קרוא וכתוב

בלי פרחים ובלי כתרים מאת אודט אלינה. מצרפתית: חגית בת עדה. הוצאת סמטאות, 2011, 128 עמ'

אודט אלינה רושמת מאושוויץ. בגוף ראשון וברשימות קצרות. מילותיה הן כקווים דקים ומדויקים המציירים בפנינו את חיי היום יום באושוויץ בירקנאו בשלושת רבעי השנה שבהם היתה אסירה שם. היא גם רושמת רישומים ממש, המעטרים את הספר הזה. רישומים בקווים דקים אף הם, שיש בהם משהו קליל כמעט. קשה לפעמים לקשר ביניהם לבין התוכן המצויר בהם, המוצג בפנינו במילים. בשני המדיומים מאיירת אלינה במינימליזם, ללא מלודרמטיות. אך בל נטעה: הם נולדו מחוסר יכולתה לכלוא בתוכה את שעברה באושוויץ. שעלה בה בחריפות נוקבת, כפי שהיא מעידה.

אימה ותקווה

הספר הדק הזה הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-1947 במהדורה שאזלה עד מהרה. בפתח אותה מהדורה ראשונה כתב לאון מוסינאק: “תנורי המשרפות אמנם נהרסו, אך העשן המיתמר מהם עדיין מקדיר את שמי העולם". דומה כי זה נכון גם 64 שנים לאחר מכן. כך סברה גם אלינה שכתבה בדברי הפתיחה למהדורה החדשה, שיצאה ב-1981:

מאחר שהנאציזם – שמעולם לא חדל להתקיים בכוח – מנסה היום לכפות עצמו בפועל באמצעות אלימות ופשע, אני סבורה שעלי להוציא לאור את העדות הזאת. בלי לשנות בה דבר (…) אני מקדישה מהדורה חדשה זו למי שעדיין לא נולדו ב-1945. מי ייתן ועדות זו תעורר בהם אימה מפני הנאציזם, אך גם תקווה ואמונה בעתידו של האדם.

משימתה של אלינה צולחת בידה. מתוך הברבריות נולדת הליריקה; מתוך האימה – הפלאיות.

שקיפות הכתיבה, צלילות הראייה

טוב שכתבה את רשימותיה מיד עם שובה מהמחנה, מוסיפה אלינה. שכן "הזכרונות מתעוותים בחלוף הזמן, מיטשטשים או מתחדדים, ותמיד הם מתרחקים מן האמת". ולנו, היש עוד מה לקרוא על אושוויץ שכה רבות נכתב עליה? התשובה היא כמובן כן. ראשית, משום שכל ספרות טובה תעשה את נושאה ראוי לקריאה. שנית, משום שהרשע הבלתי נתפס של "הפלנטה האחרת" לא יכול להתמצות לעולם. שלישית, משום שאלינה ייחודית בפשטות כתיבתה ורישומיה. לעיתים אנו טועים לחשוב שלא ניתן להעביר את אושוויץ בפשטות. שעניין כה מורכב דורש העברה אמנותית מורכבת ורבת רבדים. אך יש מעלות רבות גם לשקיפות שבמכחול כתיבתה של אלינה. השקיפות הזאת, שאיננה נעכרת על-ידי המדיום, לא רק מעבירה את הדברים באופן הקרוב ביותר האפשרי ל"כפי שהם", אלא גם יוצרת צלילות נדירה בראייתם.
ורביעית, דווקא על שום השלב ההיסטורי שאנו מצויים על סיפו. אלבר קאמי כתב על הספר הזה: "לאחר מות כל העדים, כאשר לא יישמעו עוד ההדים, כשתשתלט השכחה, כמו תמיד, על האמת, יהיה עלינו לשוב ולעיין במסמכים כמו זה שלפנינו".

אוושות שיר מחריד

אלינה, אמנית ממוצא יהודי שהחזיקה בדעות קומוניסטות ואף הורישה למפלגה הקומוניסטית הצרפתית את הזכויות על ספרה, הצטרפה לרזיסטאנס ב-1940, נעצרה ע"י הגסטאפו ב-1944, עונתה ונשלחה דרך דראנסי לאושוויץ. משפחתה לא שבה משם. את השנים שלאחר מכן הקדישה לעדות באמצעים שונים, אמנותיים ופוליטיים. היתה חברה בארגונים שונים של ניצולים ואף שימשה כמזכירה הצרפתית של הוועדה הבינלאומית של אושוויץ. המוטו ל'בלי פרחים ובלי כתרים' לקוח מאראגון במוזיאון גְרֵבֶן:

בגבולות פולין ישנו גיהנום ששמו לוחש ומאוושש שיר מחריד.

הוצאת סמטאות שהוציאה את הספר היא הוצאה קטנה ומוקפדת. מוקפדת הן מבחינת איכות הטקסטים שהיא מקפידה להוציא, הן מבחינת עיצובם הגרפי המוקפד של הספרים, שלכל אחד מהם נלווית סימניה באותו עיצוב, עם איור של המחבר/ת וציטוט רלוונטי. לא קל היום להחזיק הוצאת איכות קטנה ולהתחרות במשווקים הגדולים והאגרסיביים; וסמטאות ראויה לכל שבח ותמיכה על מפעלה.

קטעים מהספר

Odette Elina, Sans fleurs ni couronnes

כל ביקורות הספרים