הדיסקליימר הכי נפוץ שראיתי בימים האחרונים לפני סטטוסים הוא “בתור משפחה שכולה מותר לי להגיד” או “גם אני בן/בת למשפחת השכול, אז…”. אחר כך באות הדעות: נגד/בעד טקסי יום הזיכרון; נגד/בעד הנפת דגל ישראל ביום העצמאות; נגד/בעד שירים מסוג מסוים ברדיו.
טקסים הם עניין חברתי. טקסי זיכרון הם דרך שבה החברה בוחרת לזכור ולהנציח את זכר הנופלים. הם חדורים, כמובן, גם במשמעויות אידיאולוגיות וחברתיות כוללות יותר; מהווים דרך לחיברות ולהעברת מסרים וערכים לדור הצעיר. חינוך או אינדוקטרינציה, אשה אשה על-פי השקפת עולמה. ככאלה, הם אמורים להיות מושא להתדיינות, לוויכוח, לשיח ציבורי. כל בני החברה זכאים להביע בו את עמדתם. מה הקשר בין דעה בעניינים האלה לבין הביוגרפיה הפרטית של הדובר/ת?
לפני שנים, עלתה לדיון בפגישה שנכחתי בה השאלה את שמם של מי מוסיפים לאנדרטת זיכרון באחת הערים. אם זכרוני אינו מטעה אותי, העניין היה בכך שהוסיפו לאנדרטה שם של חייל שרצח והתאבד בזמן שירותו הצבאי. פורמלית הוא כמובן חלל צה”ל. קמה מהומה קטנה ונדרשו לדעתם של ההורים השכולים באותה עיר. אני אמרתי שהנצחה ציבורית היא עניין חברתי ולא אישי. בעניין הזה אנחנו כחברה מכריעים ולא פרטים מסוימים בתוכה. לעמדתם של הורים שכולים בעניין אין מעמד מועדף. 
לי, למשל, יש ביקורת על טקסי יום השואה שמעמידים במרכזם את מסעות הנוער לפולין. גם כי יש לי ביקורת כללית על אופיים של המסעות האלה וגם כי אני סבורה שכל עוד חיים בינינו ניצולי שואה עלינו לשמוע אותם ואת סיפורם. עוד כמה שנים לא תהיה לנו הפריווילגיה הזאת, לצערנו. אז מה, אני רשאית להביע את דעתי בדבר אופיו של הטקס רק תוך נפנוף בכמה מבני משפחתי הושמדו בשואה, אם בכלל?
ברור שלא. הקושי הוא שכל הבעת עמדה בנושאים הטעונים האלה של זכרון השואה או זכרון הנופלים, מביאה להסתערות נגדית. של אלה הרואים בכל מבטאי דעה הסוטה במעט מהקונסנזוס או מבקרת אותו כמי שאינם מכבדים את זכרון הנופלים. מכאן מגיעה המגננה הביוגרפית. אבל אין בה צורך. אפשר לעמוד מאחורי דעתך פשוט כבעלת דעה. מנומקת, אבל ללא אפולוגטיקה. מדובר אכן בנושא רגיש ואין שום צורך להיות בוטים או לפגוע. אפשר להתנסח במדויק גם בלי זה, תוך גילוי רגישות. ממש כפי שאין צורך לפגוע ברגשותיהם של אנשים אחרים על-ידי אי-כיבוד הצפירה בפרהסייה. מבחינתי אפשר להתאפק גם מדאחקות ובדיחות שחורות במדיה החברתית. הן כמובן מוּתרות אבל טעם טוב אף פעם לא היה מצרך עודף כאן.
אישית אינני מתחברת בדרך-כלל לטקסים ואין לי צורך בסמלים. אבל אני רוצה לחיות בחברה שיש בה טקסים, ימי זיכרון וחגים. זאת איננה סתירה. זאת הבחנה בין העדפה אישית לבין דפוסי התנהלות חברתיים. אבל גיבושם של אלה הוא עניין של כולנו. אין שום צורך בהצטדקות ולא בביוגרפיות מוכתמות בדם.
בתור יתום צה"ל, בן משק וחירניק לשעבר אני מסכים איתך עד מאוד 🙂 אפילו כתבתי את זה היום.
וברצינות, כמה את צודקת. איזה טיעון מביך זה לדה-לגיטימציה של האחר.
מסכים מאד. בדיוק קראתי את צפריר בשן: http://tsoof.wordpress.com/2011/05/08/%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F/ שמתייחס גם הוא לדיסקליימר. חשבתי בדרך על זה שהטאבו על התבטאות בעניין יום הזכרון/השואה/עצמאות נעשה הרבה יותר חריף כאשר מדובר באזרחים לא יהודיים.
ואוו, ואני חשבתי שאני מקורית.
טוב, אם זה לא היה ברור, הסטטוסון שלי היה כסוג של בדיחה על אלה. אבל כן, אני לא אוהבת את הפרויקט עוד מעט נהפוך לשיר. והנימוק? כי רוב השירים לא ראויים להלחנה, רוב הלחנים בו לא ראויים לשירה ורוב הביועים שבו לא ראויים להשמעה. בקיצור, יש שירים שעדיף שיישארו במגירה, והעובדה שמי שכתב אותם נפל בזמן מילוי תפקידו אינה הופכת אותם לראויים יותר.
ניסחת את הדברים בצורה מאוד מדוייקת בעיני. הקו שמתחת בין החשק פרטי למהות החברתית ובין דיעה אישית למבט כולל מאוד חסר בשיח הציבורי.
הרבה דיונים בנושאים רגישים מוכרעים על ידי האגו של מי יותר גדול ולמי יש זכות דיבור או השתקה.
לגבי עדויות של ניצולי השואה- אני לא מצליח להבין איך התרבות שלנו מטאטת אותם ואת סיפוריהם האישיים מתחת לשטיח. חשבתי שההבדל העצום בין חוויות התיכונסטים במסע למחנות השמדה לבין אלה שחזרו משם לא צורם לאף אחד.
מצאתי צד של דמיון בינינו -גם אני לא מתחבר לטכסים.- טכסי אבל וזכרון, מסדרי ניצחון-חלוקת אותות כבוד מכל סוג ,אירועי שמחה כמו חתונות ובר מצווה וכיו"ב.
השאלה למי יש זכות לדבר אינה שונה כאן כפי שאינה שונה בכל נושא אחר. תמיד קבוצה מסויימת מנסה להשתלט עלל השיח בטענה שעמדתה ראויה למקדם שמיעה והשפעת יתר וכל זאת כחלק מהתכונה האנושית של יחידים או קבוצות לטעון לעליונותן. אני ראוי להישמע כי אני דור שביעי בארץ, כי שירתנו בפלמ"ח או בצבא הבריטי,כי עלינו בעלייה השנייה, נלחמתי בכל המלחמות, הלכנו להתישבות,אנו שייכים למגיני זכויות האדם ועוד בסופו של יום גם הויכוח על ההנצחה ומי ראוי להיות מונצח וכיצד שייך למאבק הנצחי על עמדת עליונות חברתית ורכישת סטטוס. המאבקים הללו ביחס להנצחה גם אם הם נראים קטנוניים וסרי טעם ובלתי מוצדקים במובן העקרוני משרתים אינטרסים-לאו דווקא חומריים..
בעירי נהריה ניסיתי ליזום הנצחה לחללי האסבסט- מדובר במאות, בטרגדיה בהיקף שהציבור הרחב כלל לא מודע לה כראוי ובשמות המתווספים מדי שנה. חשבתי שעיר שבה פעל מפעל האסבסט הגדול [כמעט היחיד במדינה] ואשר כל כך הרבה מתושביה ומתושבי האזור נפטרו עקב חשיפתם לאסבסט וימותו גם בעתיד, חובה להקים אנדרטה לזכר הקורבנות- ההצעה נדחתה בבוז על ידי העירייה ודובר העירייה הסביר שזו לא התדמית שמבקשים להעניק לעיר-מי שסתם מתו-הנצחת קורבנות אלו אינה משרתת שום קבוצת לחץ ואינה יכולה לתמוך בטענת סטטוס ועל כן דינה היה להיכשל.
האם יש בעברית מילה ל"דיסקליימר"? אם אין, כדאי שתהיה.
אני חושבת שבעברית נהוג לומר "גילוי נאות".
אפשר לא לומר דבר יום אחד (היום) לדבר על זה מחר
אני מסכים מאוד עם עיקר הדברים, וספציפית עם סיבת "המגננה ביוגרפית", שגם לי היא לא פעם צורמת. אלא שאחד הדברים שקרו לי עם השנים, היא קבלת אנושיותם של בני האדם. למשל, מה שמתאים לאנשים בהירי מחשבה רהוטים ובעלי ביטחון עצמי , אינו תמיד הבחירה הנכונה לאחרים, על אחת כמה וכמה שהם צריכים להתמודד עם קהל יעד שאינו תמיד ענייני. במקרים בהם אין זה הופך ללב העניין, אזי, מעבר לתחושת הצרימה האישית, השימוש בטיעונים לא ענייניים, כדוגמת הרקע האישי (למשל כדי לקבל קשב) הוא פרקטיקה אנושית סבירה.
מקרה רלוונטי, אני זוכר במעומעם את נעמי שמר, בתוכנית לזכרה, מספרת על כך שלאחר שהתגלה כשרונה כנערה, הייתה ישיבה בקיבוץ באשר לשליחתה ללימודי מוסיקה מחוץ לקיבוץ. עקב עקרונות השיוויון והקורבנות במלחמה עמדה האסיפה להכריע כנגד מותרות לא שיוויונות כדוגמת זה. אלא שאז קמה אם ששכלה לא מזמן את בנה במלחמה וקבעה בנחרצות: "לילדה יש שליחות". זה הכריע את הכף.
די נמאסו הדיונים האלו, באמת. היום הלכתי לבקר את אלו שלא מבקרים אותי בחזרה. היום התבוננתי גם בקברות הרוגי מלחמת השחרור. בסוף באמת לבד. אין עציצים, אין קישוטים, גם מי שזוכר כבר לא זוכר או שאיננו. ככל שמתקרבים לימינו הקברים וסביבתם חיים יותר, ירוקים יותר וגם הירוק הזה יקמול וימות. למי ששם באמת לא איכפת מכל הדיבורים החכמים הללו, אם כבר באמת איכפת לו. יש לי שם מכרים שכבר לא נותר להם קרוב משפחה בכל העולם שום כלום אפס והם היו יותר טובים, יותר מצחיקים, יותר יפים, יותר חברותיים ממני, אז מה יצא מכל זה? . למה איכפת לכם מי מהחיים מדבר בשם מי ומי מייצג או לא מייצג את מי ומי מזייף ומי אמיתי, מה זה כבר משנה או לא משנה לעניין האמיתי, ומהו העניין האמיתי? בחיי שאיני יודע. אבותי האמינו שיום אחד בקץ הדברים הם ייפגשו עם מי שהיו. לי גם אין את הנחמה העלובה הזו. חבל על המתים שמתו צעירים ויפים ומצחיקים כאלו, זה הכל באמת באמת חבל. כל היתר סתם שטויות.
יפה אמרת.
[…] בהם משמעות. זיכרון והנצחה הם אישיים אך לא רק. כל חברה מוצאת ומעצבת לה דרכים לזכור את מתיה. ודאי אלה שמתו בשליחותה (כמו ביום שנציין בשבוע הבא). זה […]