כשהייתי בצבא, הוזמנתי יום אחד לבדיקה במחלקה הגינקולוגית של תל השומר. בדיקה הכרוכה בהתבוננות באמצעות מכשיר מיוחד. הרופא חשד שהוא רואה משהו לא תקין. ולא עברה דקה ולחדר נכנס מצעד של אנשים – רופאים, מתמחים, סטאז’רים, סטודנטים או השד יודע מי, כי איש לא טרח להגיד לי – ואחד אחד עברו כדי להתבונן בחלקים האינטימיים של גופי דרך המכשיר. החדר הומה מאנשים שאינני יודעת מי הם, בעוד אני שרועה שם בתנוחה שתוכלו לדמיין, ומרגישה בערך כמו גוש בשר על אנקול.
עברו שנים. מה שכשהייתי פחות מבת 20 חנק את גרוני ולא העזתי לומר (אפרופו החכמולוגים שלא מבינים אף פעם, בנסיבות אחרות, “למה היא לא פשוט הכניסה לו סטירה”), היום לא עובר אצלי. שום מתמחה או סטודנט לא נוכח בשעת בדיקה רפואית שלי מבלי שאני מאשרת זאת או למצער מציגים אותו ואת תפקידו בפני. ואני מודה שכשזה תלוי בי, כלומר אצל רופא המשפחה ולא בבית חולים – אני בדרך-כלל לא מאפשרת את זה. כן, אני יודעת שהם צריכים ללמוד על מישהו. רק יש לי השגות מה צריך להיות השיעור הראשון.
לפני יומיים חרגתי ממנהגי וכשרופא המשפחה הציג בפני את הסטודנט ששהה בחדרו כשנכנסתי ושאל אם זה בסדר – אמרתי שכן. ממילא באתי להתייעצות ולא לבדיקה. התייעצות בעניין חשוב מאוד. מבחינתי, החלטה קריטית. רק שאת הסטודנט זה ממש שיעמם והוא לא טרח אפילו להסתיר זאת. רק פיהוק היה חסר. כל כך מוקדם בתחילת ה”קריירה” שלו, וכבר החולה לא מעניינת אותו. אני אפילו לא בטוחה שאני יכולה לומר שהחולה לא אבל המחלה כן. מלבד זאת, נוכחותו לא איפשרה לי לומר לרופא ללא כחל וסרק מה דעתי כשהתגלעו בינינו חילוקי דעות עובדתיים לגבי מה שטען שהיתה המלצה שלו בעבר. פשוט לא היה לי נעים לומר לו בנוכחות הסטודנט שאולי זאת היתה דעתו אבל הוא מעולם לא אמר לי אותה.
אז כן, אתם צריכים להתחיל ללמוד מהיכן שהוא. אבל אם יורשה לי להציע, כדאי להתחיל בשיעור הראשון: יחס לחולה.
קרוא וכתוב 
אני לא יודע באיזו מסגרת הסטודנט היה שם נעמה, אבל קחי בחשבון שיש להם סבבי חובה בכל המחלקות. יתכן בהחלט שהוא היה שם למרות שהדבר האחרון שמעניין אותו להתמחות בו זו רפואת משפחה, ובכל זאת הוא חייב לבלות כמה שבועות במרפאה קהילתית.
זה נותן לו מעט נסיבות מקלות (אם כי כמקצוען היה עדיף שבכל זאת ידחיק זאת וידע לפחות לשמור על ארשת פנים מכובדת)
אני לא מכירה אף התמחות רפואית שבה אין צורך ביחס לחולה.
אולי זולת הרדמה, שם רוב הזמן פוגשים את החולים ישנים. וגם מרדימים צריכים להיפגש עם החולה במצב עירות לפני הניתוח.
יחס לחולה צריך להיות אחת ההכשרות המרכזיות בבי"ס לרפואה, ולא משנה באיזה סבב נמצאים.
פתולוגיה?
נכון. שכחתי/הדחקתי…
היחס הזה לחולה, הוא יחס מערכתי נרחב, לצערי. קצרה היריעה מלפרט את היחס הרפואי המזוויע (בלשון המעטה) שנתקלתי בו במהלך הצבא (שם, חולה היא חיילת, כלומר, עוד פחות שווה מסתם חולה). היחס הזה הותיר בי טראומה וקושי גדול לתת אמון ברופאים. ולצערי, עד היום אני נתקלת ברופאים שמביעים לא פחות מזלזול בבעיות הרפואיות שלי, גם המכובדים והנחשבים ביותר מביניהם. אך יש לי "קלף מנצח" שאין לכל אחד – מחלה קשה בעברי – ורק הקלף הזה, בו אני ממעטת להשתמש ככל יכולתי, מוביל רופאים להתייחס אליי ברצינות הראויה. וזה עצוב שרק כך אני יכולה לקבל יחס (אגב, אותה מחלה אובחנה באיחור רב, בדיוק בגלל היחס המזלזל של כמעט כל רופא ורופאה שנבדקתי אצלם במהלך השירות הצבאי שלי).
הרגישות לחולה הופכת רופא לרופא טוב יותר. אין לי ספק בכך. עד היום, כשאני הולכת לבדיקה אצל הרופאה שלי, כמעט תמיד יושבים סטודנטים וסטודנטיות לרפואה בחדרה. היא תמיד שואלת אותי אם זה בסדר, ואני תמיד עונה שכן, כי אני בוטחת בה שהיא תתייחס אליי במלוא הרצינות. כמו כן, תמיד לקראת סוף הביקור, הרופאה מבקשת מהסטודנטים והסטודנטיות לצאת מהחדר, ואז שואלת אותי: "יש עוד משהו שאת רוצה לספר לי?" אין לי ספק שהרופאים והרופאות לעתיד שמתמחים אצל הרופאה שלי, לעולם לא יזלזלו בחולה.
במערכת הרפואה הסינית המסורתית רופא הכפר היה מקבל תשלום כל עוד האדם היה בריא. ברגע שהאדם חלה הפסיק הרופא לקבל תשלום.
לא יודע אם הסיפור הוא אגדה או אמת לאמיתה, אבל מערכת הבריאות שלנו עובדת בדיוק הפוך, לא רק שאין לה תמריצים שנהייה בריאים- אין לה גם שום צורך שתהיי שבעת רצון.
חזרה למודל העתיק ההוא וכל הבעיות ייעלמו. והסיכוי שתקבלי פרח, חיוך או סתם יחס אנושי מרופא שמקבל ממך ישירות את שכר יעלה פלאים.
מספרים שבשיעור הראשון הניתן לסטודנטים לרפואה המשפט הראשון הוא "ראשית אל תזיק" . יחס אדיש ומזלזל גורם ללא ספק לנזק מאחר והתקשורת בין רופא לחולה והאמון הם תנאי ראשוני להצלחת טיפול. הצורך להתמודד עם מחלה ועם עולם הרפואהוהרופאים הוא מכביד ומעיק ולעתים זו מלחמה בשתי חזיתות. אנא נצחי בשתיהן!
קודם כל שתהיי בריאה
יש לי בעיה אתית עם המשפטים
"ואני מודה שכשזה תלוי בי, כלומר אצל רופא המשפחה ולא בבית חולים – אני בדרך-כלל לא מאפשרת את זה. כן, אני יודעת שהם צריכים ללמוד על מישהו."
אם האנשים המשכילים-דעתנים-אסרטיביים ולרוב גם אמידים יותר יעמדו על כך שלומדי הרפואה לא יתרגלו על צפייה ופעולות חודרניות בגופם, התוצאה היא שהתהליכים הללו יבוצעו על החלשים והעניים, דבר שיוביל לעוד ועוד פגיעה בזכויות החולה, כי לאוכלוסיות אלה יש פחות נגישות לתקשורת ולבית המשפט.
למה הדבר דומה (טוב לא לגמרי אבל קצת)? לכך שכל ההומניסטים/אמידים יצליחו לארגן לעצמם דרך חוקית או לא חוקית להתחמק משירות צבאי (שהרי להגן על המדינה זה חשוב, אבל לא על חשבוני, ולחלופין – לעמוד במחסום זה לא למצות את הכישורים שלי) וכל פעילות כוחות הבטחון מעבר לקו הירוק תתבצע ע"י בני העשירונים התחתונים, שאחוז השמאלנים בקרבם שואף לאפס. אני כמובן מקווה שהכיבוש יסתיים, אבל כל עוד יש כיבוש, פלוגות מג"ב נקיות משמאלנים זה דבר רע.
השיחה הזו קשורה לסרט שראיתי, לפני זמן מה, בכיכובה של אמה תומפסון – WIT
ממליץ בחום.
לאיתי,
ההשוואה שלך מראה בדיוק את הבעיה בעיני במציאות החיים שלנו היום
כמו שאנחנו מניחים שברירת המחדל היא שהצבא מתנהג ככה ולכן עדיף שזה יהיו אנחנו הנאורים שנעמוד שם – כך גם אנחנו מניחים שמערכת הבריאות חייבת להראות כמו שהיא היום.
זלזול ואטימות כלפי חולים הם לא ברירת מחדל וטוב תעשה המערכת הרפואית אם תציב לעצמה סטנדרטים גבוהים מאלה.
מערכת הבריאות כבר שנים מעבירה למתלמדים ולרופאים הנחיות בדבר היחס לחולה וזכויותיו. הבעיה היא בשיטה, בעומס הבלתי נתפס, ובאחריות שמתלווה להחלטות של חלק מהרופאים. מסכים שיש עוד הרבה מה לשפר.
ולגבי צבא ישראל -בובה של צבא.
אני יודע שזה משהו שלא תאהבי לשמוע, אבל צבא היהודים יכול ללמד על מוסר הרבה צבאות, ולא רק את הבריטים והאמריקאים שטובחים אזרחים באפגניסטן ועיראק על כל איום קטן.
אי אפשר לדמיין את כמות ההרוגים הפלסטינים החפים מפשע שהיינו מקבלים מנוכחות צבא המדינות שתורמות בעצמם לקרן החדשה לישראל .
ואם כבר מדברים על משחק תפקידים ומסיכות- שיהיה לכולנו פורים שמח
[אייקון של ישבן ענקי מרקד בחצאית רפיה ]
יאללה לסמבה
אפשר להקדיש חצי תואר ברפואה ליחס לחולה, אבל אם אחרי זה רופא מקבל מקופ"ח תעריף של 5 דקות לחולה, היחס יהיה על הפנים וגם רמת האיבחון. אני לא מצפה מהרופאים שאין להם ברירה אלא לעבוד ב"בתי החרושת לבריאות" ליותר מהיצמדות לפרוטוקול (כדי להימנע מתביעה).
זאת השיטה: החולה הוא קרבן של הרופא שהוא קרבן של האוצר.
כמה שאת צודקת!
לפני כשש-שבע שנים זכה מיכה, אביו של בנזוגי שחלה בסרטן הוושט, ליחס מזעזע עד משפיל מד"ר פיגר. בין שאר הכאבים על מותו של מיכה יש את הכאבונצ'יק על שלא זכה להיות נוכח בהרשעתו של הדוקטור הזה.
ואני זכיתי ליחס מגעיל מגניקולוגית בכירה מאוד במהלך נסיונותי להרות.
http://www.oritarif.com/blog/?p=35338
נדמה לי שאת סיפור הגניקולוגית האיומה שלך הזכרת שם בתגובות…
בדקתי: הזכרתי את סיפור הבדיקה בצבא שעליו סיפרתי גם כאן, אכן.
גינקולוגית לא היתה לי אף פעם. יש לי גינקולוג. נפלא
טלילה,
אני ממש לא חושב שהמציאות במערכת הבריאות (ובמערכת הבטחון) היא מצב שצריך להשלים איתו. אבל כדי לשנות את המציאות צריך להיות בתוכה ולא לברוח ממנה.
הכשרה לצוות רפואי חייבת להיות, והכשרה כזו לא יכולה להיות רק על בובות ועל בעלי חיים אלא גם על אנשים אמיתיים.
אם כל האנשים האלה ישתייכו למה שקוראים "השכבות המוחלשות", עם אחוז גבוה מאוד של אנשים שאינם דוברים את השפה, הפוטנציאל להשתרשות נורמות ירודות הוא גבוה. אם בתוך האנשים שעליהם מתאמן הצוות הרפואי יהיו גם "חזקים" כמוך וכמוני וכמו נעמה, זה יהווה בלם מפני הדרדרות וגם תמריץ לשינוי לטובה של הנורמות (גם ע"י תביעות ורוח האיום בתביעה שמרחפת מעל).
אולי מקבילה יותר טובה מעניין הכיבוש היא תופעת NIMBY ביחס למפעלים מזהמים, מוסדות לחולי נפש וכן הלאה. כאשר התושבים החזקים מצליחים להרחיק מעליהם את האיום הבריאותי / כלכלי וכן הלאה, התוצאה היא לעתים קרובות שהסיכון פשוט עובר אל החלשים שנדפקים עוד יותר.
http://he.wikipedia.org/wiki/NIMBY
כאשר מטופל אסרטיבי אומר "חשוב לאמן צוות רפואי אבל לא על חשבוני" זה סוג של NIMBY
[…] מה צריך להיות השיעור הראשון בבי”ס לרפואה […]