קרוא וכתוב

מי הפך את תושבי מזרח ירושלים למהגרים שקיבלו רישיון לתושבות קבע על פי חוק הכניסה לישראל / אלון גרבוז ממחיש לנו מה זה old boys’ network ואיך היא פועלת / ומה קובע, בכדורגל ובכלל: התוצאה או המשחק? היעד או הדרך? אולי התשובה תינתן בספר חדש, שבביקורת עליו מובא ציטוט שמסביר למה, באמת, זה מסובך.

אבי החטא הקדמון

שב”חים בעירם: עמירה הס כותבת על תושבי מזרח ירושלים שתושבותם "פקעה" בשל שהות לצורך לימודים ועבודה בארה"ב. הכול לפי החוק. איזה חוק? חוק הכניסה לישראל והתקנות שהותקנו מכוחו.

מי שאחראי לפארסה הזאת הוא לא אחר מאהרן ברק, שקבע בפסק-דינו בעניין עוואד כי תושבי מזרח ירושלים כמוהם כמי שקיבלו רישיון לתושבות קבע בישראל על-פי חוק הכניסה לישראל.

תושבי מזרח ירושלים, כידוע, לא נכנסו לשום מקום. מי ש"נכנס" היא המדינה אל התושבים. משפחותיהם של התושבים שבהם מדובר ישבו בארץ הרבה לפני שהגיעה המדינה ש"נתנה להם רישיון לתושבות קבע", מעמד הניתן למהגרים המגיעים לארץ זרה. התוצאה היא שהיום ניתן להציג את אותם תושבים, ילידי הארץ, כאילו קיבלו רישיון לישיבת קבע, שבתנאים מסוימים המנויים בחוק – פוקע.

ראו גם: זרים בארצם.

Old boys’ network

לפעמים הדרך הטובה ביותר להסביר מושגים היא פשוט לתת דוגמא. לדוגמא מעולה שכזאת, לתופעה הידועה כ-old boys’ network, הגעתי דרך סקירת העיתונות היומית של'העין השביעית מיום חמישי.
הנה האייטם כלשונו. לא נגענו, כמו שאומרים:

בעיתון 'העיר – תל-אביב' מתפרסם ראיון קצרצר עם אלון גרבוז, מנהל הסינמטק, בעקבות החלטתו שלא לבטל אירוע בהשתתפות יצחק לאור, כפי שדרשו ממנו ארגוני נשים משום הטענות כי לאור הוא מטרידן מיני ואף אנס. גרבוז מסביר את עמדתו העקרונית ומודה כי הוא ולאור חברים שנים ארוכות. "היינו ביחד בצבא, בטירונות. היינו צמד', הוא אומר".

היינו ביחד בצבא, בטירונות, היינו צמד.

אז למה זה מסובך?

זה המזל שלי. שהמשחק שאני כבר רואה מסתיים ב-0:0. לא שזה כל-כך חשוב, אם המשחק טוב, לא? זהו, שלא, מסבירים לי בסבלנות. בכדורגל, בספורט (תחרותי) בכלל, חשובה התוצאה.

אז מה אמרו על זה הפרשנים בטלוויזיה, שלפני המשחק חזו שאנגליה תקרע את אלג’יר אלג’יריה 3:0? לא הרבה. אתם יודעים, עיתונאים יודעים לדרוש נשיאה באחריות רק ממי שהם כותבים עליהם, לא מעצמם. כשהתחזיות והפרשנויות שלהם מתנפצות על קרקע המציאות הם פשוט עוברים לנושא (או למשחק) הבא. מי יזכור?

אבל בואו נחזור רגע לשאלת התוצאה או המשחק, או במונחים כלליים יותר, היעד או הדרך.

כי תצא בדרך אל איתקה
שאל כי תארך דרכך עד מאד
(…)
איתקה העניקה לך מסע יפה
אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך.
יותר מזה היא לא תוכל לתת.

כך כתב קוואפיס. איכשהוא, בשאלת היעד או הדרך, אני לפחות רואה הבדלים מובהקים בין גברים לנשים. בואי לגבר שלך (או לא) כשלבך מר עליך עם בעיה, והוא מיד ינסה לחתור לפתרון. ואילו את – חלק מהתראפיה עבורך היא בעצם הדיבור. מה אתה רץ כל כך מהר לפתרונות? תן לדבר קצת על הבעיה.
טוב, אני מודעת לכך שאני נכנסת כאן בעיניים פקוחות לשדה מוקשים; אז לא אשים את נפשי בכפי ואוסיף שאולי בגלל זה כדורגל, שעיקרו ההבקעה כך למדתי, מדבר יותר לגברים. בעיקר לא אחרי הדברים היפים שאמרה צופית גרנט. אבל השאלה של היעד או הדרך היא שאלה שאפשר לדון בה באופן פילוסופי. גם על כדורגל, כך עולה מספר חדש ששמו, נכון, כדורגל ופילוסופיה; וביקורת עליו התפרסמה בוול-סטריט ג’ורנל לפני שמונה ימים. הפנינה של הביקורת היא הציטוט מסארטר (שגם רוג’ר כהן מביא בנ”י טיימס): “בכדורגל, הכל מסובך בגלל נוכחותה של הקבוצה השנייה”.