בדרך-כלל אני גוזרת על עצמי שתיקה בכל הקשור לדברים של פרופ’ אסא כשר. ברוב דעותי התרחקתי ממנו מאוד עם השנים, או הוא ממני. אבל כשר היה המנחה שלי לדוקטורט ועבדתי אִתו מעט לאחר מכן. על אף שזה היה מזמן, כל מה שאומר – לטוב ולרע – עלול להיחשד בהטיה.
אני מתייחסת הפעם לחלק ממה שפורסם מפיו בשל העובדה שהייתי חברה בוועדה לאתיקה באתרים כלכליים של הרשות לניירות ערך שהוא ישב בראשה ולכן יכולה להתייחס למה שנאמר עליה:
עוד ביקר כשר את אתרי החדשות הכלכליות על שאינם מפרסמים גילוי נאות לגבי השקעות בעליהם וכתביהם, בניגוד לכאורה למה שנקבע בוועדה שכינסה הרשות לניירות ערך ושכשר עמד בראשה. ‘אנחנו ברגולציה העצמית, לכן לא הצענו שיהיה חוק שאוסר על אתר כלכלי להיות רכושו של מישהו שסוחר בבורסה, אלא הוא רק יספר לנו על זה. הוא יגיד לנו מה האתיקה של עצמו, בלי שנאמר לו מה היא צריכה להיות בתחום זה. אף אתר כלכלי לא טרח לעשות זאת’, הלין כשר. ‘אנחנו פותחים את האתרים האלה של חורצי הלשון המפורסמים, שיש להם מה להגיד על כל דבר שזז, אבל את הדבר האלמנטרי הזה על עצמם הם לא טורחים להגיד. גם האתרים שנציגיהם היו בוועדה לא טרחו לעשות זאת", אמר והתייחס, על-פי עיתון הסטודנטים ‘אריאלה’, ל’דה-מרקר’ ול’גלובס’.
את הביקורת העובדתית אני מקבלת. אכן ישבו בוועדה נציגים של גלובס ודה-מרקר. האחרון, איתן אבריאל, שלמיטב זכרוני היה בין הדוחפים להקמת הוועדה, התפאר בכללי האתיקה הנהוגים בעיתונו ועקץ לעיתים מזומנות את נציג גלובס (עיתון שגם איננו חבר במועצת העיתונות). אבל כללים אלה עדיין לא מתפרסמים באתרו בפרופיל אתי כנדרש בהמלצות הוועדה.
הנה עוד דוגמא שרלוונטית למה שאני רוצה להתייחס אליו:
כשר, שהיה חבר בנשיאות מועצת העיתונות ובבית-הדין לאתיקה שלה, הגדיר את פעילותה של מועצת העיתונות כך: ‘הרעיון הוא שהעיתונות מפקחת על האתיקה של עצמה באמצעות פראיירים כמוני’. עוד אמר כי ‘זה גוף שערכו אפס בהגנה על האזרחים מפני התקשורת. אפס!’, וטען כי ‘אין מקרה אחד בשנים האחרונות שהגברת דורנר וחבריה דיברו נגד התקשורת ובעד האזרחים. כל מה שיש להם להגיד זה נגד השלטון, נגד הממסד, נגד גופים שלטוניים, בהגנה על התקשורת’.
ראשית יש כאן אנקדוטה, שכן כשר ביקר בצדק במשך שנים את השימוש במונח ‘פראייר’ כדי לתאר מישהו שנוהג כהלכה, ואף הציע להנפיק מדבקות ‘אני פראייר’. והנה לפתע הוא דבק בשימוש העממי הנלוז הזה בעיניו.
אבל חשוב יותר, שתי הדוגמאות האלה קשורות לגופים שניסו ומנסים להפעיל הסדרה (רגולציה) עצמית. וזה כל הרעיון של אתיקה, כפי שכשר יודע היטב. גם כאשר לתקנון האתיקה של עיסוקים מסוימים יש סוג מסוים של “שיניים”, ואפשר להעמיד מכוחו אדם לבירור או לדין משמעתי עם סנקציות נלוות – הרי זה מתוקף ההסדרה העצמית של המקצוע. האתיקה המקצועית נגזרת מהאופן שבו רואה המקצוע את עצמו ואת ההתנהגות הראויה של העוסקים בו. מעבר לדרישות מקצועיות נטו, שגם הם חלק מהאתיקה המקצועית, היא מתרכזת בכיצד ראוי לנהוג; ובמהי התנהגות לא ראויה על-פי ערכי המקצוע.
הוועדה האמורה של הניירות לרשות ערך ששימשתי בה כחברה סיימה את עבודתה. לעומת זאת טרם התנסיתי ניסיון פעיל במועצת העיתונות, שנבחרתי למליאתה לאחרונה, אך ביקורת על התקשורת יש לי בשפע, כידוע. כולל על זה שגופים העוסקים כל הזמן בביקורת על אחרים אינם מפעילים שמץ של ביקורת עצמית. כשפנו אלי בהצעה שמועמדותי תוגש למועצה אמרתי מפורשות שאני רואה את חברותי בגוף כזה כבעלת שני כובעים: גם להגן על חופש הביטוי והעיתונות, אבל בהחלט גם לבקר את התקשורת. שהרי אני יושבת שם כנציגת ציבור.
להסדרה עצמית יש יתרונות רבים. אבל אין בהם טעם אם לא מפעילים אותה ברצינות. וכאשר אין הסדרה עצמית נכנסת ההסדרה החיצונית, הרגולציה של המדינה. זאת נעשית בעיקר באמצעים משפטיים. וכשהפוליטיקאים מבקשים להגביל את התקשורת בחקיקה יש לכך תוצאות מאוד לא רצויות לחופש הביטוי והעיתונות. כפי שכתבתי לא אחת, אם היא לא רוצה למצוא את הפוליטיקאים האינטרסנטיים עושים זאת במקומה – וכדרכם כפיל בחנות חרסינה – כדאי מאוד לתקשורת לרסן את עצמה בעצמה. להחיל על עצמה הסדרה עצמית הלכה למעשה ולהפעיל ברצינות את כללי האתיקה שלה.
עוד בנושא: מחלה ושמה משפטיזציה
קרוא וכתוב 
הסדרה עצמית של כללי אתיקה
אני מתנצל על אריכות התגובה-הנושא שהעלית חשוב ואני מוצא עצמי חלוק על הנחות היסוד שלך
כללי אתיקה מקצועית נחלקים מטבעם לשניים. כללי יסוד וכללי משנה הבאים ליצוק תוכן קונקרטי ומפורט יותר לכללי היסוד. בעוד שניתן לעיתים לתת לגוף מקצועי אוטונומיה בהסדרת כללי המשנה, אין כל מקום לאפשר אוטונומיה כזו בכל הנוגע לעקרונות היסוד. עקרונות היסוד הם הצריכים לקבוע מי רשאי לעסוק במקצוע, מסלול הכשרה הנדרש, והוראות יסוד בכל הנוגע להתנהגות מקצועית כמו החובה והיכולת לפעול במיומנות מינימאלית, החובה לפעול במסירות ובנאמנות, החובה לא להימצא במצב של ניגוד אינטרסים וכיו"ב.
קיים יחס ישיר בין מידת יכולת האכיפה של כללי האתיקה למידת האוטונומיה שניתן לתת לגוף המקצועי. כאשר בעל מקצוע אינו חייב בכלל להיות חברת במסגרת ארגונית מקצועית האמורה לכפות עליו כללי אתיקה כיצד ניתן להותיר את הסדרת קביעת הכללים לחברי המקצוע?. רופא אינו חייב להיות חבר בהסתדרות הרפואית. מכאן שהקוד האתי המחייב לרופאים מסתכם למעשה בסעיף 41 לפקודת הרופאים,שהנו סעיף בלתי ממצה לחלוטין. כך למשל נעדרת ממנו אפילו הוראת יסוד החייבת לחול על כל בעל מקצוע והיא האיסור להימצא במצב של ניגוד אינטרסים עם מקבל השירות.
בהיעדר חובת חברות והסדרת פעולת מנגנון אכיפת הכללים אין אפשרות להותיר נושא זה להסתדרות הרפואית [שניסחה קוד אתי די מרשים] אלא אם ייקבע שהחברות בה היא חובה וייקבעו בחוק הרכבם מעמדם וסמכותם של הטריבונלים השיפוטיים הפנימיים שלה.הסדרה כזו קיימת למעשה רק בחוק לשכת עורכי הדין. האמור לעיל נכון ביחס לרואי חשבון,מהנדסים, פסיכולוגים עיתונאים ושאר בעלי המקצוע
הוא הדין ביחס לתקשורת-מאחר והחברות במועצת העיתונות היא וולונטרית מאחר ואין לה מנגנון אמין לאכיפת כללי אתיקה ואין לה גם קוד אתי מחייב ממילא לא ניתן להתייחס לכל נושא האתיקה העיתונאית ברצינות. אין כל יכולת לאכוף על התקשורת קוד התנהגות אתי ללא הסדרה חקיקתית שתקבע נורמות ודרכי אכיפה. שאלת האמון באכיפה צריכה לקבוע אם אנו נותיר לבעלי המקצוע לאייש את הטריבונלים שנועדו להעמיד לדין ולשפוט על הפרת הכללים או נעביר הטיפול לגורם חיצוני.לדעתי רצוי להוציא את השיפוט לגורם חיצוני.
אני נמנה על מקצוע עריכת הדין שהסדיר הסדרה מפורטת ביותר את נושא כללי האתיקה ומתקיים בו מנגנון שיפוט משמעתי משוכלל – יחסית לכל מקצוע אחר. למרות זאת הגעתי למסקנה שיש להוציא את אכיפת הכללים מלשכת עורכי הדין. הטעמים לכך הם פוליטיזציה פנימית רבה במנגנון האכיפה שגרמה להשחתתו,שימוש במנגנון לצרכים שלא נועד להם ואכיפה סלקטיבית בה,למרבה הצער יש יתרון לבעלי העושר והקשרים.
בקיצור לטעמי הדגש חייב להיות על קביעת כללי אתיקה מקצועית בחקיקה וראוי לשקול גם הקמת בית דין אתי כללי לכל בעלי המקצועות שהרכבו יכלול גם בעלי מקצוע אך גם משפטנים ונציגי ציבור.
תקנון האתיקה של מועצת העיתונות חל גם על גופי תקשורת שאינם חברים בה. זאת מאחר שבית המשפט הכיר בו כתקנון האתי המחייב של המקצוע. ולראיה, בית הדין לאתיקה של המועצה מברר תלונות לגבי גלובס וידיעות אחרונות, לדוגמא. לגבי מנגנון אכיפה יש אכן בעיה. לעומת זאת מקצוע העיתונאי לא מוסדר בחוק, ולא סתם, אלא כדי להגן על חופש הביטוי שהוא נשמת אפו של מקצוע זה. דא עקא, שזה מחייב את התקשורת עצמה להעניק הכשרה מקצועית מסודרת, כולל באתיקה מקצועית, מה שאכן לא נעשה אבל יש כר נרחב לפעולה בתחום זה.
נכון שיש מקצועות הפועלים על פי חוק אך שהסדרת האתיקה שלהם נמסרה בחוק לגופים המקצועיים שלהם, כמו שאתה מציין. ולגבי מקצועות רבים זה המצב המועדף.
מעבר לכך שהמדינה הסדירה את עצם העיסוק ברפואה, האתיקה הרפואית נמצאת היום רובה ככולה בחוק (חוק זכויות החולה). זה מצב שאינו תמיד חיובי; בעיקר מבחינת הרופאים אבל גם מבחינת הפציינטים. ככלל, חוק עוסק רק בשחור ולא באפור, מציב סף אך לא קובע רף. הסדרה חוקית כוללת מאיימת לנוון את האיבר המוסרי שלנו, את המצפון, ואת השיפוט המוסרי שלנו, ולרדד הכול לגוונים של שחור ולבן: חוקי או לא חוקי. החיים, עדיין, מורכבים יותר.
לא ערכתי מחקר משפטי בנושא מועצת העיתונות אבל בתחושת בטן איני מבין איך ניתן להטיל סנקציה על מי שלא הצטרף לגוף שאין כל חובה חוקית להצטרף אליו. אני מניח שמועצת העיתונות רשאית לחוות דעה על עיתון שאינו חבר בה ועל פעולה זו אחרת שלו ואולי מכוח מעמדה הציבורי יש לדעה כזו יותר תוקף מוסרי אבל לא מעבר לכך.
באשר לרופאים-למעשה ס' 41 לפקודת הרופאים הוא הקובע כהפרת משמעת הפרה של הוראות חוק זכויות החולה. למעשה עד כמה שידוע לי -ולמרבה הצער אין פרסום מקיף ו מסודר של הליכים משמעתיים הנוגעיםלרופאים-העמדה לדין משמעתי מתבצעת ביחס למקרים הנוגעים לתחום השחור ולא האפור. למיטב ידיעתי לא מעמידים רופא לדין משמעתי על התבטאות כלפי חולה שאינה הולמת רופא.וועדת זכויות חולים בלשכה שיש לי הכבוד לעמוד בראשה הכינה הצעות לתיקונים משמעותיים בחוק שישליכו על חובת הרופאים אבל הדרך היחידה לעגן את הנושא היא לעגן בחקיקיה את תקנון הר"י להחילו על כלל הרופאים ולקבוע מוסדות שיפוט מחייבים שיציידו בסמכויות מתאימות.
איני סבור שדרישת כשירות מקצועית פורמלית מעיתונאי יש בה כדי לפגוע בחופש הביטוי. אין כל סיכוי בעידן של תחרות ורסנית וקביעת סדר יום עיתונאי על ידי בעלי עניין ושליטה לקדם אתיקה עיתונאית על בסיס וולונטרי. ככול שנדרוש דרישות מקצועיות פורמליות מעיתונאים ונקבע תקנון אתיקה שיעוגן בחוק כך נשדרג את מעמדם וכושר עמידתם מול בעלי אמצעי התקשורת.
לגבי הפסקה הראשונה – תצטרך להתווכח על כך במקרה זה עם השופטת בדימוס דליה דורנר.
נעמה, יש כאן בעיה קטנה.
אתיקה ומוסר הם מושגים זהים למעשה. אתיקה, כפי שציינת, עוסקת בראוי. אלא שהראוי הוא המלצה. הוא אינו יכול לחייב. ואם מנסים לחייבו – הוא הופך לחלק ממערכת שיפוטית ששכר ועונש בצידה ככלי אכיפה.
אין מה לעשות – ברגע שמדברים על "כללי אתיקה מחייבים", על "קוד אתי" – בזה הגענו למערכת שיפוטית מחייבת עם כוח אכיפה. ואגב, כל עניין הקוד האתי הופך אז לחסר משמעות.
את עוד כותבת, ש "הסדרה חוקית כוללת מאיימת לנוון את האיבר המוסרי שלנו, את המצפון, ואת השיפוט המוסרי שלנו, ולרדד הכול לגוונים של שחור ולבן: חוקי או לא חוקי. החיים, עדיין, מורכבים יותר."
אבל שיפוט מוסרי באופן בו את מדברת עליו, ומצפון – אלו קשורים לערכים, וערך הוא אמונה אישית של כל פרט ופרט באשר לאופן בו הוא נוהג. ערך אינו בר-שיפוט, והוא מחייב רק את אותו הפרט.
ועובדה, חלק ממה שאנחנו מכנים "ערכים" אנחנו מעגנים אותם בחוק על כל המשתמע מכך, וחלק אנחנו משאירים לכל אדם ואדם.
כך, אסור לשקר לגבי מצב הרכב בעת מכירתו, אחרת אהיה צפויה לעונש הקבוע בחוק. אבל איש לא אוסר עלי לשקר "בקטנה", ולומר שיש לי כאב ראש כדי להתחמק ממטלה.
מוסר ואתיקה יכולים לשמש כמושגים זהים, אבל יש להם גם הוראות שונות לפעמים. למשל, אתיקה כתורת המוסר. רמה אחרת של המשגה ותיאורטיזציה. או, רלוונטי לדיון כאן, אתיקה מקצועית.
באתיקה מקצועית יש ערכים משותפים. חלקם משותפים לכל המקצועות, כפי שציין משה, בין אם ערכים של מקצועיות (להיות מעודכן בגוף הידע הרלוונטי, לדוגמא), בין אם ערכים דמוקרטיים; וגם ערכים הייחודיים לאותו מקצוע ואמורים להיות משותפים לכל העוסקים בו. כמובן שלא ניתן לבחון ולמדוד האם האדם אכן מאמין בערכים האלה, וזה גם אינו עיסוקה של האתיקה המקצועית. אלא, בנורמות המעשיות הנגזרות מאותם ערכים. לכן אתיקה מקצועית גם לא אמורה לעסוק ברגשות ("אהבת המולדת", נניח), ולאכוף אותם. בעל המקצוע צריך לנהוג על פי הנורמות האתיות (שבדיון תיאורטי, וזאת רמה שנייה, ניתן להראות כי הן נגזרות מערכי המקצוע).
אני מסכימה שברגע שיש תקנון אתי אכיף ושפיט, אף אם זה רק בית דין לאתיקה או בית דין משמעתי, יש כאן בעיה מסוימת. ועדיין, גם אז הרציונל של הסנקציות הוא שונה משל סנקציות משפטיות. הוא נוגע יותר למה שמכונה "כבוד המקצוע", ולכך ששאר העוסקים בו מעוניינים להבהיר את גבולותיו הקבילים של העיסוק הנאות בו.
המשפט שאת מצטטת, מהתגובה שלי ולא מהפוסט עצמו, אכן מטעה מעט בהקשר זה, שכן עניינו איננו אתיקה מקצועית אלא מוסר בכלל.
תלוי במטרה.
אם המטרה היא להתהדר בכנפיים מוסריות בלבד- אפשר להקים ולקיים גוף שכזה.
אם המטרה היא גוף אכיפה ופיקוח אתי (כמו שטען משה) תהייה הצדקה לקיומו רק אם כל העוסקים במקצוע בו מחוייבים אליו ולמוסד עצמו יש שיניים ואמצעים ליישם אותם. בלי שלושת אלה מדובר גוף כזה יהיה מפעל מלל ומקום להתכנסות לשם התכנסות.
אני לא רואה גוף כלשהו שמצליח לנהל ערימה של חוקים ואכיפתם על בעלי מקצוע פופולארי חוץ מרשויות המדינה, וגם להם יש כמה תחומים שניתן לשפר בהם פלאים את הביצועים.
לגבי שיפור הנורמות והקוד האתי, בהעדר אכיפה כוחות השוק תמיד ימשכו את הדברים למטה, עד לגבול עם החוק.
דוגמאות לגופים שיש להם שיניים, ואין להם תקציב לאכיפה אפשר למצוא בשפע. בעצם כל משרדי הממשלה. דוגמאות לקוד אתי שלא מיושם בפועל גם ניתן למצוא בקלות.
אני מקווה שתוכלי בתור נציגת הציבור לייצג גם אותי, וברכות על המינוי. שיהיה לכולנו חג שמח ושקט.
אני קצת מופתע מתגובתו של פרופסור כשר.
פרופסור כשר משמש בתפקיד "אתיקן להשכיר", הולך ממקום למקום ומגדיר לו את חוקי האתיקה המקומיים. יש לו תיאוריות מוסר ותיאוריות פילוסופיות המשמשות אותו בעבודתו, ואני בטוח שכונותיו טהורות. אך אני חושש שהוא היה עיוור לתפקיד שהוא עצמו מילא בתהליך. שכירת פרופסור כשר שימשה תהליך להכשרת השרצים שהוא עצמו מלין עליהם. הוא היה צריך למשוך ידיו מהענין ולא לקבוע תקנון למי שאין לו שום כוונה לכבד את התקנון וכל מטרתו היא רק להרויח זמן לפני שיעוט עליו הרגולטור, זה שלא מבין בעסקים.
האם תוכלי בטובך לתת לי מראה מקום של פסק הדין שדן והחיל את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות על גופי תקשורת שאינם חברים בה
אצטרך בהזדמנות לבקש מדליה דורנר. ממנה שמעתי על כך, כשהתפלאתי לשמוע שנגד ידיעות (למשל) מנוהלים הליכים בבית הדין לאתיקה למרות שהעיתון איננו חבר במועצת העיתונות. וזה היה ההסבר שלה, שבית המשפט הכיר בתקנון האתיקה כתקנון המחייב של המקצוע. בגדול אני יודעת שבנסיבות מסוימות תקנונים אתיים נהפכים למקור פרשני עבור בתי-המשפט עבור כל המקצוע, אבל זה רק באופן כללי.
בינתיים אני מפנה לתקנון מועצת העיתונות שבו נאמר בסעיף 39: "בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות (להלן בית הדין) מוסמך לדון ולפסוק בתלונות על הפרת כללי האתיקה העיתונאית ע"י עיתונאים ועיתונים (לרבות כתבי עת למיניהם וכלי תקשורת אלקטרוניים), אף אם אינם חברים במועצת העיתונות".
[…] על כך שהיעדר ריסון עצמי יביא עליהם ריסון מבחוץ. אם אין רגולציה עצמית באמצעות האתיקה – תבוא ההסדרה בחוק. כאשר כללי האתיקה […]
[…] כאן, כתבתי לא אחת כי אם הסדרה עצמית לא תתקיים באופן משביע רצון, […]