כְּשֶׁהלילה. מאת כריסטינה קומֶנצ'יני. מאיטלקית: אלון אלטרס. הספריה החדשה 2011, 236 עמ'
לא קל לקרוא את כשהלילה. היו כמה פעמים במהלך הקריאה שזה היה אפילו ממש קשה. שנאת נשים צרופה והיולית. לא זאת הפוליטית, זאת האישית לגמרי. יש האומרים, באופן מקסים לחלוטין, כי כל שנאה היא אהבה שנבגדה. סיפורו של מנפרד – שאמו נטשה אותו בילדותו והוא גדל להיות שונא נשים – הוא ללא ספק ההוכחה האולטימטיווית. אבל זה לא כל כך פשוט. It’s complicated. זה נכון לכדורגל, שבו הכול מסובך בגלל נוכחותה של הקבוצה השנייה. ובאנלוגיה, כנראה, לכל מערכת יחסים. לא רק כשהיא מתוארת בפייסבוקית.
יש בכשהלילה שני סיפורים הנשזרים ונארגים יחד. ושני קולות הדוברים ומספרים אותם. סיפורה של מרינה המגיעה עם בנה הפעוט לחודש להרים, במצוות הרופא. וסיפורו של מנפרד, איש ההרים הקשוח, שממנו היא שוכרת דירה והוא מתגורר מתחתיה. כל אחד מהם נושא את סיפורו ואת כאבו. נישואי הבוסר של מרינה ומאבקה ברגשות המעורבים שהיא חשה כלפי בנה. נישואיו הכושלים של מנפרד שאשתו קמה ועזבה אותו, ממש כאמו, בשכפול שכמו יצא מה-textbooks של לימודי הפסיכולוגיה. בניגוד לאם, לקחה לונה את שני ילדיהם איתה.
הדמיון לפסיכולוגיה אינו מסתכם בכך. סיפורם של מרינה ומנפרד כולל את רוב הרכיבים המוכרים מטיפול פסיכולוגי: יש בו סוד שנחשף והחשיפה הזאת, על תחושת ההתערטלות והבלעדיות הנלווית אליה נתפסת על-ידי שני צדדיו כמכוננת. יש בו תשוקה, השלכה, העברה והעברה נגדית, נניח. ויש בו ניסיון של בנייה מחדש. אבל אין בו את רמת המטא הנדרשת לטיפול מוצלח. זאת שיש בה איזה סוד כמוס שאיש עדיין לא הצליח לחשוף במובן של לתת לו שם, להניח עליו את האצבע. וכנראה שהמסתורין הזה קשור לסוד הצלחתו, כשהוא מצליח. בסופו של דבר זהו לא טיפול אלא ספר. יפה. ואם יש כאן תובנה, היא איננה נחלת הדמויות אלא נחלתנו, הקוראים.
המוטו לספר (אחד מהם, ליתר דיוק) לקוח מבראשית. בין היתר, "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". הטקסט על הכריכה האחורית מצביע יפה על הפירוק שעושה הספר לטקסט הזה. "איש אינו עוזב באמת את אביו ואת אמו, אלא הוא גורר אותם, ואת ילדותו, אל האשה ואל חייו". לא רק מנפרד ומרינה; כל גבר ואשה, כנראה, רוקמים את מערכת היחסים שלהם לא רק זה עם זו אלא עם כל האחרים המשמעותיים שלהם. ראש וראשונה הוריהם. ומשליכים מאלה שלהם על בן או בת הזוג שלפניהם.
מערכת היחסים הנרקמת בין מרינה למנפרד היא של יחסי שנאה-אהבה או רתיעה-משיכה. כל אחד מהם יציל את חייו של זולתו. כל אחד באופן אחר. האחת פשוטו כמשמעו, השני – במובן המקומם אותם, המחזיר את השפיות והביטחון באופן ההתנהלות בתוכם. אבל שניהם במובן המאפשר להמשיך לחיותם. ואיך התאפשרו לאחר מכן החיים הלאה הם גם שבים לבחון. יש שיבה בספר – כך נקרא גם חלקו השני – והיא לא אחת אלא שיבה כפולה אם לא משולשת ומרובעת. יחסים מתפרקים אך גם משוקמים. אף כי בקושי רב ובמובן מוגבל. אולי בגלל ה(אין) תובנה. וגם כשיש זה לא תמיד מצליח.
גם ברובד העיקרי, שבו פתחתי, מזינים שני הסיפורים זה את זה. השנאה אף היא חוליה בשלשלת. לא רק שנאת-אהבת האשה יש כאן, גם שנאת-אהבת הילד. על-ידי האשה. קומנצ'יני קוראת כאן תגר על מיתוס שאמנם מפורק היום מעט יותר מפעם, אך עדיין יותר בלחישה בחדרי-חדרים מבראש חוצות. ככל מלבוש ספרותי-אסתטי, גם כשהלילה מאפשר לאמירה הזאת להיות נוקבת הרבה יותר מכל מאמר בעיתון. כל גבר היה פעם בן. ילוד אשה.
Cristina Comencini, Quando la note.
קרוא וכתוב 
תודה על הביקורת הרגישה.
קצת אוף טופיק: נדמה לי שהמיתוס על אהבת האם כבר מאותגר בראש חוצות, גם בעקבות הפולמוס של אריאס וגם באחרונה מעל דפי העיתונים (האופנה של נשים מודרניות שמתלוננות על מכאובי ההורות בסגנון מתפנק ואגוצנטרי).
אלו כמובן אינם מאיימים על מעמדה המקודש של אהבת האם, אבל הם לפחות פומביים.
את צודקת שיש דיבור יותר מבעבר. על חלק מההיבטים. אבל – אולי אני טועה – לדעתי לא ממש במה ובאופן שמדובר בו כאן.
ראשית תודה, במקריות נחמדה סיימתי הבוקר לקרוא את הספר ונהניתי מאד לקרוא את הביקורת שלך שנוגעת בלב הדברים.
ברשותך אוסיף עוד כמה הארות קטנות שעלו אצלי.
– כפי שכתבת, וגם העירו לפני, הקשיים באימהות מדוברים יותר כיום, ומוכרים יותר, ואולי מקלים במשהו על הבדידות הקשה מאד של אימהות צעירות. מבחינה זו יש אנכרוניזם מסוים בספר – אבל גם פער תרבותי. עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי תפישת האימהות באיטליה עוד יותר נוקשה מאשר בארץ, לא רק הסביבה, אלא גם האימהות דורשות מעצמן שלמות קשה להשגה. יש מי מונה באופן פרדוקסלי את תפישת האימהות המושלמת כאחד הגורמים למאזן הדמוגרפי השלילי באיטליה. תגובה קיצונית ההפוכה לקדחת הפריון אצלנו.
– נדמה לי שחבוי שם גם קונפליקט אתני. הדברים לא נאמרים במפורש אבל ניתן להבין שמדובר בדולומיטים, אלטו אדיג'ה או זודטירול, חבל ארץ שרוב האוכלוסייה בו אוסטרית במקורה, דוברת גרמנית. האזור נמצא בשליטת איטליה מסוף מלחמת העולם הראשונה, תושביו נקרעו במלחמת העולם השנייה ובשנות השבעים סבל מטרור על רקע הרצון להשתחרר מאיטליה. הטענה היא שתיירות הסקי הביאה לרגיעה על פני השטח בעשרות השנים האחרונות, האזור שהיה דל מאד הפך בזכותה לאזור שבע ושוחר שקט. על פי שמותיהם, מנפרד ומשפחתו ממוצא אוסטרי והנשים, ומרינה בתוכן, ממוצא איטלקי. קל לזהות את הקונפליקט בין הדימוי הגרמני הנוקשה לבין הדימוי האיטלקי הנהנתן. אפשר גם לראות את המרדנות של מנפרד כמייצגת את השאיפה לעצמאות לאומית ואת ההתרככות והכניעה לתיירים בהקבלה למצב כיום, אבל אני חייבת להודות שהספר מהנה יותר ללא עומס פוליטי.
ושאלה אליך כקוראת רגישה: הדיאלוגים בתרגום לעברית כתובים בגוף שלישי. ההקפדה המופרזת על פניית הנימוס מאד משמעותית ליחסים בין הדמויות ולכן מאד ברור הצורך להעביר את הרובד הזה לעברית, אבל הבחירה בגוף שלישי בתרגום לעברית אינה נפוצה כיום. אני תוהה האם הדיאלוגים נקראו בטבעיות או צרמו לך?
הקריאה לא היתה טבעית, מהסיבה שאת מזכירה. אבל אני לא רואה פתרון לשוני אחר.
תודה. יש כל מיני פתרונות פיצוי אחרים, לדוגמא לציין במפורש (מדי פעם) שהפניה בגוף נימוס, להוסיף מילות פניה רשמיות (גבירתי, אדוני), להגביה באופן חריג את המשלב (כפי שדוברי עברית עושים לעיתים כדי להביע ריחוק וזלזול בו זמנית). הבעיה נפוצה בתרגום מרוב השפות האירופאיות וכיום לא נוטים לבחור בפתרון של גוף שלישי בעברית, אבל כל מקרה לגופו ואני לא יודעת מה היו השיקולים של המתרגם כאן.