עד כאן מאת ליונל שרייבר. מאנגלית: מיכל גורן. כנרת, זמורה-ביתן 2012, 463 עמ'.
מאז ספרה 'חייבים לדבר על קווין', אני עוקבת בשקיקה אחרי כתיבתה של ליונל שרייבר. גם את 'עד כאן' גמעתי – ואם אפשר היה להשתמש במונח 'הנאה' לגבי ספר כזה הייתי עושה זאת – אך תוך מודעות מתמדת לחולשותיו של הספר, המזדקרות ממנו.
לשפ (שפרד) נאקר יש תכנית. היא נקראת 'החיים שאחרי': לפרוש מהמירוץ למדינת עולם שלישי שתאפשר לו לחיות ברווחה מחסכונותיו ופשוט להיות. מיליון הדולר שבהם הוא מוכר את העסק המצליח שלו, שהקים בעשר אצבעותיו, אמורים להספיק לשם כך גם אחרי המיסוי. הוא ואשתו גלניס עורכים למטרה זו מסעות מחקר מדי שנה, שמהם הם שבים עם מחברות גדושות פרטים על היעדים שהם בוחנים, כדי שיוכלו להחליט איזה מהם יהיה יעד החלומות. אבל אשתו – אמנית-צורפת לא ממומשת דיה – מגלה דחיינות במימוש התכנית וסבלנותו פוקעת. בסופו של דבר, מחליט שפ על יעד שלא ביקרו בו וכל שהוא יודע עליו שאוב מהאינטרנט: האי אמפבה שליד זנזיבר שבאפריקה. הוא קונה כרטיסים לכיוון אחד לשניהם ולבנם, ואורז. דעתו נחושה: הוא ייסע לשם אתם או בלעדיהם. אלא שלגלניס תכניות אחרות. או נכון יותר, לחיים. הערב שבו הוא מתכנן להציב אותה בפני הדרישה להחליט אם היא באה אתו או נשארת מאחור בניו יורק, מתגלה כגורלי הרבה יותר מהמתוכנן. כשהיא שבה באותו ערב הביתה מתברר לו, כפי שהיא בוחרת לנסח זאת, שלצערה היא תצטרך את הביטוח הרפואי שלו.
לאחר שמכר את העסק שניהל, ממשיך שפ לעבוד בו כשכיר, סובל את גחמותיו של המנהל החדש, עובד שעלה לגדולה בעיני עצמו ובעיני כל האחרים אינו אלא עבד כי ימלוך הרודה בהם ובשפ, המנהל לשעבר, באופן מיוחד. אבל אם חשב באותו יום שהוא משאיר את כל זה מאחוריו, הוא צריך לחשוב שנית. העבודה מקנה לו את הכרטיס החשוב כרגע יותר מכרטיס טיסה: ביטוח רפואי שיוכל לממן את הטיפולים היקרים שאשתו תצטרך לעבור, כחולת סרטן אלים במיוחד, מזותליומה. כלומר, לממן חלק מהטיפולים. כפי שחברתם קרול מעדכנת אותו, הפוליסה שיש להם – שפ ובן זוגה ג'קסון עובדים באותה חברה – רחוקה מלכסות את כל ההוצאות. "חברת ביטוח מהגיהנום", לדבריה. זאת הסיבה שעזבה את עבודתה היצירתית כמעצבת נוף וקיבלה על עצמה עבודה משמימה ב-IBM, שאותה היא יכולה לבצע מהבית. כדי שיהיה בידם לממן יחד את הטיפולים היקרים של בתם פליקה, החולה בדיסאוטונומיה משפחתית; מחלה איומה וחשוכת מרפא המעיבה על חיי המשפחה. פליקה היא ילדה נבונה ושנונה הקצה בחייה מלאי הסבל, שקיצם ידוע מראש, ולא עושה להוריה חיים קלים.
כמו ב'חייבים לדבר על קווין', גם 'עד כאן' הוא שילוב של ביקורת קטלנית על החברה האמריקאית עם ספר נוקב על חיי משפחה. כאן פחות משפחה כמו זוגיות, שכן שני ילדיהם של שפ וגלניס הם בבחינת כמעט נעדרים-נוכחים בספר. זאק בן העשרה מתקיים אי שם ברקע, ומגיח מדי פעם מהמחשב למקרר; אמילי כבר לא גרה בבית וסגירת המעגל שלה עם אמהּ, ממש בסוף, היא אמנם 'על פי הספר' אך לא מבוססת בעלילה המקדימה אותה. לשפ, שזונח כמובן את חלום 'החיים שאחרי' ושב לספוג את העלבונות בחברה שהקים וניהל בעבר, כדי לטפל באשתו, מזמנת הטרגדיה את המימוש האולטימטיווי של יעודו הסבלני – הרועה (שפרד). אשתו, עמוסת הזעם על מחלתה ועל חייה הלא ממומשים, לא מתכוונת לעשות לאיש את החיים קלים יותר. גם לא להשתנות. שרייבר מנתצת כאן כמה מיתוסים (או לא) על כמה מחלה כזאת משנה את חייו של אדם ואת הפרספקטיווה שלו עליהם. כמו גם על כמה תמיכה הוא מקבל: כמעט כל משפחתה וחבריה של גלניס פשוט מתפוגגים. בין השורות, ובסוף במפורש, נשאלת גם השאלה עד כמה שווים חייו של אדם. בכסף. כמה "שווה" לנו להוציא על מנת להאריך את חייו – את חייה של גלניס במקרה זה – בכמה חודשים? והאם אפשר בכלל לומר שהארכנו את חייה בשלושה חודשים "טובים"?
שרייבר, כבר אפשר להבין, לא עושה הנחות לאיש. כתיבתה מלאה תנופה וגם זעם. מהקוראת לא נחסכים פרטי הפרטים של הסבל הגופני, מהטיפול הרפואי לא פחות מאשר מהמחלה, ושל התכּלוּת הגוף האנושי. זעם הוא מה שמתדלק לפחות שתים מהדמויות, את גלניס ואת ג'קסון. הוא זה שמגלם בדמותו את הביקורת האולטימטיווית על כל מה שזז בחברה האמריקאית. מקופח ומנוצל תמידית; כעוס על השיטה ועל המערכת שתמיד מנצחת, ובמקום לשרת את האזרחים עושה עליהם סיבוב רק כדי להרוויח שוב; על הפותים והפרזיטים שעליהם הוא נושא נאומים אינסופיים לעייפה, ששרייבר כושלת בהם (ולא רק בהם) בהפרזה. דמויותיה של שרייבר ברובן אינן דינמיות וכמעט לא עוברות שינוי. וחלקן, כמו ג'קסון, מגיע כדי קריקטורה. למעלה ממחצית הגיבורים ב'עד כאן' מתים בסופו.
החברה האמריקאית הקרה והאכזרית, ומעללי הביטוח הרפואי בה בפרט, עומדת במוקד הביקורת של הספר. תהיות אנושיות-קיומיות עולות אך נדחקות הצידה בתוך השפע שמעתירה עלינו שרייבר, שפע שלעיתים קרובות חונק במקום לחשוף, בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו. שאלות כמו מה באמת חשוב ומתי מגלים אותו ("היא תמיד אהבה לדבר – מאותם תענוגות שלא מקדישים להם מחשבה עד שעומדים לאבד אותם. דיבור, חשב, הוא אחד ההנאות הגדולות בחיים"). לרובנו אין באמת "חיים שאחרי" לחיות אותם, אלא את החיים היחידים והחד-פעמיים שלנו. הסוף הטוב במידה (קטנה), הוא תוצאה של גילוי הדברים האלה עצמם. של החשיבות של אי-העשייה, של הנוכחות. "לישון הצטרף ללדבר, לחשוב, לראות, להיות – כלומר מדי פעם לא לעשות דבר ולא להרגיש משועמם אפילו מעט". כל הדברים יקרי הערך שכבר נחלתנו אם רק נפנה אליהם את תשומת הלב. אבל התובנה הזאת נבלעת ולא מובלטת דיה באמצעים שיכולים היו לשמש לשם כך. תובנה כזאת שדווקא ההקדשה של שרייבר בפתח הספר מגלמת במילים ספורות: "מתוך האובדן, חֵירוּת". כי לצורך כך נחוצה חמלה.
לזכותה של שרייבר ייאמר כי היא אינה מושכת את ידה מנושאים קשים, אולי הקשים ביותר המזומנים לפתחם של חיים אנושיים. אדרבה. היא פורשת אותם באזמל חד. כתיבתה אכזרית. מה שחסר לה יותר מכל הוא חמלה לדמויותיה.
Lionel Shriver, So Much For That
קרוא וכתוב 
לא מכירה. תודה על ההמלצה
ביקורת מעניינת ומפתה. טרם הספיקותי… ( לקרוא)
את ״קווין״ ו״יום ההולדת ״ קראתי, ולטעמי שרייבר כותבת מבחינה טכנית נפלא- מעניין , שוטף, מאתגר מבחינת הנושאים שהיא נוגעת בהם, אבל מספריה הקודמים יצאתי בתחושה שספריה נכתבים כשמראש היא מניחה הנחת יסוד ולא נותנת לגילויים שהיא נתקלת בהם במהלך הכתיבה להסיט אותה או להשפיע עליה ועל התשובות שהספר מציע.
לא מצאתי פתיחות לסטות מהנרטיב שהניחה שקיים. ב״קווין״- העובדה שאין לה ילדים משלה והתנסות אותנטית במורכבות של מערכות יחסים הורית, השאירה אותה להבנתי בגישה התאורתית, ולכן לא איפשרה לה להציע הסבר ראלי לתופעה אותה חקרה.
מסקירתך משתמע שגם בספר הזה חסר הפן של החיים עצמם, מה שכינית ״חמלה״. אני חשה משרייבר זעם על המין האנושי. על טפשותו, עליבותו, חוסר המזל שלו, ונעדרת אצלה ההתפעלות מהחיים ועוצמתם גם כשהם ״קטנים״.
כנראה שאין מנוס מפשוט לקרוא את הספר 🙂