מתן הרשאה לרופאי המשפחה לרשום ריטלין גם ללא צורך רפואי הוא עניין שיש להתייחס אליו באופן חברתי רחב יותר. השאלות הקשורות לכך הן מהי בריאות ומהי תכלית הרפואה. בריאות לא מוגדרת רק כהיעדר מחלה אלא כרווחה כללית, גופנית ונפשית, של האדם. הזכות לבריאות מבחינה זאת היא מה שמכונה זכות בעלת סוף פתוח, שכן תמיד ניתן להיות יותר בריאים. חשבו, לעומת זאת, על הזכות לא להיעצר בשרירות. כאשר אדם מוחזק במעצר לא חוקי הזכות מתוחמת והסעד ברור: יש לשחררו ממעצר. אם תכלית הרפואה היא לשפר את בריאותנו, אז לא תמיד הגבולות ברורים.
אבל העובדה שאי אפשר לשמור על סטריליות מוחלטת איננה אומרת שצריך לנתח בביוב, אם לצטט אמרה אהובה עלי, שהפעם גם מתאימה במיוחד להקשר. כמו בכל תחום יש גרעין ויש שוליים. יש הבדל בין מתן ריטלין לאדם שמאובחן כסובל מהפרעת קשב, לבין מתן ריטלין למי שמבקש לשפר ציונים במבחן. נטילת ריטלין על-ידי אדם בריא שכל שהוא מבקש לעשות זה לשפר את תפקודו – לא נראית לי שונה מנטילת סמים ממריצים. אכן, גם נוגדי דיכאון נרשמים היום לעיתים קרובות לא לאנשים הסובלים מדיכאון, מחלה קשה שמתים ממנה כמו שאני נוהגת להזכיר, אלא למי שמבקש “להרגיש יותר טוב”. גם זאת תוצאה של העברת הסמכות לעשות זאת מפסיכיאטרים לרופאי המשפחה. להעברת הסמכות במקרה האחרון יש גם יתרונות: היא מפוגגת את הסטיגמה, מנגישה את הפתרון התרופתי ומאפשרת מעקב אחרי אנשים הסובלים מדיכאון כבר ברמת הרפואה הראשונית. אלא שפסיכיאטריה היא התמחות, ורופאי משפחה, מה לעשות, התמחו בהתמחות אחרת. מה גם שמנסיוני הסיבות למהלכים כאלה הן בדרך-כלל כלכליות.
אבל הבעיה היותר משמעותית היא המדיקליזציה של מצבי חיים נורמליים. היום כבר אסור להרגיש דאון. כל מועקה או עננה היא סימפטום שיש לטפל בו במכת נבוט של מעכבי סרוטונין. שכחנו שהחיים מזמנים לנו מגוון של מצבים וגם של מצבי רוח. באם לחזור לריטלין, שלפעמים קשה לנו להתרכז או להישאר ערים. תמיד יהיו אנשים שייטלו סמים ממריצים לצורך כך. מי כמו הרופאים יודע… זאת עדיין ממש לא סיבה להפוך סם לכל דבר למשהו שרופא המשפחה רשאי לרשום לכל מי שמבקש זאת, גם ללא צורך רפואי. התשלום המלא, אגב, על הפציינט ובצדק: זאת לא תרופה במקרה הזה. אבל הייתי מייעצת ללשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית לבחון את הקשרים בין הרופאים לחברת התרופות במקרים כאלה במיוחד. הנה לכם נושא כבד באמת. “לכל אדם ישנה הזכות למצות את עצמו באופן מירבי, בתנאי שזה לא פוגע באחרים ולא מסכן אותו”, הסביר יו”ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית. זה כמובן נכון. רק מה לרפואה ולזה? גם לאקמול יש תופעות לוואי, כידוע, אבל ממה שקראתי בנטילת ריטלין יש קצת יותר סיכונים. כאשר יש צורך רפואי מאזנים בין היתרון שמספקת התרופה לבין תופעות הלוואי או הנזקים שהיא גורמת (יש רופאים שאוהבים לכנות את הנזקים האלה “תופעות לוואי קבועות”…). דומני שאפשר למצוא כאן את נקודת האיזון בכך שנדרש מרשם רופא כדי לקחת את התרופה הזאת. לכן לא מדובר ב”מיצוי עצמי” גרידא ויש צורך בצורך. הרפואי. נכון, שאלות דומות מתעוררות לגבי ויאגרה, ניתוחים פלסטיים ואמצעי מניעה. ובטח עוד. המקרה של אמצעי מניעה, אגב, שונה במקצת: מדובר בתרופה שניתנת לנשים בריאות והופכת אותן לחולות… בהגזמה, אבל בהחלט פוגעת בבריאותן. אין לי ספק שלא היו מכניסים לשימוש את הגלולות לפני שהיה מספיק ידע מצטבר על הנזקים שהן גורמות לוּ מדובר היה בגלולות לגברים. הוא הדין בהורמונים ל”גיל המעבר” שחולקו כמו סוכריות.
הפסיכיאטר ד”ר ירדן לוינסקי הסביר היטב את ההשלכות של שיפור תפקוד נורמלי על-ידי תרופות. מדובר לדבריו בביטוי לקנה-המידה העיקרי של החברה המודרנית: יעילות. המדדים הם תחרותיים ועסקיים. ואני מוסיפה: המסחור הזה מתבטא גם בתמונה הכוללת. הפרדיגמה של יחסי רופא-חולה היא עסקית. החולה כבר אינו פציינט – מלה הנגזרת מסבל (passion), שהרופא אמון על הקלתו – אלא לקוח בשוק הסחורות. והרופא רושם לו את התרופה שהוא מבקש.
בשולי הדברים, ישנן הפרעות שסבלו פעם מאבחון-חסר וכיום סובלות לעיתים מאבחון-יתר. לא כל מי שכותב בשגיאות הוא דיסלקטי ולא כל מי שקשה לו להתרכז סובל מהפרעת קשב. נוסף לבעיות העיקריות שכתבתי עליהן לעיל, יש במהלך הזה זילות של הפרעות אמיתיות שדורשות אבחון וטיפול.
קרוא וכתוב 
מעולם לא הסכמתי אתך יותר. להוציא נקודה קטנה אחת שלמען האמת אינה רלוונטית. הבוקר הוברר לי (לפחות אליבא דה תוכניות הבוקר) שכפי הנראה אף אחד לא מתכוון לתת ריטלין ללא איבחון אלא רק להרחיב את מעגל הרופאים שיכולים לרשום ריטלין.
אבל הניתוח המבריק שלך שהשאיפה לשלמות והכוונה שד"ר :כל יכול" ידאג לזה שיהה לנו חיים מושלמים חסרי סבל עם ילדים מושלמים ועם חיי מין סוערים (לגברים..) ולנצח נצחי הדורות ועם עור פנים בוהק וציצים עומדים (לנשים) היא חלק ממחלת חיינו הגדולה יותר.
אבל אני ברשותך אוסיף על זה עוד מימד נוסף. כל הרפואה הזאת היא גם על חשבון משהו נוסף והוא רפואה רגילה. בסוף זה על חשבון רפואה רגילה וחשובה וגם בכך ניזקה רב.
נקודה מעניינת נוספת בנושא זה הסוג של מעבר מקיצוניות אחת לשנייה.
הריטלין סובל מיחסי-ציבור בעייתיים כבר שנים, ולקבל מרשם לתרופה בכללי, ולרכוש אותה בפרט, זה תהליך שהגיע לרמות של סיוט. החל מהאיבחון, דרך המחסור באנשי-מקצוע שאשכרה מבינים בנושא ובמינונים, ועד לרוקחים שמסרבים למכור לך כי החתימה של הרופא נכתבה עם עט בצבע הלא-נכון (!), או מופיעה בצד הלא-נכון של המרשם/ כי יש לך עוד יומיים עד למרשם הבא, אז מה אם מתחיל חג ותיתקע יותר משבוע בלי/ כי המינון שלך גבוה מדי בעיני פקידי המדינה/ וכו'. שלא לדבר על כל הדרכים לגרום לך להרגיש כמה שיותר גרוע עם הצורך שלך בסם, אופס, תרופה.
ופתאום, בום.
אין שום בעיה עם הריטלין. זו כבר לא קטגוריית הסמים הנרקוטים, אישורים והיתרים מכל עבר, הכל בסיידר. מי יודע, אולי אפילו יוציאו אותו מהכספת בבתי-המרקחת ויכניסו לארון!
בעיני זה מוזר. לא שלא ידעתי קודם שכל הטררם סביב הריטלין מוגזם לגמרי, אבל עצם העובדה שפתאום כל אחד יכול, בעצם אומרת שכנראה מה שהיה עד עכשיו היה סתם. ומעלה תהיות לגבי הדרכים בהן נקבעות מגבלות על תרופות, ואת שאלת הלמה, לעזאזל, בחרו להקשות כ"כ על מי שבאמת זקוק לריטלין.
ועוד משו. ההשפעה החברתית של הריטלין מובהקת. הריטלין פשוטו כמשמעו משפיע על הדרכים בהן היחיד מתנהל בתוך החברה (אין לי מושג מה ההשפעה שלו על אדם "רגיל", אולי אני טועה ומדובר על ריכוז ויעילות נטו, אבל אני בספק אם זה אכן כך), ואחת החוויות המשמעותיות שאני מכירה מהריטלין זו העובדה שהוא "מכניס לתלם". הוא עוזר, או גורם, ל"אאוטסיידר" להתאים את עצמו למסגרת, להיות חלק מהסדר החברתי הקיים. אם להשתמש במלים גדולות לרגע. ובלי להיות יותר מדי קונספרטיבית, אני לא יכולה שלא לתהות מה עומד מאחורי ההחלטה לדאוג שהריטלין יהיה זמין לכל, ומי מלבד חברות התרופות יכול להרוויח מחברה מרוטלנת…
אה, אם אכן מדובר רק על הרחבת מעגל הרופאים, אז מה שכתבתי קודם ראוי למחיקה/ אי-העלאה… סתם הרחבה של אפשרויות קבלת המרשמים דווקא מבורכת ותקל לי על החיים. לחיי האימפולסיביות, שגם הריטלין לא תמיד יכול לה 🙂
תגובתך הקודמת חשובה בכל מקרה.
אני ממש לא חושבת שמדובר רק ב"הרחבת מעגל הרופאים". ראשית, לרופא משפחה אין שום כלים לאבחן את ההפרעה. שנית ויותר חשוב, לא מדובר בכלל במי שסובל מהבעיה הרפואית שלה נועד הריטלין אלא כאמור, ללא צורך רפואי. ולכן גם התשלום המלא. מה שכן, הרופא לא חייב לתת מרשם בנסיבות אלה. הוא רק רשאי. לפי מה שקראתי אצל ד"ר לוינסקי בפייסבוק, מתן ריטלין ע"י רופא משפחה הוא בכלל עדיין עבירה על החוק, אלא אם יש אישור ולזמן מוגבל של חצי שנה בלבד.
ובאמת, לא ברור לי בכלל מה המעמד של הלשכה האתית של ההסתדרות הרפואית לעניין זה. וממתי היא נותנת "הנחיות" לרופאים? איפה משרד הבריאות? לא זה הגוף שאמור להסדיר דברים כגון אלה?
אני חושב שעצם החלטה לא כל כך מעניינת שלעצמה והתגובה שלך בהחלט במקום. גם הרמז שלך שיש פה אינטרסים כלכלים כבדים
בנוגע לגופים האחראים על הנוהלים אין לי שמץ, אני מכירה את הנושא רק מהצד ה"מנוהל". ומהצד הזה, אני יכולה להעיד שכל עניין הריטלין בארץ מנוהל גרוע ולא-ברור. נכון להיום, במידה ואובחנת עם הק"ר (אני מתייחסת רק לאיבחון מבוגרים, מאחר והחוק בכל מקרה לא נוגע לילדים), אז רק פסיכיאטר או נוירולוג יכול לתת לך מרשם ראשוני לריטלין, כשרופא המשפחה יכול להוציא לך מרשמים חוזרים. במידה וסמכויות רופא המשפחה אכן יורחבו, זה יכול להקל מאוד על נוטלי התרופה מסיבות רפואיות, בכל הנוגע למינונים וסוגי הריטלין הנדרשים. (לא יודעת לגבי החצי שנה; לרופא המשפחה שלי לא היתה שום בעיה לחדש לי מרשם מפסיכיאטר שניתן לפני למעלה משלוש שנים, ואני סומכת עליו במאת האחוזים שלא היה עושה זאת אם אסור היה לו.)
לגבי הללא צורך רפואי, והמחיר, זה רק מדגיש את העובדה שכל הנושא פרוץ ואינטרסנטי. מחיר מלא, נכון, אבל גם עם צורך רפואי, קופות-החולים מוכרות היום רק חלק מסוגי הריטלין בחצי מחיר, ורק לבעלי ביטוח משלים. הריטלין היחיד שנמכר לכל דכפין במחיר סביר זה הריטלין הרגיל, שנמצא בסל, והוא גם הבעייתי מכולם – הוא היחיד שניתן להסנפה, ותופעות הלוואי שלו, ובראש ובראשונה הריבאונד (התגובה כשהשפעת הכדור פגה), קשות. אז מה שההסתדרות הרפואית בעצם עושה, זה להציע תרופה בעייתית, שלא תעזור לשום מצב רפואי, בשביל מה? התחושה שמתקבלת היא פשוט נסיון גרידא לשליטה בסוג של מסחר שמתקיים גם ככה, מבחינת "מאחר וגם ככה הסטודנטים מחפשים וקונים בתקופת המבחנים, למה שלא נרוויח מזה אנחנו?"
וזה למעשה כבר מתקשר לכל נושא המלחמה בסמים; ממשל יכול להרוויח מהפיכת משהו לחוקי לא פחות מהוצאה אל מחוץ לחוק, בטח כשיש ערך מוסף בצורה של תרופה שלכאורה עוזרת לשליטה חברתית.
אני תוהה. נניח שיש סטודנט לרפואה, שלוקח ריטלין במבחנים ולכן עובר אותם. האם יש לי כחולה זכות לדעת על המהלך הזה שלו, וזכות לתבוע שלפחות כאשר הוא מטפל בי, הוא גם יהיה על ריטלין ?
נעמה שלום, את כותבת שלרופאי משפחה אין כלים לאבחון הפרעת קשב. או דיכאון.
אשמח לשמוע מהם הכלים המסתוריים הללו לאבחון הפרעת קשב שאין לנו, מדוע רופא שמכיר מטופל או מטופלת לאורך שנים, מכיר את משפחתו ואת הקהילה בה הוא חי, את סביבת חייו, וצבר שעות על שעות של זמן משותף לאורך שנים, לא יכול לאבחן, ופסיכיאטר שרואה מטופל בפעם הראשונה, לעשרים דקות או אפילו לשעה יכול לעשות זאת יותר טוב.
ובנוגע לדיכאון, אשמח שוב לשמוע מדוע פסיכיאטר יכול לאבחן דיכאון בצורה טובה יותר מאשר רופא משפחה המכיר את המטופל שנים ארוכות.
אני מסכים שעל פי הוראות משרד הבריאות אבחון ילדים עם הפרעת קשב נעשה על ידי נאורולוג או פסיכיאטר ילדים.
רופא המשפחה או רופא הילדים הוא זה שבסופו של דבר רושם את המרשמים חודש אחרי חודש, מעדכן את המינונים ומבצע את המעקב הרפואי. כל זה חוקי למהדרין.
ההכשרה שלי כרופא משפחה כללה חודשים ארוכים של פסיכיאטריה, והעבודה שלי עוסקת יום יום בטיפול בחולים עם דיכאון, חרדה, והפרעת קשב.
אני חושב שנייר העמדה של הלשכה האתית הוא בעייתי מאוד, ואינני מתכוון לרשום ריטאלין או כל תרופה אחרת למצבים שאינם כלולים בהגדרת ההתוויה לתרופה.
מאידך, אני מרגיש מוכשר בהחלט לעסוק בנושאים עליהם למדתי, בהם התמחתי, ובהם אני ממשיך להתעדכן בספרות. יהיה זה יתר לחץ דם, דיכאון, או דלקת אוזניים. אנחנו מסכימים כנראה שחשוב להסיר את מעטה ה"קדושה" והסטיגמה מבעיות הנפש, ולהתייחס אליהן כבעיות, בכדי לקרוע את ההפרדה המלאכותית הזו בין הגוף לנפש.
במצבים בהם אני מרגיש שיש צורך בהתייעצות אני עושה זאת, כאשר המקרים מורכבים, או כאשר אני זקוק לסיוע באבחון או במעקב או כאשר אין לי אמצעים או ידע לטיפול טוב בבעיה. בכל מקרה, לפחות בפרקטיקה שלי – כל ייעוץ של רופא מומחה הוא ייעוץ. ההמלצות הן המלצות ופעמים רבות, כאשר אינני מסכים עם הייעוץ אני – כרופא מומחה ברפואת המשפחה – נוהג אחרת מהמלצות הרופא היועץ. מעבר לכך שאני משמש כבקר הבטיחות של המטופלים שלי – אני מרכז את הטיפול בהם, ופעמים רבות מונע מדיקליזצית יתר כשזו אינה נחוצה. כאשר מטופל שלי לוקה בבעיה שאינה שכיחה, אינני מסתפק בייעוץ של המומחה אלא לומד את הספרות בנושא, מתעדכן, והופך למומחה בחולי בהקשר הספציפי של המטופל שלי.
אני מומחה במטופלים שלי, ומומחה בבעיות הנפוצות. אני מומחה הרבה יותר מהיועצים בזיהוי ואבחון בעיות כאשר הן מופיעות בצורה שאינה ממויינת.
בנוגע לאבחון הפרעת קשב וריכוז – איני זוכר אף מקרה של מטופל שלי שביקש לקבל ריטאלין והלך לייעוץ עם פסיכיאטר שלא קיבל את מבוקשו.
ירדן לוינסקי כותב בעצמו בבלוג שלו – במהלך ההכשרה של פסיכיאטרים ונוירולוגים של מבוגרים אין מספיק עיסוק בהפרעת קשב וריכוז. ברוב מסגרות ההכשרה של הרופאים אין כלל מרפאות יעודיות לטיפול בהפרעת קשב וריכוז של מבוגרים. יותר מכך המרפאות היעודיות בבתי החולים לא תמיד כוללות את כל ההבטים הטיפוליים של טיפול בהפרעת קשב וריכוז. http://www.thingsonmymind.com/?p=768
אני יותר ממסכים שקיימת בעיה גדולה במדיקליזציה של החיים, דבר שמתחיל ברגע הלידה ומסתייים בתהליך הפרידה מהחיים.
כרופא משפחה אני גאה לעמוד לצד מטופלי במסע החיים, בבריאות ובחולי.
בחרתי באופן מודע בדרך שאינה פשוטה בכדי לשרת את מטופלי, לצעוד לצידם ולעמוד לרשותם.
ואם כבר מדברים על מסחור, אנחנו שבחרנו לעמוד בחזית המערכת הציבורית, כמעט היחידים שלא מרוויחים דבר מטיפול יתר ומדיקליזצית יתר. אינני מרוויח אגורה יותר אם מטופלי משתמשים בתרופה או לא.
אצלי אין לקוחות, אין צרכנים. אני משרת גאה של אנשים, אבל לא עבד שלהם או של חברות התרופות.
חשוב עוד להבין שדף העמדה הזה של הלשכה האתית אינו מכשיר טיפול בריטאלין על ידי רופאי המשפחה. הוא מכשיר טיפול בריטאלין לשם העצמה ולא לשם טיפול בבעיה. רופאי משפחה לא יהיו אלו שיעשו את זה – אנחנו שקועים עד צוואר בטיפול בכל הדברים שאף רופא אחר לא רוצה לגעת בהם. אלו שאי אפשר להרוויח מהם כסף.
אני חושב שהפוסט שלך – שמעלה נקודות כל כך נכונות חוטא בזלזול עמוק בקבוצה של אנשים שמקדישים את חייהם לעבודה אפורה אבל חשובה מאין כמוה.
אסי
אני חוששת שהעלבון הוא בעיני המתבונן. מה שכתבתי על מסחור יחסי רופא-חולה הוא כללי ולא קשור לרופאי משפחה דווקא. אדרבה. לא זלזלתי ברופאי משפחה – ודאי לא ברופאי משפחה כמוך כפי שאני מתרשמת מכתיבתך. אני בכלל לא נוהגת לזלזל בקטגוריות של אנשים. אני לא חושבת שלומר שרופא משפחה לא יכול להיות מומחה לפסיכיאטריה כמו פסיכיאטר, או מומחה לאונקולוגיה כמו אונקולוג זה זלזול ברופא המשפחה. הרפואה היום היא רפואה של התמחות. יש לזה יתרונות וגם הרבה חסרונות. אבל מה לדעתך צריך לעשות חולה שמקבל הנחיות סותרות מהרופא המומחה ומרופא המשפחה? איזו הנחיה להעדיף? בכל מקרה הצומת של רפואת המשפחה חשוב מאוד, וכל המקרים המפוספסים רק מוכיחים את זה. אני מעדיפה רופא משפחה צנוע שיודע מתי צריך להפנות למומחה שיודע יותר ממנו בנושא הספציפי הזה ושלא מנסה לחסוך לקופה את ההפניות למיון (חיסכון שהוא אחד ממדדי ההצטיינות של המרפאה שהוא מנהל, ע"פ המחוז). ואני מדברת מניסיון כאוב של יותר מדי אנשים. רפואת משפחה אכן אמורה להיות כפי שאתה מתאר. רפואה משפחתית וקהילתית. זה רחוק מלהיות אפור. זאת רפואה ראשונית ורפואה אמיתית שעוזרת לאנשים. לצערי אני מכירה יותר מדי רופאי משפחה אחרים. שאם בא אליהם פציינט עם קשיי שינה לא ישאלו אותו ולו שאלה אחת על הגורמים לכך (אחד מהם יכול להיות דיכאון), אלא פשוט ירשמו תרופה וישחררו אותו תוך דקה. אם יטרחו בכלל להרים את המבט ממסך המחשב. שאין להם שום גישה פרואקטיבית במקרים מורכבים והם לא עושים שום ריכוז מקרה כמו שאתה מתאר. ובוא לא נשכח שיש להם עשר דקות לכל מטופל.
מקבל את מה שאת אומרת ברובו.
אינני זוכר שמישהו אי פעם לחץ עלי לחסוך, ומעולם לא שקלתי פעמיים כשחשבתי שיש צורך בהפנייה.
מאידך, אני מסכים איתך שהמערכת מציבה קשיים על רופא המשפחה לעבוד כמו שהוא הוכשר, ואכן אני מניח שמסיבה זו אני באמצע המדבר ולא במרכז תל אביב.
מטופל שמקבל דעה אחת מהרופא היועץ ואחת מרופא המשפחה – יחליט מה לעשות, אינני כופה את הדעה שלי ואני מסביר א האפשרויות ואת הסיבה לפער בין ההמלצות – רפואה היא מקצוע חפשי וככזה – אפשר שרופא אחד יחשוב משהו, ורופא אחר יחשוב על המלצה הפוכה – ועדיין אף אחד מהם איננו טועה.
רופא משפחה אינו פסיכיאטר זה נכון, וייתכן שזה בעיני המתבונן, אני מוכרח לאמר שהטוויסט שינט לקח לנייר העמדה שלא מתייחס כלל לרופאי המשפחה, גרם לסערת רגשות גדולה בקרב רופאי המשפחה.
בתכתובות הפנימיות שלנו אין כמעט אף רופא שחושב שנייר העמדה הזה משנה משהו בשבילנו.
אסי
אני לא מבין מה ההיסטריה. ממה שידוע היום לרפואה, ריטאלין לא משפיע על מי שלא סובל מהפרעת קשב (ומשפיע רק על כשלושה רבעים מאלו שכן). כך שכל הטיעון על "שיפור עצמי" אינו מבוסס – אם אתה לא סובל מהפרעה, לא יעזור כל הריטלין שבעולם. אין גם בכלל דמיון בין מתן מתילפנידאט לבין מתן מעכבי סרוטונין גם בדרך ההשפעה וגם במשכה. הסיכון היחיד הוא זה של התמכרות, אבל זה קיים גם במשכי כאבים סתם, אז אולי נאסור על רופאי משפחה לרשום אותם וכולנו נצטופף בתור לפסיכיאטר? לרוב הרופאים יש די הכשרה לזהות הפרעת קשב ולתת לה טיפול תרופתי. הסיכוי להיזק הוא נמוך והתועלת לפציינט שלא צריך להתרוצץ היא גבוהה.
ובשולי הדברים – אני לא מבין כיצד את קובעת שדיסלקציה סובלת היום מ"אבחון יתר". אשמח אם תוכלי לתת רפרנס לטענה זו.
ההבחנה של ד"ר לוינסקי נכונה : יעילות היא קנה המידה העיקרי של החברה המודרנית. והמדדים הם תחרותיים ועסקיים (כלומר יחסיים, לא בינריים). אפשר להצטער על החולי הזה של החברה, אבל בהינתן שהיא כזאת, הפציינטים אינם רק אלו שסובלים ומערכת הבריאות כבר מזמן לא עוסקת רק במניעת סבל אלא בהארכת חיים ובשיפור איכותם. הרופאים נותנים כדורים להורדת כולסטרול כדי להאריך את חיינו, אז למה שלא יתנו כדורי ריטלין כדי לשפר את איכותם?
עקרונית, אני חושב שכדאי להימנע מכימיכלים ככל האפשר – בגלל תופעות הלואי – ולעשות דיאטה/ספורט במקום לקחת LIPITOR ואולי יוגה לפני מבחן במקום ריטלין, אבל לא ברור למה להתיר ליפטור (ע"י רופא משפחה שאיננו קרדיולוג) ולא ריטלין (ע"י רופא משפחה שאיננו פסיכיאטר).
[…] היעדרו של הדיון הערכי מן השיח על תרופות משנות תודעה ונעמה כרמי מצביעה על טיפול תרופתי שנוגס בשוליים של הטווח הנורמלי […]
כתבת נהדר כרגיל ואני אפילו נוטה להסכים.
הערה בילוגית: תרופות נגד דיכאון מסוג SSRI (כמו פרוזאק) שכנראה אליהן את מתייחסת דווקא מגבירות סרוטונין. הן מעכבות את "מחזור" הסרוטונין כך שהוא נשאר במקום וממשיך פעילותו. אגב, יש תרופות שלא עובדות על סרוטונין בכלל.
אין שום ספק שיש היום איבחוני יתר של מחלות והפרעות נפשיות. הקריטריונים הרבה יותר גמישים והיד קלה יותר על ההדק עם האיבחונים. הבעייה העיקרית היא שבמתן רחב של תרופות, אנחנו רק מטפלים בסימטפומים ולא בבעייה עצמה במקרים רבים. מעבר לזה, אנחנו מונעים מהמנגונים הטבעיים של הגוף לנסות להתגבר על הבעייה בעצמם. ברגע שנותנים תרופה כימית לכל דבר, בסופו של דבר זה יוצר תלות פסיכולוגית ופיסית ואז קשה להפטר מהם. כתבתי על זה בזמנו בסדרה של פוסטים, הנה הרלוונטי להפרעות נפשיות:
http://greengross.wordpress.com/2008/01/27/%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%a8%d7%a4%d7%95%d7%90%d7%99-%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%a9/
כולם מדברים כל תופעות הלוואי של הריטלין וההתעלמות מהן, ורק אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי מחקר מבוסס שבאמת מדבר על כאלו. עש כמה שידוע לי, אין לריטלין תופעות לוואי מוכחות לטווח הרחוק. לטווח הקרוב הוא יכול להביא לשינויים במצבי הרוח והרגשה פיזית גרועה – אבל יש להניח שמי שתופעות לוואי אלו מפריעות לו לא יקח את התרופה, או יקח אותה תוך מודעות לתופעות הלוואי.
הייתי רוצה לכתוב משהו בעצמי אבל את ותומר פרסיקו כבר כתבתם פחות או יותר הכל
http://tomerpersico.com/2011/02/09/ethics_of_retalin-2/
יש בעיה מאוד גדולה בכך שהחולים צריכים לבוא בדירשה לרופא ולציין בפניו איזו תרופה הם רוצים ולמה. המטופלים אינם בקיאים בתופעות הלוואי של כל תרופה ואינם מיומנים להעריך את יחס העלות תועלת של נטילת התרופה.
בעיה חמורה יותר אשר מאפיינת בעיקר את הממסד הפסיכיאטרי היא שהם באים ומגדירים אנשים כחולים ונותנים להם תרופות. בחברה שלנו הרופא מקבל סמכות רבה אשר בעבר אולי הייתה שמורה לאנשי דת. וכאשר אומר למישהו שהוא חולה במחלה X ועליו לקחת תרופה Y, החולה לרוב יראה זאת כראה וקדש.
הבעיה היא שגם הרופאים לא תמיד מעודכנים בחזית המחקר, כמו גם העובדה שהמחקר ממומן על ידי חברות התרופות, וכך כפי שנכתב הפסיכיאטריה מתפקדת כעסק ולא כצורת טיפול.
לכל אובססיה או קושי הכי קטן בחיים, מגדירים מחלה, אדם שיש לו מחלה חייב לקחת תרופה, וכך מקבלים לקוח לכל החיים.
הבעיה המרכזית של הפסיכיאטריה היא שלמעשה הרופאים לא יודעים להבדיל בין אדם חולה לאדם בריא.
בהקשר הזה ראוי לציין את הניסוי של ד"ר רוזנהם:
http://seroxatsecret.blogspot.com/2011/02/blog-post.html
כדי להקשיב עד הסוף כדי להבין עד כמה מצבה של הפסיכיאטריה מגוחך.
בהינתן שלא יודעים להבדיל בין אדם חולה לאדם בריא, אז איך יודעים במי לטפל?
ברפואה השפויה כאשר אומרים למישהו שיש לו סרטן, גידול במוח או לחץ דם גבוה, מדובר בדברים מדידים וניתנים להשוואה.
כאשר אומרים לאנשים שיש להם בעיות קשב וריכוז, אובססיביות, חרדה חברתית, איך מודדים זאת?
בשלב זה של התגובה אני אתייחס כבר לניסוי של ד"ר רוזנהם, והוא מראה שלא שיחררו את החולים עד אשר הם הסכימו עם הפסיכיאטרים שהם חולים, למרות שהם היו בריאים לחלוטין.
עד כדי כך הרחיקו ההגדרות הפסיכיאטריות שגם אדם שהם טוענים שהוא חולה והוא טוען שהוא בריא, אף זאת מחלה.
כל מי שלמד קצת פילוסופיה מבין את הסתירה (אותה סתירה שמופיעה במקומות שונים):
– אני חולה ! הנה עובדה אתה חולה.
– אני בריא ! עובדה אתה חולה כי אתה חולה שטוען שהוא בריא.
וחזרה לנושא של הריטלין, לא נראה לכם מוזר שכל אדם שני פתאום סובל מקשב וריכוז?
מחר בבוקר יגדירו שכל מי שפותח בלוג, או מגיב לבלוגים אף הוא סובל מתסמונת האינטרנט, כמובן שחכמים כבר הקדימו אותנו והתמכרות לאינטרנט כבר נכללת בספר המחלות של הפסיכיאטריה.
בעיני קיימות שתי בעיות עיקריות עם הריטלין. אם נוטלים אותו בהסנפה, במקום בבליעה, הוא בעל השפעה חזקה יותר, לפי מה ששמעתי שמתארים אותו כ-"קוקה לייט", במובן של היי רגעי ומהיר המזכיר את הקוקאין.
הבעיה השניה היא החשש להפיכת החברה האנושית למשהו הדומה יותר לחברה המצטיירת בספר "עולם חדש מופלא" של הקסלי. כולם מבסוטים, כולם מבלים ונהנים, ואין יצירה. האם מותר לנו לשלול בשם ערכים מסויימים של אושר קיומים של דכאונים כגון וירגינה וולף, יונה וולך, קפקא ואחרים? מה היא חברה אנושית חסרת גיוון ועניין?
אנשים הסובלים מבעיות קשב ולימוד עשויים להיות יצרתיים ומופלאים בתחומים אחרים. הגדלת השימוש בריטלין ובתרופות אחרות יוצרת התערבות כמעט אלימה במרקם של החברה האנושית, והכל נעשה לרווחת התאגידים.
קצת מוזר לטעון נגד ההקלות ברישום ריטלין "היום כבר אסור להרגיש דאון. כל מועקה או עננה היא סימפטום שיש לטפל בו במכת נבוט של מעכבי סרוטונין. שכחנו שהחיים מזמנים לנו מגוון של מצבים וגם של מצבי רוח. " סליחה, אבל אם אני לא רוצה להרגיש? מי את ומה את שתגידי לי שאסור לי לקחת תרופה שהסיכונים הכרוכים בנטילתה נמוכים ביותר (כפי שמראים כל המחקרים)? מצחיק שאת משתמשת במילה "אסור", כשבפועל מי שאוסר ומי שכופה הוא את.
הגישה שלך היא גישת הבריאותנים המלוקקת והאופנתית שמתחזה ל"טבעית", "מחוברת", "חזרה לעצמנו" וכו' וכו'. ממש נוסטלגיה מתייפייפת נוסח שנות ה-60 המוקדמות "היה היו פה פעם שקמים חולות לבנים וגם נוף". בפועל זו גישה רודנית ודיקטטורית שמתייחסת לכל מי שאיננו מקבל את עקרונות הסגפנות שלה כחוטא שיש לדכא אותו עד עפר. כמו הבריאותנים את סבורה שהאדם הסביר אין לו זכות על גופו, אין לו יכולת להחליט בעצמו עם מה הוא רוצה להתמודד ובאילו מקרים הוא יבחר בדרך הקלה.
אם את רוצה להתמודד עם כאבייך ובעיותייך בעצמך, ללא תרופות, זאת כמובן זכותך המלאה. אני בעצמי מעדיף להתמודד עם כאביי ומכאוביי הפיזיים והנפשיים ללא תרופות עד כמה שאפשר. אבל מה ההצדקה לפסול את מי שמבקש לעשות זאת בדרך אחרת?
כמעט כל אשה וגבר שהביאו ילדים לעולם בעשר השנים האחרונות נחשפו לקמפיין ה"לידה הטבעית". במאות סדנאות הכנה ללידה שמעבירות כל מיני "אמהות אדמה" מטיפות המדריכות לנשים העומדות ללדת בשבחי הלידה הטבעית וההתמדדות עם הכאב. כל זה טוב ויפה, אלמלא השיח הזה היה רווי בהתנשאות מוסרית על נשים שבחרו להשתמש באפידורל או משככי כאבים. בארה"ב הגיעו הקיצוניות האידיאולוגית לכדי כך שדולות שליוו יולדות לחדר לידה נטשו את היולדת ששכרה אותם בזעם לאחר שזאת ביקשה אפידורל כיוון שלא הצליחה להתמודד עם הכאב. האם קרוב היום שמשככי כאבים במהלך לידה יאסרו על פי החוק?
מצחיק שכותרת המאמר האירונית שלך היא "התשוקה לשלמות" כשלמעשה הדרישה הדיקטטורית לשלמות בעצם באה ממך. את לא מסתפקת בלדרוש מהסובלים מדיכאון ומבעיות אחרות להתגבר על בעיותיהם ללא תרופות, את גם מעוניינת לאסור עליהם לעשות זאת בדרך שלא נראית לך.
בואי נניח שיש אינטרס כלכלי מאחורי קידום התקנות הללו על ידי וועדת האתיקה של הסתדרות הרופאים. ומה בכך? אם ממילא קיים "שוק שחור" בסמים, למה לא להלבין את השוק ולהפוך את הריטלין לחוקי, ממוסה ומפוקח? האם זה עדיף על המצב שהון עתק הולך לידי ארגוני פשיעה ודגי רקק אחרים?
[…] בנושא: התשוקה לשלמות הבו לנו בנים אשה משוחררת בכלוב הפנטזיות […]