ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה בשלושה חודשים את ההחלטה בהצעת החוק שקידם נחמן שי, לעגן בחוק חיסיון מקורות לעיתונאים (באמצעות תיקון פקודת הראיות). בשלושת החודשים הללו אמורות מועצת העיתונות ולשכת העיתונות הממשלתית לקבוע מיהו עיתונאי. כלומר, על מי יחול החוק. הגיוני. ברגע שמסדירים דבר-מה בחוק צריך להיות ברור מה תחולתו. אם מדובר במקצוע מסוים שהחוק מקנה לו הגנה, צריך לדעת מי נכנסים בגדרו. דא עקא, שבניגוד למקצועות או עיסוקים אחרים הנהנים מחיסיון (כמו עורכי-דין, רופאים, פסיכולוגים ועוד), עיתונאי איננו מקצוע או עיסוק המוסדרים בחוק ולא מורשים על-ידי המדינה. ולא סתם: בגלל הקשר הישיר של העיסוק לחופש הביטוי, לא נכון שהמדינה תסדיר אותו ותהפוך אותו לעיסוק מורשה, כלומר, תקבע מי רשאי לעסוק בו.
יש גם דעה אחרת, הגורסת שהכוח הרב שבידי התקשורת מחייב ריסון, כמו כל כוח בדמוקרטיה. שלא כמו האמירה הרווחת, גם מטעויות של עיתונאי אפשר למות. אולי לא כמו מטעויות של רופאים, אבל הכוח שמחזיקים עיתונאים בידם לרומם או להשפיל יכול בהחלט להרוס את חייו של אדם. לא צריך לקרוא שוב את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’ כדי להבין זאת.
אלא שברגע שלשכת העיתונות הממשלתית חברה בגוף שייקבע מיהו עיתונאי, הרי בעצם מאפשרים לשלטון לקבוע מיהו עיתונאי; מי יהיה זה שיוכל (בין השאר) לבקר אותו. גם היום לשכת העיתונות הממשלתית מנפיקה תעודות עיתונאי המקילות על העבודה; אבל עצם העיסוק העיתונאי איננו מותנה בתעודה כזאת. כותבת על כך ענת סרגוסטי: “השלטון יחליט מיהו העיתונאי שיוכל למתוח עליו ביקורת, השלטון יחליט מהו המקצוע העיתונאי, והשלטון ייקבע למי יהיה חיסיון. האם זו דרך נאותה לקיים עיתונות חופשית ועצמאית?”
הביקורת הזאת מוצדקת בהחלט. הבעיה היא שכאשר מבקשים הגנה בחוק, כאשר מבקשים לא לפגוע בחופש העיתונות, כאשר רוצים לעגן חיסיון מקורות או להחריג עיתונאים מהאיסור להחזיק מסמכים סודיים שלא כדין – אי אפשר לעשות זאת בלי שיהיה ברור משפטית מיהו עיתונאי. מי שמבקשים הגנה חוקית, צריכים לדעת שהדרך הזאת היא דו-סטרית. החוק לא רק נותן, הוא גם דורש.
יש המבינים זאת היטב, ובשל כך נוקטים בעמדת “לא מדבשך ולא מעוקצך”. הם אינם מעוניינים בשום התערבות חקיקתית בחופש העיתונות, גם לא לטוב. שכן ברי להם שזה פותח את הדלת להתערבות הלא חיובית, שתפגע בחופש העיתונות. התערבות לא-רצויה כזאת יכולה לקרות גם ללא קשר לזאת החיובית, כמובן.
מה שברור, וכבר כתבתי לא אחת, הוא שהתקשורת חייבת לרסן את עצמה. באמצעות יישום קפדני של כללי האתיקה שלה והכשרת העיתונאים לפעול על-פיהם. אם לא תעשה זאת – יבוא המחוקק ויעשה זאת.
צריך לזכור גם שב-2011 עדיין פועלת העיתונות בישראל מכוח פקודת העיתונות המנדטורית. הוצאת עיתון מחייבת רישיון של משרד הפנים ומסמיכה אותו אף לסגור אותו, אף כי בג”צ קול העם צמצם מאוד את העילות לכך. לא בדיוק ההסדר המתאים לשיטת משטר דמוקרטית. נסיונות קודמים לבטל את פקודת העיתונות כשלו. אבל אם יש יעד משפטי שבו יש לרכז את הכוחות והמאמצים – הרי הוא זה.
הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (חיסיון עיתונאי) התשע”א-2011 (RTF)
על פקודת העיתונות המנדטורית, העין השביעית.
קרוא וכתוב 
כתבת יפה ומנומק, אכן הגיע הזמן להסדיר בחקיקה אספקטים שונים של המקצוע. לטעמי האיום הגדול ביותר על העוסקים בענף מגיע בכלל מבעלי ההון ולא מהמחוקק, אבל זו סוגיה אחרת.
מה שמפריע לי הוא הבחירה שלך במונח "תשקורת" במדורים. זו אמנם סוג של דאחקה (אני משער) ועדיין, זה טיפונת סר טעם.
מעניין מאד
לתפיסתי, בימינו כולנו עתונאים. גם אני מסכים עם הרעיון שאל לה למדינה לקבוע מיהו עתונאי, אבל בניגוד לתפיסת ה"לא מדבשך ולא מעוקצך" שהצגת אני טוען שניתן ואף רצוי לקבוע את ההקלות להן ראויה *פעולה עתונאית* (להבדיל מאדם עתונאי).
לדוגמה, אם הכוונה היא להחריג עתונאים מאיסור החזקת מסמכים סודיים, אז למה אני לא ראוי לכך אם וכאשר ארצה את אותה הזכות בזמן עבודה עתונאית על הבלוג שלי?
מה הופך מפרסם לעתונאי? סוג המדיום? מספר הקוראים?
אני טוען שזוהי תכלית הפעולה. אם תכלית הפעולה היא עתונות אזי היא ראויה לכל הסייגים שנקבעו כלפי פעולות עתונאיות, וגם לכל החובות. ולגבי ההחלטה מה היתה תכליתי יפסוק בית המשפט.
נושא מעניין. לא לגמרי הבנתי את הטענה שמכוח חופש הביטוי לא ראוי להגדיר מיהו עיתונאי. כיצד היא מתיישבת עם מציאות שבה צריך רשיון בשביל להיות, למשל, עורך דין? הרי גם כאן נפגעת הגישה לערכאות, הזכות של כל אדם ליומו בבית המשפט, הזכות לשיוויון, הזכות לחופש עיסוק ועוד זכויות רבות אחרות.
יתר על כן, הדימוי של חופש העיתונות מהמדינה מעלים את העובדה הברורה שהעיתונות לא חופשית כלל וכלל מכוחות השוק. בכלל לא ברור לי שמצב שבו כל אחד שמישהו מוכן לפרסם אותו הוא עיתונאי מגן על חופש הביטוי בצורה אפקטיבית. להיפך, בהיבטים רבים דווקא השוק שואף בצורה רחבה יותר לצמצום רעיונות וביקורת. המדינה, מעצם אופיה, מחוייבת לשיוויון בהגנה המשפטית, וליצוג הולם. חובות אלו לא חלות במגזר הפרטי.
נדמה לי שהקושי שעולה פה בדיון נוצר בגלל שהדיון סובב סביב תפישות אנאליטיות ומופשטות של "חופש", "עיתונאות" ו"דמוקרטיה". המציאות, והפרקטיקות היומיומיות, הרבה יותר משמעותית. השאלה לדעתי צריכה להיות איזה מנגנון משפטי יוביל לתוצאה המיטבית וישרת את תכלית העיתונות, כפי שזו נתפשת על ידינו, ולא האם מבחינה מושגית תיאורטית ראוי להגדיר ולתחם את מקצוע העיתונאות.
מכיוון שאת עוסקת רבות – בתוקף תפקידך – בנושא העתונות, עלי לציין שיש משהו שכל הזמן מטריד אותי: לכאורה העתונות היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה", חופש הביטוי, הזכות לחסיון המקורות וכו'.
בפועל, רבים מהעתונאים עוסקים בכתיבה במדור הרכילות בעתון, דיווחים ממגרש הספורט, ואולי אפילו מדור הספרות והתרבות; אך כל אלו אינם העתונאים ששמים נפשם בכפם לדווח מאזורי קרבות, חושפים שחיתויות, וכו'.
למה הדבר דומה? לבלוגרים: חלקם רציניים ומקצועיים הכותבים דברי טעם – גם אם הם שנויים במחלוקת,
וחלקם בסגנון עדות הטינאייג'רים- עלגים, דלים ועוסקים בהבלים.
דין אחד לכולם?
עד שאנחנו שואלים מיהו עיתונאי-שאלה שלא תיפתר גם כשתידרש הכשרה ותעודה פורמאלית[עיתונאים עוסקים בהכל ורבים מעיסוקיהם ספק אם בגדר עיתונות ייחשבו] עלינו לשאול לטובת מי החיסיון. ביחסי עו"ד לקוח ,רופא -חולה וכיו"ב התשובה ברורה החיסיון הוא לטבת הלקוח והטיפול בלקוח. בין מוסר מידע לעיתונאי אין יחסי שירות ואין יחסי נאמנות אמיתיים. ההצעה כמעט לא עונה על השאלה החשובה מכל-מי הראוי להגנה? מיהו מוסר מידע הראוי להגנה ומ י לא. האם כשברור שמידע נמסר באופן בלתי חוקי ראוי להגן על אנונימיות של מוסר המידע? מה הדין כאשר מסירת המידע מפירה חיסיון אחר-לדוגמא חיסיון רפואי?
ההצעה היא שיטחית,לא מתמודדת עם שלל הבעיות הקשות שהחיסיון העיתונאי מעורר ודומה שעדיף להמשיך במצב הקיים בו החיסיון העיתונאי מוכר בפסיקה בגבולות גמישים שיעוצבו מפעם לפעם תוך שקלול מאזן האינטרסים השונים
אני מבינה שבהצעת החוק של נחמן שי הכרוכה בתיקון פקודת הראיות לא צריכה להיות הגדרה "מיהו עיתונאי".
ידועה לנו הפרובלמה של "מקצוע העיתנאות". גם אליהו כץ כתב על כך בשנות ה-50 וכיום מועצת העיתונות בראשותה של דליה דורנר מניפה את הדגל של "מוטב לדקדק בענייני אתיקה ובלבד שהמדינה לא תתערב בהגדרת העיסוק העיתונאי באמצעות חקיקה, כדי לא לפגוע בחופש הביטוי".
אז אולי נחוץ לפנות למועצת העיתונות שתשיא עצה בדבר הגדרת העיסוק העיתונאי לצורך עיגון בחוק של החסיון למקורות עיתונאיים?
עיתונאיש: דאחקה אכן, אבל מקבלת את הערתך. שיניתי. (אף כי עורך הקטגוריות לא היה מוכן להחליף ל'תקשורת' ונאלצתי להלעיז ל'מדיה').
תרצה: כפי שכתבתי בפוסט, המשימה הוטלה על לע"מ ומועצת העיתונות גם יחד.
גרי: נדמה לי שזה נכון להרבה עיסוקים.
חגי: מקובל שעצם הסדרת מקצוע איננה פוגעת בחופש העיסוק. כאן יש קשר גורדי בין כתיבה/שידור לבין ביטוי. כשהמדינה מסדירה את העיסוק היא בעצם קובעת למי מותר להתבטא. מה גם שהתקשורת היא אחד מכלי הביקורת החשובים על השלטון. מזה חוששים.
נעמה, אני מקבל את דעתך. אין לקבוע בחוק מיהו עתונאי!
תחילה, הערה כללית: אנחנו סובלים מעודף משפטיזציה וחברי הכנסת החרוצים (מדי) ממהרים לחוקק חוקים, שאין בהם תועלת ואינם מקויימים.
את ח"כ ד"ר נחמן שי אני מעריך מאד ומוקיר את פעולתו מן הימים הרחוקים שהיה מפקד גלי צה"ל ואני מילואימניק בתחנה. הפעם טעה. לא כל דבר אפשר לקבוע בחוק, למשל מיהו עתונאי.
בתי משפט קבעו בפסקי דין לא אחת שקיים חסיון עתונאי. בתי המשפט (למיטב ידיעתי) לא הגדירו מיהו עתונאי, אלא פסקו בכל מקרה לגופו.
צריך להשאיר לבתי משפט לקבוע מתי חסיון עתונאי תקף ומתי לא. הדרך של חוק עלולה לפגוע. בוודאי לא תעזור.
האם כל אחד יכול להגדיר את עצמו "עיתונאי" או יש סייגים וחובות