קרוא וכתוב

הצעת החוק שמדוּוח כי הגישה ח”כ זהבה גלאון – להסיר אחריות פלילית מעיתונאי שהחזיק במסמכים סודיים לשם מילוי תפקידו – היא בעִתה. לא, למעשה העת היתה כשפרצה פרשת בלאו. אם לא קודם. שכן אם החוק במתכונתו הנוכחית בעייתי, אם סוברים שיש להכניס בו חריג לעיתונאים, מעבר לסעיף 113(ה) לחוק העונשין – המקנה הגנה למי שהחזיק במסמכים סודיים בתום לב ולמען מטרה סבירה – יש לפעול לתיקונו. הכפפה הזאת, שזרקתי מזמן, לא הורמה עד היום. וכל שחזינו בו הן הודעות, עצומות והפגנות נגד הפגיעה בחופש העיתונות המתבטאת בהחלטה להעמיד לדין את אורי בלאו. ללא יוזמה מקבילה לתקן את החוק, אם סבורים כי הוא פגום, כל שנותרנו אִתו הוא טעם חמצמץ של קולגיאליות גרידא. וכבר כתבתי אז: “בין שאר תפקידיה הביקורתיים של התקשורת מצויה גם הביקורת על אי אכיפת החוק ועל אי-שוויון בפני החוק. לתפקיד הזה היא צריכה לבוא בידיים נקיות. ואלה קצת מתלכלכות שכשמדובר בקולגה פתאום צריך לא לאכוף את החוק.” הרצון לתקן את החוק על אף שהוא מקנה הגנות, כאמור, נובע מהטענה המוצדקת כי חופש העיתונות עלול להיפגע מעצם האיום להעמיד לדין והאפקט המצנן שלו, אף אם אחר-כך זה מסתיים בזיכוי.

הצעת החוק עצמה עדיין לא נמצאת באתר הכנסת, או לפחות לא הצלחתי לאתר אותה שם. הידיעה עצמה מעט מבולבלת. שכן מדוּוח כי “לא ניתן יהיה להעמיד לדין עיתונאים בעבירות השגה והחזקה של ידיעות סודיות ללא סמכות, במידה והמסמכים שימשו אותו במילוי חובתו המקצועית.” (השגיאה בעברית במקור). ומיד אחר כך כי “על פי הצעת החוק, בית המשפט יוגדר כסמכות שתקבע האם החזקת המסמכים נעשתה בהתאם לכללי האתיקה המקצועית ותפטור אותו מאחריות פלילית למעשים”.

אבל הבעייתיות האמיתית, בעיני, נעוצה בהמשך: “עוד מוצע כי חוות דעת של מועצת העיתונות בישראל תהיה ראיה לכך שהעיתונאי פעל בהתאם לאחריותו המקצועית.” זה יפה מאוד. רק שבכל השנה ורבע שאני יושבת במועצת העיתונות התרשמותי הברורה היא שאין בה שום איזון בין הגנה על חופש העיתונות לבין הגנה על הציבור מפני העיתונות. הכיוון שם מצטייר כחד-כיווני: להגן על העיתונאים והמו”לים (ועבור האחרונים חופש העיתונות הוא בעיקר החופש לקדם את האינטרסים העסקיים שלהם) מפני המחוקק. ולזנוח לגמרי את החובה המקבילה, את הכובע השני של המועצה: להגן על הציבור מפני התקשורת. ויש ממה. אינני מדברת על הליכים משמעתיים פרטניים המתנהלים בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, אלא על מוסדותיה שבהן אני חברה – מליאת ונשיאות המועצה  – החלטותיהן והצהרותיהן. כשהערתי על כך היתה התגובה שבהחלט גם זה תפקידה של המועצה, אבל “לא עכשיו”. כי עכשיו האיום על התקשורת מאוד גדול. ובכן, כפי שאני נוהגת לומר תמיד: זה לא או-או. זה גם וגם. מה גם שיש קשר: היכן שלא אוכפים הסדרה עצמית וריסון עצמי ייכנס בסוף המחוקק ויעשה זאת. מי שנורא רוצה יכולה להסתכל על מה שקורה כעת בבריטניה, כתמרור אזהרה.

אפשר לברך על השאיפה למזער את ההתנגשות האפשרית בין כללי אתיקה לבין החוק. אך צריך גם להכיר בכך שייתכן וסילוק מוחלט של המתח ביניהם לא יתאפשר. זה לא ייחודי לאתיקה העיתונאית. גם בעלי מקצועות אחרים עומדים לעיתים מול הדילמה הזאת, כאשר יש התנגשות בין האתיקה המקצועית שלהם לבין החוק. התנגשות כזאת אינה מעמידה אותם מעל החוק. לכל היותר, היא מאפשרת להם בחירה לאיזה מהכללים לציית, תוך שברור שלאי-ציות לחוק יש תג מחיר שעליהם לשלם. יש עיתונאים שבחרו, במקרה כזה, ללכת לכלא. ויש מי שבחרו לא לעמוד בהתחייבות שהם עצמם נתנו לרשויות; להימנע מלהתייצב לחקירה אלא להסתתר כאחרון העבריינים בגיבוי המערכת; ולתת למקור שחשפו (אפרופו אתיקה עיתונאית – שספק אם קוימה כך שלא ברור שתהווה משענת במקרה זה) – ללכת לכלא לבד. בהחלטתו להעמיד לדין את בלאו סבור היועץ המשפטי לממשלה (ומנמק) כי “מקרה זה הוא קיצוני מבחינת מאפייניה החמורים של התנהלותו של בלאו”. ויש מי שאפילו סבור שהחלטתו זאת דווקא תחזק את חופש העיתונות ובעיקר תחזיר לתקשורת מעט צניעות נדרשת.

עוד בנושא:
העיתונאים והחוק
מה שהעיתונאים באים איתו