• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« Keep your eyes on the victim
העושים בזכויות האדם קרדום לחפור בו »

בדרכו

4 בפברואר 2012 על-ידי נעמה

סטוֹנֶר מאת ג'ון ויליאמס. מאנגלית: שרון פרמינגר. אחרית דבר: נטע גורביץ. ידיעות אחרונות 2011, 288 עמ'

סטונר הוא פנינה ספרותית נפלאה. יצירה שלא זכתה לתהילה המגיעה לה (על אף שיצאה לראשונה ב-1965) והיתה ל'ספר של סופרים', ששמו נפוץ רק בין אוהבי הספרות. יופיו ושלמותו של הספר מתחוורים מיד עם הקריאה בו, אך בה בעת גם התהייה במה הם נעוצים, שלא נפתרת עד תום. סטונר הוא סיפור פשוט, קלאסי. בסוגתו זהו רומן אקדמי. למעשה, הוא מספר לנו על החיים. על חייו של אדם; על חיי כולנו; על ה-חיים.

ויליאם סטונר הוא בן לחוואים הנשלח על ידי אביו לאוניברסיטת מיזורי ללמוד חקלאות במטרה להעביר לידיו את המשק המשפחתי. במהלך לימודי השנה הראשונה הוא נתקל במרצה לספרות שגורם לו לקטוע את לימודי החקלאות ולשנות את מסלול לימודיו לספרות אנגלית. בתחום זה הוא משלים את לימודי הדוקטורט שלו במהלך מלחמת העולם הראשונה ומתמנה למרצה באותה מחלקה, משרה שבה הוא מחזיק עד מותו.

הוא נישא ומוליד בת, אך חיי הנישואים שלו הם אכזבה קשה ויחסיו הקרובים והחמים עם בתו נגדעים בעודם באִבּם על-ידי אשתו המרוחקת, המרחיקה ממנו גם את בתו. את רוב שנות חייהם המשותפים מבלים ויליאם ואדית סטונר בנפרד, על אף שהם חולקים באותו בית. סטונר משקיע את כל כולו בעבודתו אך רק כעבור שנות הוראה לא מעטות הוא מצליח להעביר לתלמידיו את הלהט שהוא רוחש לספרות האנגלית. האיכות היסודית והלא מתפשרת של עבודתו ונאמנותו למקצועו מטילים אותו עד מהרה לעימות מקצועי ואישי הדוחק אותו לשולי המחלקה והופך אותו לתמהוני בעיני עמיתיו ותלמידיו. פרשת אהבים עם מרצה זוטרה מסתיימת כחלק מהעימות הזה ומזקינה אותו בטרם עת. ממש על סף פרישה מתגלה בו מחלת הסרטן האוכלת בו ומכלה אותו. תיאור מותו (בידי המספר הכל יודע של סטונר) הוא מהמפעימים שבתיאורי המוות בספרות.

סטונר הוא גיבור המונע על ידי תשוקה (passion); להט האהבה למקצועו. התשוקה היא אולי הגיבורה האמיתית של הספר הזה. תשוקת החיים. ההתמסרות להוויה.

…הוא לא היה מעבר לכוחה, ידע, ולעולם לא יהיה. מתחת לקהות החושים, לאדישות ולניתוק, היא עדיין היתה שם, רבת עוצמה ועקבית. מאז ומתמיד היתה שם. בצעירותו התמסר בתשוקה בלי שום סייג, בלי מחשבה; הוא התמסר לידע שנגלה לו – לפני כמה שנים? – באמצעות ארצ'ר סלון; הוא התמסר לאדית בעיוורון אווילי של תקופת החיזור וראשית נישואיהם; והוא התמסר לקתרין, כפי שמעולם לא התמסר לפני כן. הוא התמסר בתשוקה, בדרכים שונות ומשונות, לכל רגע ורגע בחייו, ואולי עשה זאת באופן שלם ביותר דווקא כשלא היה מודע לכך שהוא עושה זאת. לא היתה זו תשוקה רוחנית וגם לא תשוקת בשרים; אלא כוח שכלל את שניהם, כאילו אינם אלא החומר של האהבה – היסוד המסוים שממנה קורצה. כוח שאמר בפשטות, לאישה או לשיר: תראו! אני חי.

לסטונר אין עלילה מתוחכמת וסיפורו הפשוט מסופר בפשטות. אך זוהי פשטות מתעתעת. למעשה, זהו איפוק. איפוק המשותף למספר ולגיבורו, שמתחתיו רוחשים לא רק כל היסודות ההופכים סיפור לספר נפלא אלא כל מה שהופך את חיינו לסוערים ומלאי תשוקה אף אם הם הפשוטים שבחיים. אנושיותם. כי 'סטונר' הוא ספר מלא חמלה. חמלה של המספר לגיבורו וחמלה של זה כלפי עצמו. ובסופו של דבר, גם כלפי הדמויות האחרות, השבויות כל אחת בעולמה המסוגר, מבלי יכולת להושיט יד.
אולי אין זה מפליא שלא הצלחתי לנסח לעצמי עד תום את התשובה לשאלה מה הופך את סטונר לספר הנפלא שהוא. יש דברים שאינם יכולים להתנסח במילים. ובאופן פרדוקסלי, דווקא ספר המורכב מהן, וגיבורו העוסק במילים, מבינים זאת היטב.

בערך במחצית הספר – סטונר הוא ספר שהשיב לי את תשוקת הקריאה לפני השינה – עלה בדעתי ספרו של נאיפול בית למר ביזוואז. ספר השונה מסטונר תכלית השינוי, אבל בה בעת דומה לו באופן משונה דמיון עמוק, על דרך ההיפוך. ההבדל הגדול נעוץ בנקודת המבט של הגיבור על חייו ושל המספר על גיבורו. שני הגיבורים נאבקים לחיות חיים ראויים ("למה ציפית? חשב"). אך בעוד שמר ביזוואז חי ומת מתוך החמצה ומרירות, סטונר חי מתוך יושרה וטוהר; על אף הכישלון שיכול להשתמע מן הסתם מחייו, כפי שהוא מהרהר בהם לקראת סופם.

לתהייתו של סטונר האם חייו היו ראויים, דומה כי התשובה של הספר היא כן רבתי. וזאת משום שעל אף האכזבות וההחמצות השקטות שהרכיבו את חייו נעדרי ההילה, הוא חי בתשוקה ובהתמסרות לכל רגע של הווייתו. בסיום חייו מתגלית בין סטונר לאשתו השלמה שקטה. השלמה המאפיינת את יחסו לכל חייו והיא אשר מונעת ממנו לראות את חייו ככישלון. בסופו של דבר, הוא עשה זאת בדרכו.

John Williams, Stoner

חייו ומותו של אדם מיותר (על בית למר ביזוואז)
כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג ביקורות ספרים, בית למר ביזוואז, ג'ון ויליאמס, סטונר | 5 תגובות

5 תגובות

  1. ב- 4 בפברואר 2012 בשעה 23:34 אחת העם

    זה ספר מהנה בהחלט, אחד הספרים שקראתי בעניין ובהנאה לאחרונה. אבל אינני חושבת שהוא ספר משובח, בוודאי לא כפי הסופרלטיביים שזכה להם. למעשה הדמות הדמות שבמרכזו, סטונר, כלל לא ברורה. מדוע בעצם הגיע להיות חוקר ספרות לאחר שקודם לכן לא גילה עניין מיוחד בספרות או בהגות אנושית.האם היה אדם מקורי או יבשושי, מונע ע"י תשוקה או ע"י שגרה? כל זה כלל אינו ברור, והספר מפזר מידע מנוגד שאינו מאפשר בניית דמות ברורה. ולכן למרות שההרומן הזה מסופר במיומנות ובכישרון, ואף מותיר רושם, הדמות שהיא צירו המרכזי אינה אינה קוהרנטית ואמינה כדמות ספרותית.


    • ב- 5 בפברואר 2012 בשעה 17:48 נעמה

      אני יכולה להבין את ההרגשה שדמותו של סטונר איננה מנומקת עד הסוף. אבל אני לא חושבת שזה פוגע באמינותו או בקוהרנטיות שלו כדמות. זה גם ודאי לא חל על הגעתו להיות מרצה לספרות: אין זה בלתי-סביר שאדם שקודם לא גילה עניין מיוחד בספרות ובהגות מגיע לתחום. לדעתי מן הספר עולה מאוד בבירור תחושת הגעגוע והכמיהה שמעיר בו קורס (החובה) בספרות שהוא לוקח, שגורם לו לשנות את המסלול. (הספר אולי יותר רומז על כך משאומר במפורש, אך בכך יופיו. אינני אוהבת יצירות שחושבות שהן צריכות להכות על ראשו של הקורא בפטיש חמישה קילו). במובן מסוים הייתי מעיזה ואומרת שזה ספר שיש בו איכות יוגית. שסטונר בלשון היוגית הוא סאדו. אדם שנמצא בעבודה של חקירה פנימית מתמדת. שחי מתוך התמסרות ושמכיר את תחושת הגעגוע להיות קרוב לעצמו.
      נכון שיש בו את שני הפנים שציינת; אבל מעבר לכך שכולנו אנשים מורכבים, לדעתי אלה שני פנים של אותו עניין עצמו. העובדה שיש בחייו היבטים של שגרה ויבשושיות אינה מבטלת את התשוקה וההתמסרות.


  2. ב- 5 בפברואר 2012 בשעה 17:01 בלוגי

    נשמע ספר מרתק תודה על כתיבתך היפה


  3. ב- 5 בפברואר 2012 בשעה 23:58 סטונר ג’ון ויליאמס » דברים לא אפשריים לפני ארוחת הבוקר

    […] לכתוב עליו ביקורת, ולא ידעתי מאיפה להתחיל – ואז נעמה כרמי כתבה עליו ביקורת, טובה יותר מכל משהו שהייתי יכול לכתוב. אז כלאחר כבוד, […]


  4. ב- 6 בפברואר 2012 בשעה 00:08 יוסי

    ספר מקסים. אני בד"כ לא נותן להסכים עם ביקורות של ספרים, אבל הפעם אני באמת שותף לפליאה על העובדה שהספר היה כל כך לא מוכר כל השנים הללו.



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-645 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
    • מי יגן על החולים?
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie