אתמול הרציתי במסגרת פורום קנדה-ישראל על הגירה, זכויות וזהויות בקנדה ובישראל, שמארח המכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין. כינוס הפורום השנה (זו הפעם השנייה שאני משתתפת בו), פתח כנס בינלאומי על הגירה ברופין. הנושא של המושב הפותח שבו השתתפתי היה התפתחות ההגדרה של מהגרים כסטטוס משפטי ופוליטי. המושב שלאחר מכן עסק באתגרים של הגנה על זכויות מהגרים הניצבים בפני ארגונים לא ממשלתיים (NGOs). בין השאר הרצתה בו שבי קורזן, מנכ”לית מוקד סיוע לעובדים זרים. ועל הזווית שהיא הציגה רציתי לכתוב משהו.
שבי סיפרה שכשהוקם המוקד, ב-1999, הם חשבו בתמימותם שיוכלו להיאבק למען מימוש זכויות למהגרי העבודה, אשר מוקנות להם בעצם על-פי חוק ויש לדאוג ליישומן. (חוקי המגן הישראלים חלים על כל עובד ועובדת בישראל, ללא קשר לשאלה אם הם אזרחים או זרים. גם מתוקף התחייבויותיה של ישראל באמנות של ארגון העבודה העולמי – נ”כ). בעיקר חשבו שיצטרכו לדאוג לזכויות בעבודה ולהרחיב את השיח לזכויות אדם נוספות כמו הזכות לבריאות. מדוע בתמימותם? כי כפי שהסבירה קורזן, עד מהרה הם עמדו על כך כי בפועל, זכויות אלה בישראל קשורות לבלי התר בשאלת האזרחות או למצער במעמד קבע בארץ.
כאן אנו נכנסים לאופיו של משטר ההגירה הישראלי, שהוא משטר אתני באופיו. על אף שחוק האזרחות מאפשר גם ללא-יהודים לקנות אזרחות בישראל, הרי בפועל זאת אפשרות שכמעט חסומה לחלוטין. כשגם מימוש של זכויות בעבודה נקשר למשטר האזרחות – אי-אפשר לעסוק בראשונות באופן מבודד. צריך לדבר גם על מעמדם בישראל של מהגרי העבודה.
מכאן אני מפליגה הלאה, לשאלות בדבר הקשר בין זכויות אדם לאזרחות. למעשה, למרות שרוב רובן של זכויות האדם אינן אמורות להיות תלויות באזרחות, ברוב מדינות העולם קיים פער בין המצב הנורמטיווי הזה למצב בפועל, שבו אזרחים מקבלים יותר; ולא מדובר רק בזכויות המוקנות כדין (הבינלאומי) רק לאזרחים. אלא, את מלוא הזכויות שאמורות להגיע גם למי שאינם כאלה. אני נוהגת לצייר את המצב הזה כרצף, שעל נקודות שונות בו ממוקמים בעלי מעמד שונה. לא סתם מכונה אזרחות “הזכות לזכויות”. וכמובן, לא לכל אזרחות יש את אותו ערך חליפין בשוק הגלובאלי. אין דינה של אזרחות במדינה חופשית ועשירה, כדין אזרחות במדינה רודנית וענייה.
הקשר הנורמטיווי בין זכויות אדם לאזרחות נותק ע”י משטר זכויות האדם שנוסד לאחר מלחמת העולם השנייה. האמנות לזכויות אדם בחרו בחירה עקרונית: לא להטיל על כל מדינה להגן על זכויות האדם של אזרחיה, אלא על זכויות האדם של אלה הנמצאים בשטחה (למעט זכויות מעטות המוקנות לאזרחים בלבד). בכך משמשת המדינה כלי יעיל להקצאת זכויות, שהן אוניוורסליות בטבען ומוקנות לנו בתוקף היותנו בני-אדם, לא כאזרחים של מדינה זו או אחרת. זה היה החזון. אבל כפי שמיטיב לאבחן מייקל איגנטייף, באותו רגע היסטורי גם הודגשה חוסר התוחלת של האנושיות כשכבת מגן בפני הברבריות. זה נגלה לעין כאשר ניטלה מבני האדם אזרחותם:
השואה הפכה את ההכרזה לאפשרית, אך השפעתה היתה גם פרדוקסלית באופן עמוק. ההכרזה חזתה עולם שבו, אם אזרחים מוצאים שזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות כאזרחים נשללות מהם, הם יכולים לבקש הגנה על בסיס זכויותיהם כבני אנוש. מתחת לאזרחי ולפוליטי, במילים אחרות, נמצא הטבעי. אך השואה הראתה כי מרגע שזכויות אזרחיות ופוליטיות נשללות, נותרים בני-אנוש חסרי-הגנה. כפי שטענה חנה ארנדט, בספרה יסודות הטוטליטריות (1951), כאשר מאזרחיה היהודים של אירופה נשללו הזכויות הלאומיות או האזרחיות שלהם, כאשר, לבסוף, הם הופשטו עירום ועריה ויכלו רק לפנות אל שוביהם פשוט כבני-אנוש, הם מצאו כי עירומם לא איפשר להם אפילו לטעון כלפי מעניהם לרחמים אנושיים. "נראה", כתבה ארנדט, "כי אדם שאינו אלא אדם איבד את עצם האיכויות שאיפשרו לאנשים אחרים להתייחס אליהם כאל אחיהם". ההכרזה האוניוורסלית התחילה למסד מחדש את הרעיון של זכויות אדם בדיוק ברגע ההיסטורי שבו הן התגלו כחסרות כל ערך חליפין מוסרי.
פרדוקס זה מאפיין את התודעה החצויה עִמה חיינו מאז לגבי הרעיון של זכויות אדם (…) השואה הציגה לראווה איך ייראה העולם כאשר החוק הטבעי יופר, כאשר רודנות טהורה תשלים את רצונה הבלתי-מרוסן. ללא השואה, אם כן, לא היתה הכרזה. בגלל השואה, שוב אין אמונה בלתי-מותנית בהכרזה.
(מתוך מייקל איגנטייף, “זכויות אדם: משבר אמצע החיים” NYROB 20.5.1999. התרגום שלי).
בכל מדינה שהיתה תחת כיבוש נאצי, גורשו תחילה היהודים שהיו אזרחים זרים ורק לאחר מכן אזרחי המדינה עצמה. אני שבה ומקבלת את התזכורת לכך בין דפי יומנה המרטיט של הלן בר שאני קוראת עכשיו. חסרי האזרחות היו המופקרים מכול. זאת הסיבה שהמשטר הנאצי שלל בשלב מסוים מאזרחיו היהודים את אזרחותם. לכן כותבת ארנדט כי זכויות האדם, שהוגדרו כזכויות שאין להפקיען, הוכיחו עצמן כזכויות שאינן ניתנות לאכיפה “למן הרגע שבו הופיעו בני אדם ששוב לא היו אזרחים של מדינה ריבונית כלשהי” (יסודות הטוטליטריות). או כפי שהיטיבה לסכם בספרה אייכמן בירושלים:
היה זה חוסר הנתינות דה-פקטו של אייכמן, ולא שום דבר אחר, שאיפשר לבית המשפט בירושלים לשפוט אותו. אייכמן, על אף שלא היה מומחה לענייני משפט, בוודאי הבין זאת, כי הוא ידע מנסיונו המקצועי שאפשר לעולל הכל רק לאנשים חסרי נתינות; היהודים היו צריכים לאבד את אזרחותם לפני שיהיה אפשר להשמיד אותם.
ולמרות שאינני אוהבת לסיים רשימות בציטוט, אחרוג הפעם ממנהגי.
קרוא וכתוב 
[…] כאן […]
חשוב מאד, אבל הבעיה היא הרבה יותר בסיסית בקשר לעובדים הזרים. שלילת המעמד האזרחי היא בעיה משנית לעובדה שלא מכירים בזכויות האנושיות שלהם. הם לא אנשים, הם חסרי שם, מוחפצים עד אימה, כלי חסר ממדים אנושיים בכלל ועל כן מותרים לכל. המעמד הפורמאלית של מעמדם האזרחי היא משנית לחלוטין.
כמובן. אבל כל הטענה היא שבישראל יש קשר חזק במיוחד בין המעמד האזרחי לבין מה שאתה מתאר. ויותר מן המעמד האזרחי, למעמד האתני.
אני רוצה למחות כאן על ההשוואה הבנאלית של ישראל לגרמניה הנאצית. היא מבוצעת לכל אורך הפוסט, שיאה הוא ברגע הקסום שבו מתברר שכמו שרוע הוא בנאלי, כך משפט אייכמן התבסס, לשיטתה של ארנדט, על יישום של טכניקות דה-הומאניזציה נאציות. אם כן, גם בשופטם את אייכמן, הישראלים היו נאצים.
כדאי גם לציין שהרעיון של ישראל כמקלט בטוח ליהודים והחרדה היהודית הספציפית לאובדנו בעקבות השואה, הם לא בלתי קשורים למה שמכונה פה "מדיניות אתנית", ברמז ברור למדי לגזענות סמי-נאצית (כי ככה זה בשיח. מי שאומר "אתני", מציין את הנאציזם). אם כן, מה שנטען פה הוא שאין לבנות מקלט למי שנרדף אתנית. או שאין להכיר בשונות שברדיפות אתניות שונות.
מעבר לדיון התיאורטי הזה, כדאי אולי לציין שהיהודים בשואה היו חותמים בשמחה על תנאי החיים של מהגרי העבודה לישראל. ההשוואה מופרכת מהיות מוקצנת ומוגזמת. לא שלילת אזרחות הרגה את היהודים, אלא שנאה שיטתית שצודקה באמצעים תיאורטיים והובאה אל מסקנה הגיונית. ולא "זכויות אדם" היו מה שסייע להם, אלא רוסיה הסובייטית והמדינות הפשיסטיות: איטליה, רומניה, בולגריה. גם הונגריה, כמעט עד סוף המלחמה. כוחות הדמוקרטיה היו כמעט חסרי ערך בהתמודדות עם השואה, למרות הניכוס הזריז שבוצע אחריה, נמשך עד היום.
הפרשנות היא בעיני הקורא. כולל ההשוואה והמסקנות. כבר חוויתי כאן את הליכי ה"היסק" שלך, ואין בכוונתי להתווכח איתם.
לעניין ארנדט, כדאי להיות מצויים בחומר (אולי לקרוא? או שזו הצעה מהפכנית מדי?) לפני שטוענים טענות שווא. לדעת ארנדט היתה לישראל סמכות לדון את אייכמן. אף כי סברה שנכון יותר היה לדון את סוג הפשעים שביצע בבית דין בינלאומי.
למעשה, היא אף צידדה בהוצאתו להורג.
תודה נעמה. נדמה לי שההבחנה בקשר בין זכויות אזרח לזכויות אדם חשובה מאוד ומערערת על תיזה ליברלית יסודית. הרעיון שישנו קשר אנושי שהוא 'טבעי' ולכן בלתי תלוי בקשר האזרחי ה'מלאכותי', כרוך במחשבה הליברלית על ריבונות כעל תוצר של אמנה חברתית. אנחנו קודם כל בני אדם ורק אז אנחנו "חותמים" על אמנה לשיתוף פעולה שניתן (לפחות באופן עקרוני) להצדיק בפני כל אחד ואחת מאיתנו.
אני מסכים עם הטענה המשתמעת לפיכך מהרשימה שלך: שהתפיסה הליברלית של ריבונות היא "רזה" מדי. אם אינטרסים מנוגדים ותפיסות עולם בלתי-מתיישבות יכולות להביא את הצדדים לחתום על אמנה הנתפסת בעיניהם כצודקת, אזי נדמה שתוקף האמנה בעיני הצדדים שונה ולכן גם המחויבות למלא אחריה שונה בהתאם לשיקולים השונים שהובילו להסכמה לה. על מנת שאמנה כזו תהיה אפשרית יש להניח שהצדדים מסכימים במובן עמוק יותר, מסכימים אודות ערכי היסוד שלהם כבני אדם. אלא שאז לא נותר עוד צורך באמנה, ההסכמה שהאמנה נועדה לאפשר התגלתה כתנאי לאמנה עצמה.
אני מאמין שאזרחות מייצגת הסכמה עמוקה מסוג זה. הרעיון שישנם אנשים המנועים מלהיות אזרחים טומן בחובו את הרעיון שאותם אנשים מנועים מלאמץ ולפעול על פי הערכים שאזרחים מוקירים. מי שאינו יכול להיות אזרח אינו יכול 'להיות בן-אדם', במובן הערכי, ומכאן הדרך קצרה למסקנה שמי שאינו אזרח אינו אדם, במובן הקונקרטי ביותר של המילה.
(סליחה על התגובה הארוכה – ראי בה ביטוי להתלהבות שלי מהרשימה).
אני רוצה לתת דוגמא קונקרטית שתעניק קונטקסט קצת שונה לדיון הנ"ל, שרובו הוא תיאורטי אך מעניין ומחכים ביותר.
מדובר בסטטוס של "עולה חדש" שגם הוא לדאבוננו בעייתי בישראל מבחינת היכולת לממש זכויות עבודה ואולי גם זכויות אחרות. עולה חדש אמור להיות אזרח לכל דבר. אזרח יהודי. אלא שגם זה אינו בדיוק כך במציאות שלנו.
בן זוגי היקר, סיים לימודיו בטכניון בחיפה באותה שנה שבה דור בני גילו שירתו בצבא והיו בין הלוחמים של מלחמת ששת הימים.
מה שקרה בהמשך הוא, שבכל ראיון עבודה שאלו אותו על שירותו הצבאי, השתתפותו במלחמה וכי"ב. הוא לא התקבל לעבודה בתחום מקצועו ונאלץ לחזור לדרום אפריקה כדי להתחיל בקריירה שלו שם……… ! רבים בחוג מכריו הגיעו לישראל חדורים באידיאולוגיה ציונית. רבים עזבו באותן שנים… התברר להם שתפקידים הדורשים יידע מקצועי ותואר אקדמי ניתנו קודם כל לישראלים ששירתו בצבא, הן בשוק הפרטי והן בציבורי.
למקרה שהתגובה ששלחתי תעתה בדרכה, הנה היא שוב: ארנדט כתבה הרבה דברים, והתיאור שלה את המשפט והסיטואציה הכללית הוא מאוזן יותר מאשר הציטוט החלקי שלקח דווקא את הקטע אודות אי-האזרחות של הלא-אזרח אייכמן, מהגר עבודה לארגנטינה, כנראה עקב רדיפה פוליטית בארץ מולדתו. אני התייחסתי לציטוט כפי שהוא מובא בפוסט. מצד שני, מעצבן לראות שגם את וגם גורביץ ביצעתם קריאה מעוותת של מה שכתבתי, כך שגם אני מצטרף למועדון הטוענים שיש בעיה כשקוראים אותך לא נכון.
(ואני עדיין חושב שהקריאה שלי את ההשוואה בין ישראל לנאציזם אינה משהו שלא ניתן לצפות לו, בוודאי לא באקלים הנוכחי של פעילי זכויות אדם בישראל)
[…] encouraging my Hebrew readers to read this as a complementary-legislative commentary on the topic and the power of the […]
[…] בעבר קטע זה של איגנטייף ברשימה שעסקה בקשר העמוק הזה בין זכויות אדם לאזרחות, “הזכות […]