קרוא וכתוב

סטוֹנֶר מאת ג'ון ויליאמס. מאנגלית: שרון פרמינגר. אחרית דבר: נטע גורביץ. ידיעות אחרונות 2011, 288 עמ'

סטונר הוא פנינה ספרותית נפלאה. יצירה שלא זכתה לתהילה המגיעה לה (על אף שיצאה לראשונה ב-1965) והיתה ל'ספר של סופרים', ששמו נפוץ רק בין אוהבי הספרות. יופיו ושלמותו של הספר מתחוורים מיד עם הקריאה בו, אך בה בעת גם התהייה במה הם נעוצים, שלא נפתרת עד תום. סטונר הוא סיפור פשוט, קלאסי. בסוגתו זהו רומן אקדמי. למעשה, הוא מספר לנו על החיים. על חייו של אדם; על חיי כולנו; על ה-חיים.

ויליאם סטונר הוא בן לחוואים הנשלח על ידי אביו לאוניברסיטת מיזורי ללמוד חקלאות במטרה להעביר לידיו את המשק המשפחתי. במהלך לימודי השנה הראשונה הוא נתקל במרצה לספרות שגורם לו לקטוע את לימודי החקלאות ולשנות את מסלול לימודיו לספרות אנגלית. בתחום זה הוא משלים את לימודי הדוקטורט שלו במהלך מלחמת העולם הראשונה ומתמנה למרצה באותה מחלקה, משרה שבה הוא מחזיק עד מותו.

הוא נישא ומוליד בת, אך חיי הנישואים שלו הם אכזבה קשה ויחסיו הקרובים והחמים עם בתו נגדעים בעודם באִבּם על-ידי אשתו המרוחקת, המרחיקה ממנו גם את בתו. את רוב שנות חייהם המשותפים מבלים ויליאם ואדית סטונר בנפרד, על אף שהם חולקים באותו בית. סטונר משקיע את כל כולו בעבודתו אך רק כעבור שנות הוראה לא מעטות הוא מצליח להעביר לתלמידיו את הלהט שהוא רוחש לספרות האנגלית. האיכות היסודית והלא מתפשרת של עבודתו ונאמנותו למקצועו מטילים אותו עד מהרה לעימות מקצועי ואישי הדוחק אותו לשולי המחלקה והופך אותו לתמהוני בעיני עמיתיו ותלמידיו. פרשת אהבים עם מרצה זוטרה מסתיימת כחלק מהעימות הזה ומזקינה אותו בטרם עת. ממש על סף פרישה מתגלה בו מחלת הסרטן האוכלת בו ומכלה אותו. תיאור מותו (בידי המספר הכל יודע של סטונר) הוא מהמפעימים שבתיאורי המוות בספרות.

סטונר הוא גיבור המונע על ידי תשוקה (passion); להט האהבה למקצועו. התשוקה היא אולי הגיבורה האמיתית של הספר הזה. תשוקת החיים. ההתמסרות להוויה.

…הוא לא היה מעבר לכוחה, ידע, ולעולם לא יהיה. מתחת לקהות החושים, לאדישות ולניתוק, היא עדיין היתה שם, רבת עוצמה ועקבית. מאז ומתמיד היתה שם. בצעירותו התמסר בתשוקה בלי שום סייג, בלי מחשבה; הוא התמסר לידע שנגלה לו – לפני כמה שנים? – באמצעות ארצ'ר סלון; הוא התמסר לאדית בעיוורון אווילי של תקופת החיזור וראשית נישואיהם; והוא התמסר לקתרין, כפי שמעולם לא התמסר לפני כן. הוא התמסר בתשוקה, בדרכים שונות ומשונות, לכל רגע ורגע בחייו, ואולי עשה זאת באופן שלם ביותר דווקא כשלא היה מודע לכך שהוא עושה זאת. לא היתה זו תשוקה רוחנית וגם לא תשוקת בשרים; אלא כוח שכלל את שניהם, כאילו אינם אלא החומר של האהבה – היסוד המסוים שממנה קורצה. כוח שאמר בפשטות, לאישה או לשיר: תראו! אני חי.

לסטונר אין עלילה מתוחכמת וסיפורו הפשוט מסופר בפשטות. אך זוהי פשטות מתעתעת. למעשה, זהו איפוק. איפוק המשותף למספר ולגיבורו, שמתחתיו רוחשים לא רק כל היסודות ההופכים סיפור לספר נפלא אלא כל מה שהופך את חיינו לסוערים ומלאי תשוקה אף אם הם הפשוטים שבחיים. אנושיותם. כי 'סטונר' הוא ספר מלא חמלה. חמלה של המספר לגיבורו וחמלה של זה כלפי עצמו. ובסופו של דבר, גם כלפי הדמויות האחרות, השבויות כל אחת בעולמה המסוגר, מבלי יכולת להושיט יד.
אולי אין זה מפליא שלא הצלחתי לנסח לעצמי עד תום את התשובה לשאלה מה הופך את סטונר לספר הנפלא שהוא. יש דברים שאינם יכולים להתנסח במילים. ובאופן פרדוקסלי, דווקא ספר המורכב מהן, וגיבורו העוסק במילים, מבינים זאת היטב.

בערך במחצית הספר – סטונר הוא ספר שהשיב לי את תשוקת הקריאה לפני השינה – עלה בדעתי ספרו של נאיפול בית למר ביזוואז. ספר השונה מסטונר תכלית השינוי, אבל בה בעת דומה לו באופן משונה דמיון עמוק, על דרך ההיפוך. ההבדל הגדול נעוץ בנקודת המבט של הגיבור על חייו ושל המספר על גיבורו. שני הגיבורים נאבקים לחיות חיים ראויים ("למה ציפית? חשב"). אך בעוד שמר ביזוואז חי ומת מתוך החמצה ומרירות, סטונר חי מתוך יושרה וטוהר; על אף הכישלון שיכול להשתמע מן הסתם מחייו, כפי שהוא מהרהר בהם לקראת סופם.

לתהייתו של סטונר האם חייו היו ראויים, דומה כי התשובה של הספר היא כן רבתי. וזאת משום שעל אף האכזבות וההחמצות השקטות שהרכיבו את חייו נעדרי ההילה, הוא חי בתשוקה ובהתמסרות לכל רגע של הווייתו. בסיום חייו מתגלית בין סטונר לאשתו השלמה שקטה. השלמה המאפיינת את יחסו לכל חייו והיא אשר מונעת ממנו לראות את חייו ככישלון. בסופו של דבר, הוא עשה זאת בדרכו.

John Williams, Stoner

חייו ומותו של אדם מיותר (על בית למר ביזוואז)
כל ביקורות הספרים