אחד משלהם

26 באפריל 2011 על-ידי נעמה

האם התקשורת חורגת ממנהגה ולא מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום על פרשיית חשד לאונס, רק משום שהחשוד הוא עיתונאי? מאמר שלי בעין השביעית

וגם התמונה – אדוני הגילדה של סט.לוק, הארלם (ז'אן דה ברי, 1675) – משם

פורסם במדיה | מתויג איזון אינטרסים, אתיקה עיתונאית, גילדה, חופש המידע, חופש העיתונות, עניין ציבורי, צו איסור פרסום, תקשורת | 13 תגובות

13 תגובות

ב- 26 באפריל 2011 בשעה 19:21 | להגיב מואדּיבּ

שאלה חשובה.

תודה
ב- 26 באפריל 2011 בשעה 20:18 | להגיב Eyal

אבקש להוסיף:

א. צא"פ אינו צנזורה צבאית. הוא חל רק על מי שהצו הובא לפניו, לצורך העניין מערכות העיתונים. אם לא ראית את הצו, את יכולה לכתוב בבלוג את שמו של החשוד/נאשם, וגם להפיצו בפייסבוק, טוויטר, טלפון וכל מה שבא לך (תוך הקפדה על הימנעות מלשון הרע).

ב. הבעיה לדעתי איננה שיש צא"פים. ברוב המדינות הדמוקרטיות יש פונקציה כזאת. הבעיה מתחילה כשהאצבע של ביהמ"ש קלה על הצו, וכאשר אין מי שמסנגר מול השופט/ת את האינטרס של הציבור, והרף להוצאתם נמוך. ההנחה העקרונית היא שהשופט מייצג את הציבור, אבל בישראל מסתבר זה שלא המצב, במיוחד בעיניינים "ביטחוניים" (ובתוך האיצטלה הזאת כבר הכניסו טיוחי כשלונות, שחיתויות ומיני ירקות) שבהם השופטים ממהרים לאמץ בקלות רבה מדי את דרישות הרשות המבצעת. אולי ראוי שתהיה ועדה עיתונאית שתפקידה יהיה לסנגר בכיוון ההפוך בכל ענייני ההסתרה.
- ב- 26 באפריל 2011 בשעה 20:39 | להגיב נעמה
  
  לגבי (א) אני לא בטוחה. מקובל שצו תקף כלפי כולי עלמא. נכון שמתעוררות כאן בעיות קונספטואליות (איך הוא יכול לחייב מי שלא יודעת עליו?) אבל מצד שני מי שיודעת על הפרשייה גם יודעת שיש עליה צא"פ, ולכן לא יכולה לפרסם (מין מלכוד 22). שים לב שגם מי שטוען מה שטענת נמנע מלפרסם את זהות החשוד… וזאת גם שאלה של כיבוד החוק במובן היותר רחב.
  (אגב, גם לגבי הצנזורה יש בעיות מבחינת התחולה והשאלה על מי החובה להגיש).
  בכל מקרה, בוודאי שעל אלה הטוענים שהבלוגוספירה היא בבחינת עיתונות או תחליפה, החובה גם לנהוג באחריות המתאימה. כולל לברר לגבי צא"פים.
  לגבי (ב) אני מסכימה. הבעיה היא תמיד שימוש מוגזם או שימוש לרעה, ואיך מבקרים את הרשויות הרלוונטיות.
  - ב- 28 באפריל 2011 בשעה 09:34 אייל
    
    לגבי א' יש על כך פסיקות רבות. אחת מהן מקול העיר. גם משה נגבי כותב על כך. אם הכותב/ת לא יודע/ת על הצו, ואין איך להוכיח שהוא/היא כן – אזי הם זכאים.
  - ב- 28 באפריל 2011 בשעה 09:51 נעמה
    
    עם כל הכבוד, משה נגבי הוא לא סמכות בעיני, עם כל הטעויות המשפטיות הגסות והמביכות שהוא עושה.
    מפנה אותך לפרשנותו של עו"ד חיים רביה, מומחה לדיני אינטרנט, בכתבה שפורסמה אתמול בדה-מרקר (ההדגשות שלי):
    "לדברי עו"ד חיים רביה, ראש קבוצת האינטרנט במשרד פרל, כהן, צדק, לצר – מומחה לדיני אינטרנט – "צו איסור פרסום חל על השטח והאנשים שמצויים בישראל. הצו לא מוגבל בתחולתו רק על עיתונים וכלי תקשורת מסורתיים. מי שמפרסם את המידע באינטרנט עובר לכאורה עבירה פלילית. זה לא משנה אם הוא עשה זאת בעיתון או ברשת חברתית. קישור לידיעות ממקורות זרים, לדעתי, מסייע בהפצתה של הידיעה האסורה בפרסום, וכמוהו לכל הפחות כסיוע לביצוע עבירה אם לא כביצוע העבירה עצמה. כלומר, כל מי שהוסיף קישור לידיעות על המקרה עלול להיחשב לכל הפחות כמסייע להפרת צו איסור הפרסום, ולדעתי כמפר צו במישרין. הוא מתחכם, ואם הוא עשה זאת בידיעה שיש צו הוא עלול לעמוד לדין פלילי."
    זוהי העמדה המקובלת. על אף שייתכנו בהחלט פרשנויות שונות.
  - ב- 29 באפריל 2011 בשעה 21:11 Eyal
    
    אבל נעמה, בציטוט שהבאת אין הסבר לגבי אם אדם שמפרסם בשעה שהוא אינו יודע על האיסור והצו. כפי שאמרתי, בקול העיר היה סיפור כזה והמשטרה לא הוכיחה שהכתב או העורך קיבלו את הצו, ולכן הם יצאו זכאים. כלומר, לא תמיד יש קשר ישיר בין הידיעה על האירועים, לבין הידיעה על קיומו של איסור , כך שהמילכוד שהצגת לא תמיד נכון, ובטח לא מובן מאליו.
    
    שנית, שימי לב להגבלות החוק על איסורי הפרסום והחריגה מהן. עד לפני כמה שנים יכול ביהמ"ש לאסור פרסום בתקשורת של פרטים מזהים, (לא את עצם קיום המשפט) רק אם הפרסום יפגע בחקירת המשטרה, או אם יש בפרסום משום סכנת חיים. בפועל, בתי המשפט כבר הוציאו צווים על פרטים אחרים בניגוד לחוק.
    
    לפני כמה שנים הרחיבו את הסמכות בחוק וכיום יכול ביהמ"ש לאסור פרסום של כל פרט וגם הוסיפו סיבה שלישית לאיסור: אם יגרם לחשוד נזק חמור הגובר על העניין הציבורי שבפרסום. (בהצעת החוק היה סעיף המוציא נבחרי ציבור מהכלל הזה, אך הוא לבסוף הוסר). ברור לגמרי שהסעיף החדש לא נועד לעזור לפשוטי העם, אלא לנבחרי ציבור ובעלי אמצעים.
    
    ולסיום, כל זה תופס עד הגשת כתב האישום, וכך בעלי אמצעים יכולים לעכב את כתב האישום והפרסום. בקיצור, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, האינטרס הציבורי אינו עניינו של השופט, ולצערנו גם המחוקק והציבור לא ממש מוטרדים מכל העניין.
ב- 26 באפריל 2011 בשעה 22:48 | להגיב סמולן

נדמה לי שהבעיה יותר כללית. האם יש לגיטימיות לטענה שאדם אכן קרוב לעצמו ? כלומר, נדמה שיש עולם שלם של הומניזם שטוען בדיוק ההיפך – אני מקווה שאני לא עושה עוול להומניסטים. אם לא הם, אזי שוחרי טוב אחרים. נניח שהומניסטים…

אולם גם ההומניסטים הללו, צריכים במקום כלשהו – שוחר טוב, או שוחר שוויון, או לכל הפחות עובדתי – לחיות עם הנוכחות המטרידה של אנשים הקרובים לעצמם. מטבע הדברים, אפשר להגדיר את העמדה הזו כמעין רוע הנוכח תמידית, ושיש להלחם בו באופן מתמיד. אולם ברור – לי… – שעוצמת התביעה להלחם ברוע הזה לכשלעצמו, אינה הכי גבוהה בסדר העדיפיות, ושסדר העדיפויות הזה נמדד, בסופו של דבר, גם על ידי מאבקים ראויים שאדם משתתף בהם כי הוא קרוב לאחרים שהם כמוהו. אבוי.

אם מכירים בכך שהאנשים קרובים לעצמם ויש בכך לגיטימיות, עקרונות של איזון דמוקרטי יוצאים ברורים יותר. השופטים לא יחוקקו, המחוקקים לא ישפטו. העתונאים, כמדומה, לא יוציאו דיבת עיתונאים רעה. אפשר לפחות לסלוח להם מעט, או להבין שעיתונאים ישמיצו עיתונאים באיטיות איטית במיוחד.

לכן, לדעתי הלא לגמרי הומאניסטית (או מי שהם לא יהיו), אין מקום להתלונן על איפה ואיפה, על צביעות, וכן הלאה. השומרים לא יודעים לשמור על השומרים. מה שיש לעשות הוא להתקין משהו, שיגבה את מקרי הכשל האלו. הלוואי שהייתי יודע מה.
ב- 27 באפריל 2011 בשעה 00:05 | להגיב יאיר דקל

יש נטיה בציבור להכליל "התקשורת" ואז למצוא את המאפיינים של "הקבוצה".
מנסיוני, התקשורת מתאפיינת במאבקים ותחרויות ובאי-פירגון הדדי.
עתונאים טובים רודפים אחרי סקופים ועתונאים קצת פחות טובים מעתיקים סקופים של אחרים ו"שוכחים" לציין מי השיג את הידיעה.
העתונאים היו אלה שניהלו מסע יחסי ציבור נמרץ נגד כניסתם של עתונאים אחרים לפוליטיקה (שלי יחימוביץ, יאיר לפיד). אני מזכיר רק שמות שעולים כרגע בזכרוני. יש עוד.
עתונאים ניהלו מסע תחרותי לגלות מי המקור של אילה חסון בעיסקת בראון-חברון, למרות שעתונאים צריכים להיות האנשים שתומכים באדיקות בשמירה על חסיון מקורות.
במקרה הנדון של העתונאי החשוד (לא נאשם!) באונס – אינני יודע את הפרטים, אבל אני משוכנע שאין כאן כל "קליקה". נדמה לי שיואב יצחק תקף את התקשורת (בהכללה!) שאינה מבקשת להסיר את צו איסור הפרסום. יואב יצחק שייך גם הוא לאותו גוף "התקשורת".
באתר כלשהו באינטרנט גיליתי את שמו של העתונאי הנידון. האם אתר האינטרנט הזה הינו חלק מ"התקשורת" או שהאינטרנט איננו שייך?
בכך אינני מביע דעתי כלל אם צריך או לא צריך להוציא צו איסור פרסום במקרה זה, שבו עתונאי חשוד בעבירה.
- ב- 27 באפריל 2011 בשעה 09:54 | להגיב נעמה
  
  לפחות תן גילוי נאות שאתה עובר מבלוג לבלוג ומפרסם את אותה תגובה בדיוק.
  וכאן, לפחות, לא נכתב "נאשם" אלא "חשוד".
  התחרות בענף התקשורת ידועה, וציינתי אותה. ועדיין יש כנראה גופי תקשורת שאיש מהענף לא רוצה להתעסק איתם.
ב- 27 באפריל 2011 בשעה 00:06 | להגיב סי-גל

מי שישמור על התקשורת שלא שומרת על עצמה הם הבלוגרים האחראיים ברשת. עובדה שכבר יודעים, ובעצם התקשורת ה"רשמית" או ה"ישנה" יורה לעצמה ברגל בשתיקתה. זו פגיעה באמינות ובנקיון הכפיים של מי שבמצב אחר היו עטים על הדם.
ב- 27 באפריל 2011 בשעה 06:59 | להגיב גולדבלט משה

הבעיה המהותית[שלי לפחות ] ביחס לכל הפרשה היא העובדה שהיא פורצת לכותרות ומעסיקה את כולנו כי אחת הדמויות היא בגדר ידוען ולכן כולם נורא רוצים לדעת לדבר לצקצק ולהתפלץ כיאות ואם יש גם צא"פ שמתחשק לעקוף וולהנות ממים גנובים-המחייה! . יש המון עבירות מין קשות שאינן זוכות כמעט לשום התייחסות בחסות אותה תקשורת כי ביניינו אם עובד במפעל אנס פועלת את מי זה מעניין תקשורתית?

בעצם וזה מרגיז אותי [וזה בהחלט כולל גם אותי,] חברנו כולנו להפיק תוכנית ריאליטי על כל סממניה. בקרוב יופק בוודאי משדר מסכם ובו ייחשף רשמית המודח מהתקשורת אלא אם הצופים ישלחו די מסרונים על מנת להותירו בתוכנית עד להכרעת הדין או הכרעת הפרקליטות בעניינו. יהיה בטח דיון מסכם ואפשר יהיה למכור פרסומות בהפסקות במחיר טוב
ב- 27 באפריל 2011 בשעה 14:55 | להגיב יאיר דקל

נעמה, מקבל.
אחרי שהגבתי על הפוסט שלך, מצאתי פוסט דומה ולכן הגבתי אותה תגובה. חשבתי שאם שתיים כותבות דברים דומים, אני רשאי להגיב אותה תגובה ולא ראיתי סיבה לציין שתגובתי חוזרת, אבל אני מקבל את הערתך.
נוסף לכך, כתבתי את הדברים בשמי ולא הסרתי את זהותי
ב- 16 במאי 2011 בשעה 16:30 | להגיב n

(1) הצו הוטל בניגוד לרצונה של המתלוננת, המבקשת לחשוף את המקרה על מנת לאפשר לנפגעות נוספות, אם ישנן, להגיש תלונה אף הן.

(2) בצעד חריג, אף אחד מגופי התקשורת לא הגישו בקשה להסרת צא"פ.