כבר חשבתי שכתבתי כל מה שאפשר על שביתת הרופאים. לא אחזור על כל הטיעונים הקודמים:
ושמרתם עד מאוד חיי אדם
מהם טיפולים מצילי חיים
חזקים על חלשים
רופאים על הרכבת
למן ההתחלה חשבתי שדרישותיהם מוצדקות אך השביתה באופן שנוהלה אינה מוסרית ולא יכולה להיות קבילה. ודאי ככל שהחריפה וננקטו בה אמצעים יותר ויותר אלימים, שהפגינו כי הרופאים שוכחים שהם בחרו במקצוע עם מחויבות אנושית, מקצועית ואתית בצידו.
אבל המאבק ממשיך להסלים ולא רק שיצא מכל פרופורציה, נראה כי יצא מכלל שליטה. שני הצדדים מנסים לכופף ידיים זה לזה ובדרך נוקטים בצעדים לא סבירים. גם אם המדינה ראויה לכל גנאי על האופן שבו היא מנהלת את מערכת הבריאות הציבורית, לא הכול כשר במאבק וזה אינו פוטר את הרופאים מאחריות מוסרית לאופן שבו הם בוחרים לנהל אותו, ודאי לא מאחריות לחוליהם. כמו בכל עניין אחר, גם כאן המטרה איננה מקדשת את האמצעים. הסכסוך הזה לא ייפתר ולא צריך להיפתר לא בבית משפט ולא בפיטורין. בסופו של דבר מן הסתם ייפתח ההסכם עם הרופאים, מה שיוכיח שהאלימות משתלמת. בדרך נשברו כמה שיאים של צביעות ועלולים להשתנות באופן בלתי-חוזר יחסי העבודה בישראל. ולא לטובת העובדים, אם למישהו יש ספק. שום מעסיק לא יהיה מוכן לחתום על הסכם קיבוצי כאשר הוא יודע שלמחרת יקומו חלק מהעובדים שהארגון היציג שלהם חתם על ההסכם, יודיעו שאינם מקבלים אותו, ויפתחו במאבק אלים לפתיחתו ושינויו. “התפטרותם” של רוב רובם של המתמחים לא נעשתה מתוך כוונה אמיתית לא לשוב לעבודה, אלא כנשק בסכסוך עבודה, על-מנת להשיג תנאים טובים יותר בעבודתם. רוח גבית הם קיבלו ממנהלי המחלקות ובתי החולים שביקשו לפתוח את ההסכם כי לא קיבלו את מבוקשם – שר”פ בבתי-החולים. כל כך הם דואגים למערכת הבריאות הציבורית. וראו זה פלא – קודם קבלו על כך שלא נותנים (למתמחים) להתפטר, אתמול – מאיימים להשבית את כל בתי החולים כי קיבלו את התפטרותם (של המומחים) לאלתר. והכול – על גבם של החולים המופקרים. הם לא יכולים להתפטר.
הסכם עבודה הוא לעולם תוצר של פשרה וכולם יוצאים ממנו כשרק חצי תאוותם בידם. אבל הרופאים מבינים היטב שבידם נשק יום הדין: הבריאות שלנו, הגוף שלנו, החיים שלנו. פשוטו כמשמעו. האופן שבו הם מפעילים את הנשק הזה לאורך כל הדרך מצביע על כך כי חלקם אינם ראויים להיות רופאים. למרות החלוק והסטטוסקופ. בדרך הם דורסים כל שארית של אמון בהם ובמקצוע שבחרו. ואל ייקל הדבר בעיניכם. אמון החולה ברופאה הוא רכיב יסודי ומכונן של המקצוע. כתבתי כבר בעבר על זה שהחיסיון הרפואי, לדוגמא, נדרש לא רק מסיבות מהותיות של הגנה על הזכות לפרטיות, אלא גם כי אם יופר אנשים עלולים לא לגלות לרופאם מידע בריאותי חיוני או לא להגיע כלל לרופאים כשהם זקוקים להם מחשש שפרטיותם לא תישמר. משמתערער האמון הבסיסי הזה נשמטת הקרקע מתחת לפרקטיקה הרפואית; עיסוק שנועד – וכנראה צריך להזכיר זאת לחלק מן הרופאים – להגיש עזרה לבני-אדם. “ והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים”.
אינני מאחלת לרופאים שהם עצמם יאובחנו באיחור בסרטן בגלל בדיקות/ניתוחים שנדחו אינסוף פעמים בשביתה הזאת. לא מאחלת זאת לאף אחד. ואין הרבה סיכוי שזה יקרה, הם הרי “פרסונל”. מספיק שיהיו בהכנה לקולונוסקופיה שלושה ימים ואז שהתור יבוטל כי פרצה שביתה… רק שכל-כך התרגלנו להיות מוכנים לקבל את הכוח שמפעילים עלינו רופאים פשוט כי יש להם אותו. על-פי הגדרה. גם בלי קשר לשביתה. כל רופא צריך להיות פעם פציינט מן השורה במערכת, חולה קשה, כדי להבין זאת על בשרו.
הכוח טבוע במקצוע הרפואה כמו בכל מקצועות הטיפול, שבהם הידע והסמכות המקצועית כרוכים בהפעלת כוח על הפציינטים. לפעמים כוח אלים כמו אשפוז בכפייה או הוצאת ילדים מהבית, אבל פעמים רבות כוח יותר מעודן. של השפלה, יצירת תלות, ניצול לרעה. בשביתה הזאת רופאים מסירים כל מסווה מעל הכוח שעומד לרשותם. הוא עירום, הוא ברוטלי, הוא חסר חשבון ואין לו אלוהים. כנראה שלא סתם שנו חז”ל “טוב שברופאים לגיהנום”.
הערה: גם לכאן הגיעה האלימות של רופאים, בקטנה. האפשרות להגיב כאן מחייבת היום רישום. הכול בשל תגובות משתלחות ואד-הומינמות שכתבו כאן רופאים בעקבות פוסטים שלא מצאו חן בעיניהם. תגובות המעידות כאלף עדים שהשכלה ויוקרה מקצועית לא מחסנות בפני בריונות. וכשהבריון הזה מחזיק ביד סכין מנתחים או את בריאותי באופן אחר – אני חוששת. אני מקווה שלא נכנסתי לרשימה השחורה. אבל בעצם ממילא נאלצתי בשנה האחרונה לשלם אלפי שקלים לרופאים במערכת הפרטית. שם הם הרי לא שובתים.
בעקבות בקשות אני שוקלת מחדש את עניין הרישום אבל כמוסבר כאן השתלחויות, התלהמויות, תגובות אד-הומינם, אוף-טופיק או דברי בלע – לא יפורסמו. בכלל ובאופן אנונימי בפרט.
עוד בנושא:
ושמרתם עד מאוד חיי אדם
מהם טיפולים מצילי חיים
חזקים על חלשים
רופאים על הרכבת
קרוא וכתוב 
נעמה, גם כשאני מסכים איתך, שהמאבק הזה יצא מכל פרופורציה, אני מתקשה לקבל את האנטגוניזם הבסיסי שיש לך למקצוע שלי. בכל רשימה שרשמת בנושא המאבק, כשהסכמתי וכשלא הסכמתי – אני מרגיש שאת משתלחת. מאוד קל לשבת ביציע ולאמר מה הגון ומה לא, התווכחנו על כך כבר ברשימה הראשונה שלך.
מאוד קל לאמר שלרופאים אין זכות לשבות.
הרי על הבסיס של אמירות כמו שלך מחזיקים כל אחד ואחת מאיתנו בעבודה בתנאי עבדות.
בנוגע למתמחים הפורשים, רבים מהם רוצים לצאת ולא לחזור.
גם בקהילה – אנחנו חושבים שההסכם הוא גרוע, מבזה, ומנציח את הניצול שלנו. יותר מכך, כולם יודעים שההסכם נחתם בקריצת עין בה ברור לכל הצדדים שלא ניתן יהיה למלא אותו.
אני מתקשה להבין למה לרופאים אסור ולאחרים מותר לשבות, ואני חושב שאם הגיע הזמן לאמר משהו – זה שאין כל "קדושה" במקצוע שלנו יותר מאשר במקצועות אחרים.
אסי
אז אולי, כמו שאני מציעה בפוסט, תתחלף עם החולים ותרגיש מה זה שמפעילים עליך כוח כשאתה נזקק ובמצוקה. (ממש בקטנה: הרי אתה כתבת באיזה פוסט בקופ"ח שצריך לפנות לרופא המשפחה בתואר ד"ר כדי לכבד אותו. אני לא חושבת שאני צריכה לפנות לרופא המשפחה שלי בתואר ד"ר, אבל אם כן, שיואיל ויפנה למטופליו לא בשמם הפרטי. אלא גב'.. או מר.. או ד"ר.. . כבוד זה דבר דו-צדדי). אין לי אנטגוניזם בסיסי למקצוע, יש לי אנטגוניזם למי שמשתמש לרעה בכוח שהמקצוע מעניק לו. ויש יותר מדי כאלה.
לגבי הוויכוח הראשוני שלנו, מציעה לך לקרוא שוב את הרשימה השנייה שלי, אני מתייחסת אליו שם.
ובעניין מה שאתה מתקשה להבין – אחזור: לכל מקצוע יש ערך ליבה. ממנו נגזרת האתיקה המקצועית שלו. ערך הליבה של רפואה הוא הצלת חיים. מי שהחליט לבחור במקצוע שנועד להציל חיים לא רשאי מוסרית לשבות, לדעתי.
דווקא מרופא כמוך ציפיתי לצאת נגד ההתנהגות הלא אחראית של הקולגות שלך. אבל כנראה, לא שפעם ראשונה אני מגלה זאת, שהקולגיאליות היא מעל האחריות לחולים.
ומשרד הבריאות הודיע שמתמחים שרוצים להתפטר ולא לחזור לעבוד – רשאים לעשות כן. ביה"מ העליון רשם זאת לפניו כחלק מהודעות הצדדים בדיון האחרון. סיסמאות פופוליסטיות עוד לא הפכו שום דבר לצודק.
זה פשוט לא נכון, הם לא רשאים להתפטר עדיין.
ועוד דבר אחד לגבי "מאוד קל לשבת ביציע ולאמר מה הגון ומה לא". זהירות עם הטיעון הזה: אז אסור גם לבקר את הממשלה כי שם יושבים אלו ש"עושים" ואנחנו רק "יושבים ביציע" (מול המקלדת) . נכון? בקיצור, אין מקום לביקורת.
הטענה כאילו השר"פ הוא העניין החשוב היא בפירוש לא נכונה, ולהבנתי העניין כבר לא עולה כדרישה כלל. אבל תקנו אותי…
בכל מקרה אחת הדרישות הקריטיות הוא הגדלת מצבת הרופאים, כלומר הם שובתים בשביל שיפור השירות לאוכלוסייה, זו לא דרישה לשיפור השכר. דרישה נוספת היא הגבלת מספר שעות העבודה, ועולה השאלה מדוע הרופאים הם אלה שצריכים לדרוש את שיפור השירות לכלל האוכלוסייה, לא מדובר על שיפור תנאיהם.
השירות בפריפריה קיבל עדיפות בהסכם הנוכחי. אבל כנראה שזאת הטעות של אידלמן: הוא צריך היה לתת לחזקים בוועד, במקרה שלו לרופאים הבכירים. אז כל מחאת המתמחים היתה מצטמקת לממדים של שעה בערך. אגב, המתמחים גם מתנגדים לכך שמומחים יחלקו בנטל התורנויות כדי להקל עליהם.
כמו שכתבתי, כאן ומההתחלה, אני תומכת במאבק להוספת תקנים, קיצור שעות העבודה, הוספת שכר. אבל לסובב את כולנו על זה שהם בעד הרפואה הציבורית כשבעצם יש מאחורי הקלעים מאבק של הבכירים בעד שר"פ בתוך בתיה"ח והתנגדות להסכם שנתן יותר לפריפריה שהיום החולים שם מקבלים טיפול פחות טוב – את זה אני לא מקבלת.
אני לא יודע מה יש "בעצם" ומאחורי . מה שאני יודע זה שההסכם שנחתם הוא לא סביר והתוספת לפריפריה הלא משנה את הייבוש הכללי של המערכת, הייבוש שעליו משרד האוצר לא מוכן לוותר.
שלום נעמה,
מה מביא אותך לקבוע בפסקנות שבעצם המאבק של המתמחים לרפואה ציבורית טובה יותר עבור כל החולים ובעיקר עבור אלה שאינם יכולים לשלם עבור רפואה פרטית הוא מסווה למשהו מרכזי יותר – מאבק של הבכירים למען השר"פ?
תודה
נכתב על זה לא מעט. פרופ' ברבש אמר זאת בגלוי. אתה יכול לקרוא גם היום במאמר שפירסם בהארץ
המאבק של המתמחים הוא מאבק מוצדק במטרותיו ואין לי ספק שהוא מונע מתוך יאוש. הוא לא "מסווה" באופן פשוט למאבק הבכירים לשר"פ, אבל הוא לא היה מקבל מהם כזאת רוח גבית אחרי חתימת ההסכם לולא הבכירים לא היו מרוצים מדברים אחרים לחלוטין בהסכם שנחתם (איסור השר"פ והחובה להחתים שעוני נוכחות). כשהמתמחים יודעים שגם אם "יתפטרו" יקבלו אותם למחרת לעבודה בחזרה – קל יותר לנקוט בצעד הזה.
וקשה לי לקנות את הטיעון של מאבק לרפואה ציבורית טובה יותר כשהמחאה החריפה פרצה דווקא אחרי שהפריפריה קיבלה יותר לעומת בתיה"ח במרכז. עלות ההסכם שחתם האוצר עם הרופאים היא בכל זאת כ-2.6 מיליארד שקל. לא בדיוק גרושים.
וגם כאן
ועוד אחד: "אולי מור יוסף יבין שהפתרון הוא שר"פ"
יש לא מעט מקצועות ושרותים בהם יש מחויבות של אנשי מקצוע כלפי מקבלי השרות. אין בכך מתן הכשר אוטומטי לעוולה הנעשית כלפי אותם נותני שרות.
כמו כן, אין בקיומו של איגוד מקצועי וויתור מוחלט על זכויות העובד לטובת האיגוד.
במקרה של הרופאים, אני, כצופה מהחוץ, סבור שפרופ' אידלמן הביא לרופאים הסכם רע. לא מתוך זדון, אלא מתוך תמימות, חוסר קשר עם ה"שטח" והעדר הניסיון הנחוץ להמודד מול השועלים הוותיקים של משרד האוצר.
האוצר, ההסתדרות הסתדרות הרפואית ומשרד הבריאות היו יכולים להכיר בכך שההסכם בעייתי, להכריזו כבטל ולגשת לסבב חדש של משה ומתן. הייתי אומר שהסכם איננו נישואין קתוליים, אבל אפילו הכנסיה הקתולית מכירה בכך שישנם מצבים בהם חוזה בטל מיסודו.
לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואין הסכם שחסין לחלוטין בפני בית המשפט. למשל, אפילו אם אדם חותם בדעה צלולה וידיעה ברורה על הסכם עבודה שמפר את חוקי העבודה, הוא יכול לבקש סעד מבית המשפט, והוא אף יקבל אותו. במצבים שאין בהם הפרת חוק ברורה זה לא עניין כל כך פשוט, אבל עדיין יש לבית המשפט סמכות לפסוק כנגד ההסכם, והוא יעשה זאת במקרים שבהם אי הצדק זועק לשמיים. הסכם הוא עניין מחייב במרבית המוחלט של המקרים, אך במקרים קיצוניים (והמקרה הנוכחי קיצוני), ניתן לבחון אותו מחדש.
במקרה הנוכחי ניתן לטעון, ולא בלי בסיס, כי ההסכם הנוכחי נחתם על ידי הארגון היציג של הרופאים באופן רשלני ותמוה. ניתן וצריך לטעון כי הוא מרע במקרים רבים את תנאי העבודה שלהם, וכי כי הוא נחתם לתקופה ארוכה באופן בלתי סביר. ניתן גם לטעון כי למרות שמדובר בארגון יציג, ניתן להיווכח שפעולותיו נעשו באופן שנוגד את הרצון ואת האינטרס של מרבית החברים בארגון. יתר על כן, במהלך המשא ומתן התחייבה ההסתדרות הרפואית כי תחשוף את ההסכם תרם חתימתו בפני נציגי המתמחים ובפני מנהלי המחלקות, על מנת שיביעו את דעתם, אך לבסוף נמנעה מלעשות זאת. רק על בסיס התחמקות תמוהה ומכעיסה זו מהתחייבות מפורשת ניתן וראוי לפסול את ההסכם.
אם מאבק הרופאים אכן יובילו לפתיחת ההסכם, אפשר לראות זאת גם באור אחר: אחת הרעות החולות של ארגונים יציגים ושל ועדים עובדים היא התקרנפות, פוליטיזציה פנימית והתבססות כוחות קבועים ושמרנים בהנהגת הארגון, שפועלים בשיטת "שמור לי ואשמור לך", או קידום ותיקים ומקורבים על חשבון יתר העובדים. ארגונים יציגים או ועדים מסוג זה חותמים על הסכמים תוך ראיית האינטרסים של העובדים המקורבים להם בלבד, ולא של כלל העובדים אותם הם מייצגים. אם מאבק הרופאים יצליח לפתוח את ההסכם, מי שיוצג ככלי ריק תהיה הסתדרות הרופאים וד"ר אידלמן העומד בראשה, לא פחות ממשרד האוצר.
ייתכן שהצלחת המאבק הנוכחי דווקא תתרום לכך שבעתיד לבוא ארגון יציג ייזהר כפל-כפליים לעמוד על האינטרסים של כלל העובדים שהוא אמור לייצג, ולא רק של ותיקים ומקורבים. באותו האופן, ניתן לקוות שפקידי משרד האוצר ילמדו מכשלון ההסכם הקיים כי במו"מ עתידיים חובה יהיה עליהם לראות את האינטרס הכולל, גם של הציבור הרחב ושל ציבור עובדי המדינה, ולא רק של "שמירת הקופה הציבורית" (המנטרה הקבועה והמייאשת של האוצר בימינו). אולי הצלחת מאבק הרופאים תהיה גם הצלחה כך שבעתיד הסכמי העבודה ומדיניות האוצר יתחשבו בכך שיש לשמור על מערכות ציבוריות מתפקדות, ולא רק לצמצם כל פעם עוד קצת בתקציב, עד שלמרבה ההפתעה הסוס מת.
א. נגד התופעות שאתה מתאר בתוך הארגון (הזה או אחרים) יש להיאבק בתוך הארגון, לא על גבם של חולים שאין להם דבר וחצי דבר עם הפוליטיקה הפנימית של הר"י.
ב. לדעתי האישית, ד"ר אידלמן צריך להתפטר כבר עכשיו. זה לא קשור כלל לשום פסיקה שתהיה או לא. אלא לאחריות המסוימת שיש לו למצב שנוצר.
מי שמתפטר לא נאבק על גב אף אחד הוא פשוט יוצא מהמשחק, זה די פשוט מה שיקרה בלעדיו זה לא עניינו.
מאבק שיתנהל בתוך הארגון ישאיר את הסכם העבודה הנוכחי על כנו. כזכור, תוקף ההסכם הנוכחי הוא 9 שנים, שבמהלכם לא יוכלו הרופאים לשבות. נניח שלאחר מאבק פנימי בהר"י, היו"ר שמעל בתפקידו (לפחות על פי המתמחים ורופאים רבים אחרים) יודח, ותעלה נציגות חדשה הגונה ונאמנה. עד שנציגות זו תוכל להשפיע, יעבור שנות חצי דור. לאור זאת, אני לגמרי מבין מדוע הרופאים לא מנהלים את המאבק בתוך הארגון. הרופאים, אגב, כבר היו בסיפור הזה: הסכם העבודה הקודם שלהם (זה שהסתיים עכשיו) היה גרוע מאוד עבורם, גרם לשחיקה אדירה בשכרם ולעומסי תורניות בלתי אפשריים, וגם תוקפו היה 9 שנים. ברור לי מדוע הם לא רוצים להיכוות שוב.
הרופאים המתמחים שאני מכיר מסורים מאוד לעבודתם ומודעים מאוד לכח שלהם ולאחריות שמונחת על כתפיהם. לכן, להתרשמותי, הם משתדלים בכל דרך שהם יכולים להקטין את הפגיעה בחולים. מלכתחילה הם העדיפו לשבות, ורק כאשר בית המשפט דחק אותם לפינה, כשהרגישו שאין להם אפשרות פעולה אחרת, פנו לצעד הנואש של פיטורין. דוגמה קטנה למחויבותם: כזכור, בית המשפט הוציא את פסיקתו שהתפטרות הרופאים היא שביתה אסורה כמה ימים אחרי שההתפטרות הייתה אמורה להיכנס לתוקף. באותם ימים, עד לפסיקת בית הדין, הייתה אי בהירות לגבי מעמדם החוקי של המתפטרים: האם הם עדיין מועסקים או שלא? ובכל זאת, כמעט כל המתמחים המתפטרים התייצבו לעבודה, למרות שלא היה ברור אם יקבלו שכר על ימי עבודה אלו, ואפילו לא היה ברור אם הם מכוסים על ידי הביטוח של בתי החולים. הסיבה היחידה שהתייצבו במחלקות הייתה מצפונם ותחושת האחריות שלהם, שלא אפשרו להם להשאיר את "החולים שלהם" ללא טיפול (זאת למרות שהם נתנו התראה מספיקה על התפטרותם הקרבה, כך שהאחריות האמיתית הייתה של בית החולים שלא שיבץ לאותם ימים אחרים במקומם לתורנויות).
להתרשמותי, הרופאים כלל לא "שוכחים שהם בחרו במקצוע עם מחויבות אנושית, מקצועית ואתית בצידו", כפי שאת כותבת. להפך. בעיניי תחושת האחריות המוסרית של הרופאים עומדת במידה רבה מאחורי מאבקם הנוכחי. הרופאים המתמחים (לפחות אלה שאני מכיר) מרגישים אחריות רבה לא רק לחולים כיום (זאת האחריות שאת מדגישה בדבריך), אלא גם לחולים בעתיד ולמערכת הבריאות כולה. זאת ועוד, הם מרגישים שהם היחידים שדואגים לעתיד מערכת הבריאות. דווקא בגלל תחושת אחריות מפותחת הם מנהלים את המאבק הנוכחי.
לסיום, אני רוצה לציין כהערה צדדית שאני, באופן אישי, כאזרח במדינה וכמטופל לעתיד במערכת הבריאות שלה מקווה מאוד שהרופאים יצליחו במאבקם. אין לי ספק שהטיפול הרפואי שאקבל יהיה טוב (וגם זול) לאין ערוך אם זה יקרה. אין באמירה זו כדי לומר שהמטרה מקדשת את האמצעים, אבל בעיניי חשוב לזכור מה המטרה, ואני יודע שאני, כאזרח, מעדיף בהתנגשות הפוליטית הזו להפעיל את מעט האמצעים שעומדים ברשותי בעד הרופאים ונגד הממשלה.
דעתי היא – כפי שהבעתי אותה לא אחת בכל פורום אפשרי – שמערכת הרפואה בארץ, כמו דברים רבים אחרים, מסואבת, לא יעילה, לא מקצועית דיה, לא אמינה בכלל וטעונה מהפך של ממש.
האנרכיה השוררת כרגע במערכת מחייבת ומאפשרת שידוד מערכות ושינוי קיצוני בכל חלקי המערכת, קרי: בנייתה מחדש ותיקונה כשי שתהיה מה שהיא אמורה להיות.
כקורא ותיק, האיבה שלך כלפי רופאים מוכרת לי, ולכן ניסתי (באמת שניסיתי) לתעלם מהטון ולקרוא עד הסוף. היה שווה להתאמץ מכיוון שלבסוף לקרוא את הפנינה המסתתרת בפסקה האחרונה, בעטיפה ה"סמכותית" של הערה על מדיניות התגובות שלך.
ההערה האחרונה על "רשימה שחורה" היא כל כך מרושעת שהייתי מופתע גם אילו היא הייתה מגיע מטוקבקיסט אנונימי בnrg.
אני מניח שאת כועסת מאוד על מישהו במערכת הרפואית ועכשיו גם נמצאת בעמדת מגננה, אבל אם בעוד כמה שעות כשתחשבי בבהירות לא תסירי את הפסקה המגעילה הזאת ותחליפי אותה בהתנצלות, אני לא רואה סיבה להמשיך לקרוא שום דבר שאת כותבת.
הערות פרנואידית על בריונים עם סכין מנתחים אפשר למצוא גם ברוטר…
לא תקרא יותר שום דבר שאני כותבת?! אני הרוסה.
אין לי שום איבה כלפי רופאים. (עיתונאים, אגב, בטוחים שהם העניין, לא רופאים. מעניין). רק חוסר נכונות לקבל שימוש לרעה בכוח. כולל התחשבנות בטיפול על דברים מחוצה לו. וכבר היו דברים מעולם.
מאבק בתוך ההסתדרות הרפואית ותו-לא יישא פירות בהסכם חדש עם האוצר שייחתם רק בעוד 9 (!) שנים. אם ההסכם היה נחתם לתקופה של, נניח, שלוש שנים, אפשר היה לומר שניתן לחשוק שיניים ולעמוד בתנאים החדשים לתקופה זו, ולבחור הנהגת הסתדרות רפואית חדשה שתישא ותתן על הסכם חדש וטוב יותר בסיומה. הסכם עבודה שנחתם לתקופה של כמעט עשור מציב את הרופאים בפני עובדה מוגמרת שלא ניתן לשנותה לתקופה מאוד-מאוד ארוכה, וזו אחת הסיבות, אם לא העיקרית שבהן, שהמאבק הפך להיות מה שהוא. לאחר חתימת ההסכם הקיים עמדו בפני הרופאים שתי אפשרויות ריאליות:
א.לקבל זאת ולהמשיך בתנאים קשים עד בלתי-אפשריים לרבים מהם במשך תקופה של כמעט שליש (!) מהקריירה המקצועית שלהם.
ב. לעשות מעשה רדיקאלי.
בשלב זה החוק במדינת ישראל לא מאפשר להם הרבה אופציות פרט להתפטרות. רופאים רבים אכן בחרו באפשרות זו, שמבטאת זעם, עלבון ומצוקה אותנטיים לחלוטין. הזעם והעלבון הם לא רק בשל תנאי שכר ותנאי העסקה (ואלו קיצוניים מספיק לרעה להצדיק זעם ועלבון), אלא גם בשל הצורך האמיתי והכן של הרופאים לתת טיפול טוב ונאות לחוליהם. תתפלאי לשמוע, אבל חלק גדול מהרופאים סובלים, ממש כך, בשל העובדה שחולים נאלצים להמתין להם חודשים רבים בתור, ואחרי חודשים אלו זוכים בפגישה קצרה מדי עם רופא עייף מדי, באופן שאינו עונה על צרכיהם האמיתיים. על פגישות נוספות תכופות מספיק למעקב נאות בכלל אין על מה לדבר.
חשוב להבין שתנאי שכר ועבודה טובים יותר לרופאים משמעם רפואה טובה יותר לחולים. ככל שיש פחות תקנים יש פחות רופאים לטפל בחולים (וכך יותר תורים ופחות זמן לכל חולה), ככל שהאוצר כופה יותר תורניות ויותר שעות עבודה הרופאים מגיעים לחולה כאשר הם יותר עייפים ויותר קצרי רוח, וככל שהשכר נמוך יותר יותר יותר רופאים מומחים בוחרים בקליניקה הפרטית על פני השירות הציבורי. מצב "רגיל" זה הוא תולדה ברורה של בחירות של האוצר בתקנים ובשכר, לאורף שני עשורים. מצב "נורמאלי" זה גרם, גורם ויגרום במצטבר להרבה יותר סבל, כאב ומוות מיותרים מאשר סכסוך העבודה הנוכחי – ובוודאי אם ימשיך להתדרדר ללא בלם במשך 9 שנים נוספות. .
ללא פעולה מיידית וקיצונית המצב ימשיך להיות איום ונורא בעוד 9 שנים. למרבה הצער, האופן היחיד בו הרופאים יכולים לפעול ולזכות בתשומת לב היא ההתפטרות.
הרופאים צודקים בתביעתם לתוספת שכר, ושיפור בתנאי העבודה. צריך להכניס את התוספות המוצעות להם לבסיס השכר והפרשות לפנסיה.
אבל מאבקם הצודק הפך באחרונה למאבק אכזרי. אכזרי מאד על גב המאושפזים והחולים. נעמה – הצבת מראה גדולה מול פני הרופאים. אולי ישכילו לראות בה תמונה מאוזנת יותר.
הפוסט -נכון וענייני. נעמה התנסחה באופן מוצלח יותר ממני.
כאן
http://menachemraboy.wordpress.com/2011/11/16/%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%A4%D7%A0%D7%95-%D7%9E%D7%A4%D7%97%D7%99%D7%93-%D7%9C%D7%A7%D7%91%D7%9C-%D7%9E%D7%94%D7%9D-%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C/
טראקבק ידני, כי משום מה לא הופיע אוטומטית: http://t.co/nNBU1hQc
גרמת לי לצורך להשתלח על הבוקר אבל אשתדל למתן. את תוקפת מהלך של שבירת כלים של משחק שכבר מזמן לא מתנהל באופן תקין. שבירת הכלים הזו נועדה לטלטל את המערכת ולהחזיר אותה למה שהיא היתה אמורה להיות. בעיקר אם לוקחים בחשבון שהדרישות הכספיות עדיין צנועות ביחס לתפקיד ושרבות מהדרישות לא נוגעות לשכר אלא להשבת עטרה ליושנה.
או אם אצמצם את הביקורת שלי לשאלה אחת. האם את רואה קשר בין גודל העיוות במערכת לבין עוצמת האמצעים שנקיטתם תיחשב כלגיטימית בדרך לתיקונה?
אין שום הצדקה לנקיטת אמצעים כאלה כשאמצעים פחותים בעוצמתם לא מוצו. כתבתי זאת כבר ברשימה הראשונה שלי בנושא. אבל אל תקשיב לי, תקשיב לרופא שדיבר היום אצל אילנה דיין בגל"צ ותיאר מה קורה בחדר המיון ובביה"ח כש-VIP מגיע. איך מנהל ביה"ח יורד למיון בעקבות הטלפון המקדים, איך חדר המיון מתרוקן מ"הפרעות" (חולים אחרים), איך מוקצה החדר הפרטי בקצה המחלקה ורופאה פרטית מטפלת בחולה. ואחר כך מצפים שהאנשים האלה, שהם מקבלי ההחלטות, יבינו שהמערכת קורסת? אין בעיני הצדקה מוסרית להמשיך לתת להם יחס כזה ובה בעת להשבית את המערכת ולנטוש מחלקות על גבם של החולים החלשים.
והנה עדכון אקטואלי בנשוא: http://www.themarker.com/consumer/health/1.1577426
אני מסכים לחלוטין לביקורת בעניין הVIP אבל לא רואה את התלות בין הדברים. ליתר דיוק ברור שיש תלות – כמו שיש תלות בין דיכוי נשים לכיבוש למשל – אבל אבל פתרון קבוצה אחת של בעיות הוא לא תנאי הכרחי לפתרון קבוצה שניה. או שאני טועה במקרה זה?(לא שאלה רטורית)
הטענה שלי היא לא לתלות או לקשר אמפירי אלא לשאלת הצידוק המוסרי. המאבק לשינוי תנאי העבודה והשכר מופנה לאוצר ולמשרד הבריאות. הפגיעה בחולים היא רק כלי לצורך כך: הרופאים לא מבקשים לפגוע בהם אלא שזאת בעיניהם הדרך היחידה להשפיע על מקבלי ההחלטות. אבל הנה לפניהם דרך להשפיע עליהם בלי לפגוע בכלל החולים. וראה זה פלא, כשאותם מקבלי החלטות עצמם ומקרוביהם מגיעים לבתי-החולים, ויש לרופאים הזדמנות לא לפגוע בהם חלילה אלא לתת להם את התנאים והיחס שמקבלת כלל האוכלוסייה המגיעה לבית החולים – הם נמנעים מכך. לטענתי כל עוד הם אינם מנסים את הדרך הזאת, שיש לה סיכוי גבוה בהרבה לשנות את עמדתם של מקבלי ההחלטות (לילה במסדרון לשטייניץ וכו') – אין זה מוסרי לפגוע בכלל החולים. בנוסף, נפגע כאן גם השוויון בין החולים שהם אמורים לתת במערכת ציבורית.
לחילופין אפשר להשבית דווקא את מערכת הבריאות הפרטית: יש לי הרגשה שמעגל המקורבים לנתניהו ולשטייניץ יסבלו משביתה כזאת הרבה יותר, מה שיגרום להתערבותם. אתה יכול להעריך לבד למה את המערכת הזאת הם דווקא לא משביתים ולו לשעה.
ושוב אני מסכים לחלוטין עם הטענות שלך, אבל עדיין לא משוכנע. נראה לי שמה שמפריע לי עכשיו זו הדרישה מהאנדרדוג לנהל קרב הוגן בסביבה מלוכלכת. אני מניח שיש רף מוסרי מינימאלי שאפשר להגדיר כמחייב ללא תלות בסיטואציה אבל לתחושתי מאבק הרופאים עדיין לא שם. אני מודה שקשה לי להגדיר במדויק את הרף הזה ולהסביר למה המאבק הנוכחי עדיין לא חוצה אותו.
אני לא רופאה, וגם אותי מעצבנת מערכת הבריאות הציבורית.
אבל, כמי שמכירה את המגזר הזה לפני ולפנים, אני מביטה בעיניים כלות על הרופאים ואפילו מקנאת בהם על האומץ להגיד לא! לשאריות שזורקים להם. שאריות בסיגנון אלה שזרקו לעובדי הרווחה שקיבלו תוספת של 200 ש"ח בלי זכות לשבות ל- 10 שנים הקרובות.
לצערי, לאורך השנים השוק הפך משוק של עובדים לשוק של עבדים. כאשר האוצר עושים חוכא ואיטלולא מתהליכי המו"מ מול העובדים במגזרים הציבוריים ואליהם חוברים נציגי ההיסתדרות והוועדים שלא תמיד מייצגים את האינטרסים של העובדים. אותם נציגים מוכרים אותם בנזיד עדשים ומה שהרופאים משדרים היום ליתר העובדים במגזר הזה הוא עד כאן, לא יתכן שהוועדים והנציגים שלנו ימעלו באמוננו,
אני מניחה שבמצב הזה שנוצר, כל אחד עושה לביתו בכדי להשיג את המקסימום והעובדה שרופא בוחר מקצוע הומני עם אחריות אנושית, עדין מוסרית לא שוללת ממנו את הזכות לעשות את כל הדרוש להגן על עצמו ועל פרנסתו ועל בני ביתו.
כך אני מרגישה 🙂
הערה לא לגמרי לעניין [עם הטיעונים אני מסכים בדרך כלל] הנוגעת לVIP שהזכרת. אמירה שגורה בבתי חולים קובעת שהפרוטקציות בבית חולים תמיד מסתבכות וזה הגיוני כי הרופאים מתקשים לתפקד כרגיל עם הVIP -ייתכן שזה מה שקרה לאריאל שרון. מאידך ברפואה שלנו גם המקרים הרגילים מסתבכים לא אחת כי לאף אחד אין זמן לחשוב על כלום.
נעמה , אני קורא ותיק ואני מאוד מעריך בד"כ את הדבריםשאת כותבת , גם אם עם חלקם אני לא מסכים , וזה מצויין.
אבל לתחושתי, הטון העולה מטור הזה מאוד מאוד פרסונלי. אני מכיר שלושה מתמחים – שניים מהם חברים שלי, אחת מהן אשתו של חבר קרוב – ואני ראיתי את הדילמות שלהם בנוגע לשביתה, ואני גם ראיתי את החיים-שאינם-חיים שלהם במשך השנים האחרונות.
אני חושב שהם התנהגו למופת במהלך זמן רב, ולא באה להם כל ישועה ואפילו – סליחה על הביטוי – לא השתינו לכיוון שלהם.
את צודקת שישנה מהות אינטרינזית לעבודה שלהם, אבל בהקשר הזה, מלבד בניתוחי חרום, מה הם שונים מאחיות? או מעובדים סוציאלים? אני מבין את האמירה שלך בנוגע לציניות, אבל מבין שלושת החברים שלי – אני מניח שהם מבטאים הלך רוח כולל, ותסלח לי הסטטיסטיקה – שניים מהם כבר התחילו לחפש עבודה בחברות תרופות וביו-טק. החיים (והאישה, והילדים) קוסמים להם לא מעט.
אדרבא – אם המדינה חושבת שהם "עושים שרירים" , אז בבקשה, שתפטר אותם. כל מי שהגיש מכתב התפטרות – מכתבו ייכנס לתוקף. אם הם באמת רק "עושים שרירים" , הם יאלצו לחזור שוב , בתנאים הקיימים.
אם הם ימצאו משהו טוב יותר לעשות – אז כנראה שהמדינה תאלץ למצוא דרך אחרת למשוך אותם לתפקידים שהיא מגדירה כחשובים.
ברגע שהמדינה בוחרת לשלול את זכות השביתה של מגזר מסויים, עליה לנהוג איתו בשבע עיניים – ולו רק בגלל שמנעה ממנו את הזכות לנקוט צעדים לשיפור מצבו. וזה , אני חושב שכולנו נסכים, איננו המצב. הבחירה להיות רופא איננה הבחירה שלא לחיות.
ובנוגע לשר"פ – אין לי מושג מה בדיוק הדיון סביב זה ומה המשמעויות שלו כרגע – אבל להגיד שכל המאבק הזה עקר כי הוא כיסוי לדרישה הזו נראה לי מאוד מאוד ציני ואולי אפילו נבזי. יכול להיות שמישהו תופס טרמפ על המאבק שלהם – זה לא חדש – אבל זה לא משנה את הצדק הבסיסי במאבק שלהם.
נעמה, הוויכוח בינינו עוד מהפוסט הראשון שלך בנושא מתרכז בכך שאת שוללת את זכותם של רופאים לשבות. אמנם אני לא מצפה ממך לקרוא כל מה שאני כותב אבל תני לי להבטיח לך שכתבתי בבלוג שלי, באתר mako ובקבוצת הפייסבוק של המתמחים בצורה ברורה שאני חושב שהם טועים, ושאני לא מסכים עם הצעדים הנוכחיים שלהם למרות שאני מבין לליבם. הרס הארגון היציג יועיל רק לאוצר, לא לרופאים ובטח שלא למערכת.
בנוגע לעקיצה הקטנה – מעולם לא דרשתי מאף מטופל שלי לקרוא לי דר לפני שמי – ואני משתדל לקרוא לכל מטופלת או מטופל כ גברת או דוקטור אלא אם כן הרשו לי לקרוא להם אחרת. אני חי בקהילה אותה אני משרת ומאמין ברפואה שמגיעה מתוך קרבה. ההמלצה שלי היתה כוללנית במסגרת פוסט ארוך על הפיכת מפגש עם רופא ליעיל יותר.
קראתי את כל מה שכתבת לגבי השביתה של הרופאים ובנושא זכות השביתה אני לא מסכים איתך. מאחר ואנחנו פרוליטריון ולא מקצוע חפשי בישראל, זכות השביתה עומדת לנו, ואינני מרגיש שהיא עומדת בסתירה עם עקרונות האתיקה האישיים שלי. אינני חושב גם שהטלת רפש מוסרית באוכלוסייה שלמה שעוסקת בשירות האדם היא קונסטרוקטיבית.
קישורים למה שכתבתי בנושא המתמחים –
http://www.integrativedoc.org/?p=67780
http://www.integrativedoc.org/?p=67821
ובקבוצת הפייסבוק שלהם –
https://www.facebook.com/groups/mirsham/search/?query=assi%20cicurel
אסי
תודה על הקישורים.
אכן אנחנו לא מסכימים. זה בסדר גמור.
אבל הביקורת שלי, שהיא בהחלט חריפה, עדיין איננה "הטלת רפש מוסרית באוכלוסייה שלמה". וקשה לי לראות איך בחירתך לכנות אותי "מתלהמת" היא קונסטרוקטיבית.
מרוב הצגה של הרופאים כחלשים, אתה שוכח כמה כוח יש להם. הכוח אינהרנטי למקצוע הרפואה. הוא מתגלם בכל מפגש של רופא-חולה. הרופאים המתמחים מרשים לעצמם להתנהג כפי שהם מתנהגים רק כי הם מודעים לכוח הזה שבידם, שכעת עבר התמרה פוליטית. לו היה מדובר ב"פרולטריון" אחר (כפי שאתה מתאר את מעמדכם) – היתה יוצאת פסיקת בג"צ ברורה מאוד ביום חמישי: העתירה היתה נדחית. זה נאמר במפורש. רק שכאן, כלשון השופטות, גם האווירה שנוצרה (הפרחים לרונן צור) וגם התסבוכת האמיתית שנוצרה, שמחייבת פתרון שבסופו של דבר לא יהיה משפטי אלא הידברותי, גרם להן לשלוח (בשנית) את המתמחים להחליט אם הם חוזרים להידברות.
אם מישהו מתרפש כאן, זה מי שמפר חוק באופן המוני ומתנהג בבריונות רק כי יש לו כוח. לא רק את השבר בין הרופאים למדינה יהיה צורך לאחות. גם את שבר האמון עם הפציינטים. ולאיחוי הזה כנראה שום רופא לא יצלח.
נכון ששיתוק מערכת הבריאות פוגעת ישירות בחולים, אך מצד שני לרופאים כמו לכל קבוצה בחברה יש זכויות כמו חובות. הם עובדים שעות רבות,משמרות מטורפות, והם לא מקבלים את התנאים והשכר המגיעים להם. המדינה והעומדים בראשה אמורים לטפל במצוקת הרופאים. אם יהיו להם תנאים יותר טובים, הם יבואו בחשק לעבודתם ויעניקו טיפול הולם וטוב יותר לחולים שלהם.