עצומת עיתונאים קוראת ליועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד לדין את אורי בלאו. זאת בעקבות הידיעה כי נקבע לו תאריך לשימוע שבעקבותיו יוחלט האם להעמידו לדין בגין החזקת ידיעות סודיות ללא הסמכה (ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה). מדובר בעבירה על-פי סעיף 113(ג) לחוק העונשין: “מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש-עשרה שנים.”
אפשר להסכים עם טענת העצומה שיש בכך הצרת צעדיהם של כלי התקשורת ופגיעה ביכולתם לחשוף עוולות ושחיתויות. יש בעיה בכך ששלטון מעמיד לדין עיתונאי המבקר אותו וחושף את הפגמים בהתנהלותו. זה עלול ליצור אפקט מצנן על חופש העיתונות. מצד שני, ברור שאי אפשר לפרוש את ההגנה הזאת על כל עבירה על החוק של עיתונאי. כלומר, שעיתונאי יקבל הגנה מפני העמדה לדין רק כי הוא יכול לצעוק שבכך מנסה השלטון להצר את צעדיו כמבקרו.
אפשר לטעון אפילו שזה בסדר לקרוא לא להעמיד לדין את בלאו. לא על כל עבירה על החוק מעמידים לדין. לא מעט חוקים היו בגדר ‘אות מתה’ לפני שבוטלו, ולא העמידו לדין בגין עבירה עליהם. בין השאר בשביל זה יש ליועמ”ש שיקול דעת ועצם השימוע נועד לאפשר להעלות טענות נגד הגשת כתב אישום.
הבעיה היא שבין שאר תפקידיה הביקורתיים של התקשורת מצויה גם הביקורת על אי אכיפת החוק ועל אי-שוויון בפני החוק. לתפקיד הזה היא צריכה לבוא בידיים נקיות. ואלה קצת מתלכלכות שכשמדובר בקולגה פתאום צריך לא לאכוף את החוק.
כתבתי כבר בעבר שאם החוק בעייתי, אם סוברים שיש להכניס בו חריג לעיתונאים, מעבר לסעיף 113(ה), הנותן הגנה למי שעשה זאת בתום לב ולמען מטרה סבירה – יש לתקן אותו:
אפשר, וצריך, לפעול לתיקונם של חוקים הנראים פגומים. בפרשת קם-בלאו דובר רבות על כך שהחוק הקיים – ההופך לעבריין עיתונאי המחזיק מסמכים מסווגים שלא כדין – אינו סביר. אם כך, יש לפעול לשינויו. מה שאינו סביר, ולא קביל כלל וכלל, הוא שיש אנשים הסבורים שבגלל עיסוקם הם נמצאים מעל החוק.
כלי התקשורת, המטיפים בשער לשלטון החוק, מאבדים כל תוקף מוסרי אם הם סוברים כי הם עצמם אינם כפופים לחוק. כיבוד החוק אינו ערך שמנפנפים בו רק כשהפרת החוק אינה נושאת חן בעיניו של עיתונאי כלשהו. שלטון החוק משמעו שהכול כפופים לחוק. גם הרשויות. גם, שומו שמים, עיתונאים.
בד בבד עם העצומה צריך לראות גם יוזמה לתקן את החוק. אחרת נשארים עם הטעם החמצמץ של קולגיאליות גרידא. איזה תוקף מוסרי יהיה לפעם הבאה שבה התקשורת תטיף לנו על אי-אכיפת החוק? כנראה אותו תוקף של מקרים אחרים שבהם היא לא מחילה על עצמה את הסטנדרטים שהיא מטיפה להם.
עוד: מה שהעיתונאים באים איתו
וגם: בלאוקם: שלוש הערות ראשוניות / מלחמת הגרסאות ועבריינות אידיאולוגית
קרוא וכתוב 
אני תמה כיצד מוצע לנסח את אותה הגנה מיוחדת לעיתונאי המקבל ביודעין ובדרך לא חוקית ידיעות סודיות ומתכוון במפורש לדאוג לכך שאותן ידיעות שוב לא יהיו סודיות-או סתם מחזיק בהן ליום סגריר. סעיף 113 אינו כלל אות מתה-אם לכך ניסית לרמוז וביחס לידיעות סודיות כל פירצה ולו התמימה ביותר עלולה להתגלות כהרת אסון ממש. איני מעלה בדעתי כל הגנה העומדת לאורי בלאו שהחזיק בכמות גדולה של מסמכים סודיים-למעט "הגנה" תמוהה ביותר של השופטת בדימוס דורנר[ שאני מעדיף לא לתת ביטוי מלא לדעה רווחת ב על יושרתה ותכונות אחרות חביבות בה במידה שלה שליוו אותה בכהונתה כשופטת] והגנת הברנז'ה המקצועית.
אם היועץ המשפטי לא יעמיד את בלאו לדין ולא ידרוש -אם יורשע -את העונש החמור ביותר הוא ימעל בתפקידו ויהיה מקום לדרוש ממנו להתפטר. סביר להניח שאם יחליט שלא להעמיד לדין למרות קיומן של ראיות ברורות יוגש בג"ץ כאן מתחם ההתערבות בהחלטתו גדול יותר ואם בסופו של ההליך בלאו לא יועמד לדין נדע שוב שחשדותינו שהעילית המשפטית בישראלמשתייכת לשמאל הרדיקלי הם חדשות מבוססים.
כבר יצא לי להביע את דעתי שהמסע הנוכחי מונע גם מרצון לחפות על הפקרתו של בלאו על ידי עיתון הארץ . לא שמעתי כל הסבר מניח את הדעת לכך שבלאו יוצג על ידי משרד מיבי מוזר שייצג גם את הארץ בהליך למרות שניגוד האינטרסים זועק לשמיים. כל אלו הן זוטות ביחס לעיקר והוא מתיחת קו גבול ברור על מנת שהברנז'ה תדע בעתיד מהם כללי המשחק. אי אפשר למתוח קו גבול זה מבלי לשלוח את בלאו לכלא לתקופה משמעותית. זו הדרך שבה נקבעות הנורמות.
למר גולדבלט שלום,
כמו בעלת הבלוג אינני מתנגד אפריורי להחרגתם לטובה של עיתונאים מצד אחד אבל גם אינני תומך בחסינותם המוחלטת מהצד השני. יחד עם זאת לא ברור לי על בסיס מה אתה קובע שעליו לקבל את העונש החמור ביותר הקבוע בחוק (אני למשל הייתי מסתפק במאסר על תנאי). כמו כן, אם יש לך להגיד משהו על דליה דורנר כדאי שתגיד את זה במפורש כדי שגם אנחנו ההדיוטות נדע ולא תסתפק בחצאי רמיזות.
כדאי לציין את ההקבלות המרתקות – לטעמי – בין פרשת בלאו-קם ובין הריגתו ללא משפט של אוסאמה בן לאדן. זאת אומרת, קם ובלאו הקימו את המהומה הידועה בגין מותו של אחד זיאד מלאישה, מחבל רצחני ללא ספק, שקם ובלאו נקמו את מותו, בטענה שהיה משהו מאד לא מוסרי ולא ראוי בכך שהוא נהרג ולא נתפס והובא למשפט. הטענה הנגדית היתה שהוא נהרג במסגרת חילופי אש עם החיילים: על עצם העקרון אף אחד לא ערער, כולל מושא הנקמה של קם ובלאו, אלוף יאיר נווה.
עבר קצת זמן, ופתאום נחת צוות קומנדו אמריקאי בפקיסטן, על סמך עדות חלושה למדי. הצוות נע תוך שימוש באש קטלנית. פקודותיו היו להרוג את בן לאדן. המהלך כולו נצפה על ידי סגל הפיקוד הבכיר של ארצות הברית, בראשות המפקד העליון, ראש העולם החופשי, האיש שממנה שופטים בעליון האמריקאי, ברק אובאמה, האחד, בן האדם.
אובאמה לא רק הורה להרוג ללא ניסיון לתפוס, אלא גם רץ לעתונות תוך דקה וחצי מסוף האירוע, לשמוח במות אויבו. אמריקה נשטפה בשמחה ספונטנית, והטיימס סקוור התמלא בהודעות אלקטרוניות על הריגת האויב.
בעולם הפרוגרסיבי עד לזרא שבו אנו חיים, העובדה שארצות הברית – מעוז הנכונות והראויות – הרגה אויב ללא משפט, היסוס, אשמה או דיון ציבורי בדיעבד, היא הפרכה מוחלטת לתיזה של קם ובלאו (וקרמינצר, ועוד כמה, כמדומני), לפיה יש פשע מלחמה בהריגת אויב במצב שבו אפשר לכאורה ללכוד אותו. אובאמה לא חושב ככה, ולכן גם בארץ אנו נתיישר ונחשוב אחרת. למעשה, יש אפשרות מטרידה מאד (אותי) שאנו גם נתחיל לחגוג על חיסולים באופן הילדותי והבהמי הזה שראינו לאחרונה.
אבל קם ובלאו… מתחילים להסתמן כהזויים ופתטיים. אפשר אולי לרחם עליהם קצת.
השופטת דורנר הייתה שופטת שהיה ממש לא נעים להופיע בפניה. אני יכול להעיד זאת מהזדמנות שלי עצמי היה עונג מפוקפק לטעון בפניה ומניסיונם של חברי שהיה קשה הרבה יותר. היא החזיקה בעמדות מתיפייפות שלא נתנה להם אף פעם ביטוי אמיתי בפסיקתה. לדוגמא היא טענה שהודאה למשל היא הראיה החשודה ביותר ומעולם כשופטת לא אמצה שום סייג לקבילות הודאת נאשם-כמו למשל דרישה לראיית סיוע-טוב זה באמת חורג מהנושא.
באשר לעונש על בלאו-אם יורשע-יש בינינו מחלוקת מהותית. האיש החזיק מסמכים מסווגים בכמות סיטונית אותם הוא השיג מלכתחילה בדרכים לא כשרות. הוא הפר סיכום מאד מקל שהיה עמו והתנהל כאילו חל עליו דין שונה. זהו בדיוק המקרה שבו צריך לתת חבטה קשה במיוחד למען יראו וייראו מאד
האם קוליגיאליות היא מילה מגונה?
ולעניין: במקרה של החוק הזה, העיתונאי הינו ב"קבוצת סיכון" מתוקף תפקידו, ולכן קמה המחאה (ולא כי "עיתונאים נעלים מהחוק"). שינוי החוק הוא אכן הפיתרון הטוב ביותר, אולם האם יש לכך סיכוי באווירה הפוליטית והציבורית, ואם לאו, האם זו סיבה לא להגן על אורי בלאו מהעמדה לדין?
קולגיאליות איננה מלה מגונה. כתבתי "קולגיאליות גרידא".
מה שבעייתי הוא העיתוי, שבו נזכרים בעקרונות רק כאשר נפגעים קולגות. ראינו את זה גם בהקשר של פרסום שמות חשודים; ולאו דווקא בפרשיה האחרונה. בדרך כלל עיתונאים ששים לחשוף ולפרסם; כשהחשודים הם עיתונאים פתאם יש להם שם טוב לאבד.
אני לא יכול להסכים יותר בקשר לדו פרצופיות שבה מצד אחד מנופפים בשלטון החוק ומצד שני עיתונאים ואנשי שמאל בכלל ישנם חוקים שהם מחליטים שאותם הם לא מקימים…
אבל יש נקודה שכולם מתעלמים ממנה וזה העובדה שבמקרה הזה התעלמו לחלוטין מהאחראים לבזיון וזה דני נווה אלוף הפיקוד ואנשי הבטחת מידע בצלה ובמשרד הביטחון. שהיא צריכים להענש ו בהקשר לרשלנותם. בהעדר התחשבנות איתם? אני לא רואה מקום להתחשבן עם קם ועם בלאו כאשר דני נווה והאחראים לביטחון מדיע מסתובבים ללא פגע.
יאיר נווה. דני נווה זה מישהו אחר (ח"כ לשעבר מטעם הליכוד, ושר הבריאות לשעבר)
בהנחה שאני מבין את הרמיזה נכון, אני לא בטוח שהתגלגלותן של הפרשות המדוברות אמורה להשליך על העמדות שצריך לקחת בפרשה הנוכחית. פרט לכך, טיבם של דיבורים על עקרונות שהם עולים לנוכח מקרים ספציפיים – ההתרעמות על כך נראית לי לא במקום.
כן, אבל אז צריך לדבוק בסטנדרט החדש מכאן והלאה. וזה, alas, לא קורה.
תודה על הדיונים -מאירי עיניים – למי שאינו מצוי ברזיו של חוק. נותן בסיס לחשיבה טובה יותר.
אשמח אם תפרטו בעניין "בתום לב" למיטב הבנתי חשוב להבהיר שמטרותיהם של בלאו וקם – לא היו בגידה או מסירת סודות מדינה. ולכן גם התביעה לעונש צריכ הלהיות מידתית ולא נקמנית.
במסגרת הסדר הטיעון, ענת קם הורשעה על פי הודאתה בעבירות של איסוף, החזקת ומסירת ידיעה סודית אך ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה. כמו שכתבתי, גם את בלאו הכוונה היא להעמיד לדין על סעיף זה ללא כוונה כזאת. זה מראש מפחית את העונש המקסימלי הקבוע בחוק.
לשון סעיף 113(ה) לחוק העונשין:
"תהא זו הגנה טובה לאדם הנאשם בעבירה על פי סעיף קטן (ג) שלא עשה דבר שלא כדין להשיג ידיעה באשר היא ידיעה סודית, ושהשיגה, אספה, הכינה, רשמה או החזיקה בתום לב ולמטרה סבירה".
אבל את ההגנה הזאת מקבל מי שכבר עומד לדין. כאן יש בקשה כלל לא להעמיד לדין. שוב, בקשה לגיטימית כשלעצמה בהינתן שיש שיקול דעת האם להעמיד לדין ובהינתן נימוקים מתאימים.
אני מסכימה שנקמנות לא צריכה להיות מניע, לא בהעמדה לדין ולא בענישה. לעומת זאת יש כאלה שהיו גוזרים עונש מוות לו זה היה אפשרי, כפי שאנו רואים..
ני מקווה שההערה על אלו שהיו גוזרים עונש מוות לא כוונה לדבריי שכן אני די נטה לדייק בלשוני ובהחלט מסתפק אם יוטל עונש קרוב לקבוע בחוק שכן הנסיבות ביחס לבלאו הן מחמירות ביותר. הגנת סעיף 113 ה אין סיכוי שתוחל עליו. הוא השיג חומר מסווג,בכוונה להשיג חומר כזה ולפרסמו ברבים. הוא קיבל לפנים משורת הדין הזדמנות להשיבו והוליך שולל את השב"כ. העובדה שהפרסום אמור היה לשרת מטרה ראויה בעיניו אינה הופכת את המטרה לסבירה.
בסופו של יום עונשו של בלאו חייב יהיה לעמוד בזיקה לעונשה של ענת קם-הגם שבהיותה חיילת חלות עליה חובות מוגברות. זו גם הסיבה שהברנז'ה פעלה לגמד את חטאה של קם. בעיניי השמטת הכוונה לפגוע בביטחון המדינה היוותה כשלעצמה הקלה לא ראויה מבחינה משפטית שכן מדובר בתוצאה שניתן לצפות בוודאות עקב הוצאת חומר מסווג כה רב וכידוע במשפט הפלילי צפייה ברמת הסתברות גבוהה של תוצאה מסוימת כמוה כוונה לגרום לאותה תוצאה-לכן סברתי שקם חטאה בעבירה החמורה ביותר.
ולבסוף-עיתון הארץ עצמו הוא שותף מלא לאחריותו הפלילית של בלאו בהיותו מעסיקו ובהיות פעולותיו של בלאו מכוונות לטובתו. לא רק בלאו החזיק בחומר סודי-חזקתו היא חזקת העיתון שבלאו שמר על החומר עבורו ושעשה בחומר זה שימוש. בכלל לא ברור מבחינה משפטית מדוע העיתון ועורכו אינם עומדים לדין- מבחינות אחרות ההסבר ברור
משה, אתה זוכר את פרטי המקרה, כן? אתה זוכר שהכתבות שפורסמו עברו את אישור הצנזורה הצבאית?
כיצד ניתן לטעון שהוא ביקש לפגוע בביטחון באמצעות פרסום הכתבות, אם העבירן דרך הצנזורה? ואם לא ביקש לפגוע בביטחון, הכיצד המטרה אינה סבירה?
כל אדם שהדמוקרטיה חשובה לו צריך להיות מודאג ממה שקורה לאורי בלאו.
ראשית, למיטב ידיעתי החוק שונה בדיעבד אחרי שהתפוצצה הפרשה ונכתב במיוחד בצורה שתאפשר לכאורה להעמיד את בלאו וקם לדין.
שנית, נניח שמסמך מסווג של צה"ל מורה להוציא להורג ללא משפט מרצה לאומנות, אזרח ישראלי. זאת למרות שניתן להביאו למשפט על איזה חשד שקיים לגביו ולמרות שהריבון (ממשלה, בית משפט) לא הורה לצה"ל להורגו ושמפקד המבצע מודע לכך שזה בניגוד לחוק.
נניח שהמסמך הודלף לעיתונאי לאחר מעשה.
האם בעצם החזקת המסמך העיתונאי עובר על החוק? לפי האות היבשה כן.
גם אם במסמך המסווג מפורטות תוכניות הפיכת המשטר.
החוק כפי שהוא כתוב היום מכפיף את הדמוקרטיה לצבא. לכל אחד מאיתנו אסור לעשות משהו מול מפקד עבריין בצה"ל. בישראל היום אין חוק יסוד המגן על העיתונות או על החברה האזרחית מלבד חוק יסוד כבוד האדם וחרותו.
מה שהגן עלינו עד עכשיו הוא הסבירות היחסית של חוקים שמאפשרים להאשים אזרחים בגין פעילות אזרחית בסיסית. המתקפה על אורי בלאו והשינוי בחוק שהיא מאפשרת היא עוד מסמר בארון של הדמוקרטיה שלנו
מיטב ידיעתך שגוי מאוד. אבל זה נהדר לפיתוח תורת קונספירציה.
אחרי שהתפוצצה הפרשה *הציעו* תיקון שמשנה את דרג העבירות בחוק העונשין, אבל זה בכלל לא רלוונטי לבלאו אלא רק לקם עצמה: http://news.walla.co.il/?w=/9/1803305
לא זכור לי אם זה התקבל או לא, אני מניחה שנעמה יודעת טוב יותר.
אולי אתה מתכוון למשהו אחר?
עדיין לא עברה בקריאה שנייה ושלישית עד כמה שאני יודעת, ובכל מקרה להבנתי רק מקילה על מקרה כמו של ענת קם.
[…] לפגוע בחופש העיתונות, כאשר רוצים לעגן חיסיון מקורות או להחריג עיתונאים מהאיסור להחזיק מסמכים סודיים שלא כדין – אי אפשר […]
[…] בנושא: העיתונאים והחוק מה שהעיתונאים באים […]
[…] בנושא: העיתונאים והחוק העיתונאים והחוק (2) מה שהעיתונאים באים איתו בלאוקם: כמה […]