כזה מענק שחרור.יש דרכים אחרות שהמדינה מפלה ערבים למשל באמצעות שימוש בשירות כעילה לאפלייה שהנחתי שאת מדברת על משהו דומה
אכן, משפט בעייתי מאוד.
אין דבר כזה "חובה אזרחית"
אין דבר כזה "חובה אזרחית"?
ציות לחוק?
תשלום מסים?
הצבעה בבחירות (כולל אפשרות לפתק לבן)?
סליחה, את האמירה הזו צריך להסביר.
אחד מתלונן על מיליטריזציה של הצבא. חינוך ישראלי.
נעמה שלום,
אני נוטה להסכים אתך אבל חלק מהתגובות הולכות לכיוונים רדיקליים מדי כאילו שללכת לקרבי זו בושה אז רק רציתי להזכיר שלצערנו הצבא עדיין נחוץ לנו.
ואף אחד לא מזכיר שמדינת ישראל בחרה שלא להעמיד אלטרנטיבה לשירות צבאי בדמות שירות לאומי – לכולם, כולל חרדים וערבים. זה יכול היה להיות במערך בתי החולים, או בגריאטריה או במערכת החינוך או במערכת התמיכה הסוציאלית, אני בטוח שיש עוד מקומות ראויים.
שירות לאומי כזה, גם אם היה קצר משירות צבאי מלא, היה משיג כמה מטרות, ביניהן:
הקטנת הניכור של מיעוטים שכרגע לא יכולים לתרום באמצעות שירות צבאי
הקטנת האבטלה הסמוייה והגלוייה בצה"ל
יצירת מודל לשירות צבאי חובה מקצועי (בשכר) על בסיס התנדבותי בעתיד
עזרה ממשית למערכות המוזכרות להלן, חלקן על סף קריסה, ויצירת מסלולים מקצועיים במקצועות נדרשים.
אלטרנטיבה ממשית לשירות קרבי לחלקים נרחבים באוכלוסיה, שכרגע נושאים תווית שלילית בגלל שיחרורם משירות חובה, או מעיקים על המשק בשהותם בישיבות מתוקצבות רק בגלל רצונם להתחמק משירות צבאי.
יש עוד. כמובן שדרוש מימוש מוצלח, כזה שלא יצור כיסים של חוסר יעילות במשק כמו שיש בשירות הסדיר כרגע. ברם, זהו עניין מעשי.
כמעט כל מצב יהיה טוב יותר מהמצב אליו הגענו, (שירות קרבי או כלום) אותו מתארת נעמה.
[…] כדאי לשאול מדוע הזכות הזאת ניתנת רק לזוגות, ורק לכאלה הטרוסקסואליים. רק להם יש זכות […]