קרוא וכתוב

איזו חירות? אנחנו הרי משועבדים, כל אחת בדרכה. ומה עם כל האחרים שאנחנו משעבדים?
הטעות באמירות האלה, ששמעתי וקראתי לא אחת בימים האחרונים, היא בהנחה שאנחנו חוגגים חירות.   ובכן, לא. אנחנו מציינים את תחילתו של תהליך של יציאה לחירות; כל אחת ויציאת מצרים שלה. את המאמץ להיות חופשיים. לא רק במובן של השתחררות מ… אלא גם להיות חופשיים ל…, כהבחנתו של ברלין. לברוא את עצמנו מחדש. וזהו מאמץ גדול, שלעולם איננו מסתיים. אריך פרום כתב על המנוס מחופש, ובאסקפיזם הזה ניתן לפגוש בכל מקום שאליו נפנה את ראשנו. אנו נדרשים כאן לסוג של התגברות עצמית. ואל הארץ הזאת תגיע דרך המדבר.

”עבדים היינו” איננו רק ציון של זיכרון אלא התחייבות לא להיות עוד עבדים ולמגר את העבדות על צורותיה. גם המשעבד, המנצל והמדכא אחרים לא יכול להיות חופשי בעצמו. המחויבות שלנו כלפי האחרים – הגֵרים בארצנו, הנכבשים על-ידנו – גדולה עוד יותר. “הבא עבדים לכנען, וכנען תהפוך עד מהרה למצרים שנייה”, כותב מייקל וולצר בספרו ‘יציאת מצרים כמהפכה’.

חירות איננה היעדר מגבלות, ודאי לא היעדר מחויבות. היא מושגת דווקא בשלן ובמסגרתן. היא גם מסוג המטרות שלעולם לא תושג במלואה. המאמץ להיות חופשיים הוא מאמץ תמידי. כל זמן הוא טוב להתחייב לו ופסח – טוב במיוחד.

איפה אתם בסגר?
אקסודוס
עבדות, חירות והבטחה

התמונות: מהגינה, ש(חג)האביב פרץ אליה. חג שמח.