קרוא וכתוב

צחי הנגבי הורשע בעבירה של עדות שקר. זהו אחד ההקשרים שבהם שקר אסור בחוק. הם די מעטים. הונאה היא דוגמא נוספת. אבל תודה לאל, עדיין לא מעמידים אנשים לדין כי הם אומרים לחברים שלהם שיש להם מחויבות משפחתית קודמת ולכן לא יוכלו להגיע למסיבה שלהם. או להיפך. ואפילו לא על שקרים הרבה יותר רציניים ומזיקים בעליל.

בכל שאר ההקשרים משאירים את השקר לתחום המוסר, וגם שם מעמדו מורכב. בדרך-כלל אנחנו אוהבים לספר לעצמנו ששקרים לבנים מותרים כי הם נועדו לא לפגוע בזולת. וזאת הרי מטרה חשובה. למה שנגיד לאותם מזמינים מהפסקה הקודמת: “שמע, לא בראש שלי. אני לא סובלת את המסיבות שלך”? אפשר לזרוק הכול על הארוחה המשפחתית שהוזמנו אליה במקביל. ואז לשבת בבית ולראות את סיינפלד בפעם המאה. כל זה נכון, אבל צריך לזכור גם שהרבה פעמים אנחנו מייצרים שקרים לבנים כדי להקל על עצמנו יותר מאשר כדי לחמול על הזולת. ואפשר להשתמש באותה דוגמא עצמה לצורך זה. פשוט לא בראש שלנו שוב לפגוש את ר’ וס’. יש לנו דברים יותר מעניינים לעשות. סיינפלד כבר אמרנו?

ספרה לשקר כותבת סיסלה בוק כי המקרים של שקרים לבנים חושפים את החישוב התועלתני כבלתי הולם. זו אינה ביקורת על יסודותיה של התועלתנות, שכן היא איננה מפריכה את החשיבות של שקילת התוצאות. אלא, מראה שתועלתנים לעיתים קרובות אינם שוקלים די גורמים בהנחה המהירה שלהם כי שקרים לבנים אינם מזיקים. לעיתים קרובות, הם אינם מתבוננים בפרקטיקות של הרמייה ובדרכים שבהן הן מחזקות זו את זו, אלא מסתפקים בהתבוננות במקרה היחיד, מנקודת מבטו של השקרן היחיד.

להצדקה של הימנעות מפגיעה יש גם פוטנציאל להתדרדר למקומות שבהם בסופו של דבר הפגיעה קשה הרבה יותר. כך בשקרים לילדים מאומצים או לחולים הנוטים למות, המוּנעים ברובם ממוטיווציה פטרנליסטית.

אבל יש משהו יותר עמוק בעובדה ששקר איננו אסור תמיד ובכל הקשר מבחינה מוסרית. לפעמים אכן נאמנות חסרת פשרות לאמת מייצרת עוולות קשות יותר. ואת זה אני אומרת בתור מי שיושר ויושרה הן התכונות החשובות לה ביותר. לא סתם אחת הביקורות המרכזיות על תורת המוסר של קאנט היא שהוא אינו מעמיד היררכיה בין חובות כאשר הן מתנגשות. אם אדם שנמלט מרודפיו מוצא אצלכם מסתור, לא ניתן למצוא כלל שעל-פיו תכריעו בין שקר לרודפיו המתדפקים על דלתותיכם שהוא איננו נמצא בביתכם לבין הסגרתו. השקר יהיה אסור אבסולוטית כי החובה לומר אמת היא בלתי מותנת ותקפה בכל הנסיבות. גם אם בכך אתם מסגירים אותו אולי למותו. מסיבות הקשורות לאופייה הפורמליסטי, אין אצל קאנט אפשרות לדרג רעות וכך לאפשר בחירה מוסרית סובסטנטיווית. כזאת שלעיתים קרובות איננה בין שתי אפשרויות טובות אלא בין שתי אפשרויות רעות דווקא.

עדות שקר, בכל אופן, זה דבר אחר. אצל האמריקאים, למשל, זה מה שגמר את הקריירה של ניקסון הרבה יותר מעצם הדברים החמורים ששיקר אודותיהם, בפרשת ווטרגייט.
משונה, לכן, לקרוא שאמנון סטרשנוב – פצ”ר לשעבר ושופט מחוזי בדימוס – כותב: “מדוע דבר השקר של מר הנגבי ליו"ר ועדת הבחירות של הכנסת חמור יותר מדברי השקר והכזב שמשמיעים מנהיגינו, חדשות לבקרים, ועוד כלפי כל עם ישראל?” הרי “העם איננו בוחר את נבחריו משום שאנשים הגונים הם, דוברי אמת וישרי דרך”. שקריו של הנגבי לבשו כמה גרסאות. הוא הגיש, בהיותו השר לאיכות הסביבה, תצהיר שקר לוועדת הבחירות המרכזית. הוא נחקר אודותיו בידי עו”ד ברק כלב בדיון בפני מי שעמד בראש הוועדה, השופט בדימוס מישאל חשין, ושיקר גם שם. בחקירתו במשטרה הוסיף לטעון שאינו מעורב אישית בפרסום ואין לו קשר אליו, ובבית המשפט העיד שאישר לדוברו לסייע בהכנת המודעה. דבר אחד הוא לא לצפות שפוליטיקאי יהיה ישר; זה באמת (הא!) תרתי דסתרי. דבר אחר הוא לטעון שמותר לפוליטיקאי להעיד עדות שקר ולכתוב כי “הרשעתו  בעבירה של מתן עדות שקר אינה אמורה להפתיע או להרעיד את אמות הספים”. אותי זה מפתיע שחוסר ההבחנה הזה בא מפי שופט לשעבר.

הטריוויאליות של השקר הפוליטי?

אבל בכל זאת אפשר לחזור לספר שהוזכר לעיל כדי ללמוד משהו גם על שקרים פוליטיים במובן הרחב, האמורפי והמובן לכאורה, כביכול. “למען האינטרס הציבורי”, נניח. ובעיקר למען האינטרס של הפוליטיקאי. או סתם כי זה נהפך להרגל. ולראות מתי הפרקטיקה של השקר מחבלת בדמוקרטיה עצמה. בוק אומרת על התזכיר של מחלקת המדינה האמריקנית מ-1964, שנועד להונות את הציבור האמריקני לגבי המצב הצבאי בוויטנאם  ושימש את הנשיא ג’ונסון למצב את עצמו כמועמד של שלום בבחירות מול יריבו גולדווטר, שנחשד כמי שמעוניין בהסלמה במלחמה – שבכך הוא מנע ממצביעיו כל הזדמנות לתת או לסרב לתת הסכמה להסלמת המלחמה בוויטנאם. בהאמינו שהוא מצביע למען מועמד שוחר שלום, מצא עצמו הציבור האמריקני תוך חודשים מסובך עמוקות באחת המלחמות האכזריות ביותר בהיסטוריה שלו. “רמייה מסוג כזה תוקפת את עצם המהות של הממשל הדמוקרטי. היא מאפשרת למי שנמצא בשלטון להביס או לאיין את הזכות הנתונה לאזרחים להצביע באופן מודע בבחירות קריטיות”, כותבת בוק.

שקרים פוליטיים, שנחשבים לעיתים קרובות כטריוויאליים בידי מי שמשמיע אותם, הם רק לעיתים נדירות כאלה. הם אינם יכולים להיות טריוויאליים כאשר הם משפיעים על אנשים רבים כל כך וכאשר באורח מוזר הם נוטים לחיקוי, משמשים לנקמה ומתפשטים מן המעטים אל הרבים. כאשר נציגים פוליטיים או ממשלות שלמות תובעים לעצמם את הזכות לשקר, הם נוטלים מן הציבור סמכות שזה מעולם לא היה נותן להם מרצון”.

באופן דומה להבחנתה בין התוכן של מה שמוסתר לבין הדיון אודות מה צריך להיות מוסתר ומה לא, בספרה סודות, מסקנתה של בוק כאן היא כי רק פרקטיקות מרמה שניתן לדון בהן באופן פתוח ולהסכים עליהן מראש הן בנות-הצדקה בדמוקרטיה.