מלכת כל המחלות מאת סידהרתא מוחרג'י. מאנגלית: יוסי מילוא. עם עובד/אופקים 2013, 573 עמ' כולל הערות ומפתח.
סידהרתא מוחרג'י – אונקולוג וחוקר סרטן – כתב "ביוגרפיה של מחלת הסרטן", ככותרת המשנה של הספר המרתק הזה. על אף נושאו העגום – והיה זה פלובר, כמדומני, שאמר ש"כל למרות הוא בגלל סמוי" – הוא נקרא בשקיקה לא פחות ואולי יותר מכל יצירת ספרות בדיונית. לא מפליא כי הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון ב-2011. כתיבתו של מוחרג'י קולחת ורהוטה. הוא הצליח לא רק להשתלט על גוף ידע ענק – הספר נסמך על מאות רבות של מקורות – אלא להעביר אותו באופן המובן לקורא המשכיל שאינו איש מקצוע בתחום, כשהוא כותב ביד אמן. מדובר בפרוייקט מעורר השתאות, הפורש את ההיסטוריה המדעית של מחלת הסרטן, חקרה והמערכה (הרפואית והפוליטית כאחת) שמנהלים נגדה. מערכה שמסופרות בה הדבקות במטרה, הנחישות, העבודה המתסכלת בדרך לגילוי, פריצות הדרך, האכזבות, התגליות, ההחמצות, התקוות והטרגדיות.
מוחרג'י מסביר את הבחירה ב"ביוגרפיה" כך:
בתחילת הספר דימיתי את המיזם לכתיבת 'היסטוריה' של הסרטן. אבל לא יכולתי להתחמק מן ההרגשה שאני כותב לא על משהו אלא על מישהו. הנושא שלי התגלגל מדי יום ביומו במשהו שדמה לאדם – דמות חידתית, אם גם מעוותת, של השתקפות במראה. זו לא היתה היסטוריה רפואית של מחלה דווקא, אלא משהו אישי הרבה יותר, רגשי יותר: ביוגרפיה של המחלה.
.jpg)
מדובר אפוא בהאנשה של הסרטן. הניסיון לא להיסחף ב"פיתויים מטפוריים" (כמוטו לספר משמש ציטוט מספרה של סוזן סונטאג ‘המחלה כמטאפורה’ שהבאתי כאן), מלווה בהכרה ש"בנושא כמו הסרטן אי אפשר להימנע מהם", כפי שהוא כותב בתחילת הקטע שצוטט לעיל. ובהמשך, “סרטן הוא מחלה של סמלים”.
ביוגרפיה או היסטוריה, הספר אינו עוקב בקפידה אחרי ציר הזמן אלא פעמים רבות קופץ קדימה ואחורה ובכך משרטט היסטוריה (או ביוגרפיה) תמטית יותר מכרונולוגית. בחירה התורמת לרוחב היריעה הנפרשת לפנינו. פרטיו מרובים. גיבוריו כה רבים עד כי לעיתים כשהוא חוזר ומזכיר את אחד מהם מוצאת הקוראת שכבר אינה זוכרת במי בדיוק מדובר ואיזה סיפור חשוב נקשר בשמו, ועליה לדפדף לאחור כדי להיזכר. כל אלה רק מבליטים את גודל המשימה שנטל המחבר על עצמו.
מוחרג'י מסתמך לא רק על מקורות מדעיים, אלא גם על מקורות ספרותיים רבים. “הרפואה ראשיתה בסיפורים. חולים מספרים סיפורים כדי לתאר את מחלתם; רופאים מספרים סיפורים כדי להבין את כל זה. המדע מספר סיפור משלו כדי להסביר את המחלה", הוא כותב. וחלק מהציטוטים הרבים שהוא מביא לא רק מאלפים, מספקים הבנות מקיפות ותובנות עמוקות, אלא גם חודרי בטן. "תא הסרטן (…) אינו אלא גרסה מעוותת של עצמיותנו הנורמלית", מצטט מוחרג'י את הרולד ורמוס, שזכה בפרס נובל יחד עם מייקל בישוף, על גילוי מקורו התאי של האונקוגן הנגיפי. ציטוט המעניק לאחד מחלקי הספר את כותרתו. בסוף הספר מעלה מוחרג’י שאלה מטרידה לגבי מהות הנורמליות שלנו, ואם הסרטן לא עלול להיות הנורמליות החדשה שלנו. כך שהשאלה “אינה אם נחלה במחלה הנצחית הזאת כל עיקר אלא מתי נחלה בה”. הפגם שבסרטן שוכן בתוכנו ולא נוכל להיפטר ממנו “בלי לפטור את עצמנו מתהליכי הצמיחה שבפיזיולוגיה שלנו (…) יתכן מאוד שהסרטן הוא קו הסיום האחרון של התפתחותנו בתור אורגניזמים”. על כן “הדרך הטובה ביותר ‘לנצח’ במלחמה הזאת נגד הסרטן היא אולי להגדיר מחדש את הניצחון”, כפי שהוא כותב באופן מפוכח.
על כל היסטוריה נשאל מפי מי היא מסופרת. את נקודת המבט של מי היא מייצגת. בסיפור ההיסטוריה המדעית של הסרטן נדחקים לעיתים החולים לשולי הדף. למוחרג'י יש היושרה והענווה להכיר בכך כי
…סיפור הסרטן אינו סיפורם של רופאים הנאבקים ושורדים ועוברים ממוסד אחד למשנהו. זהו סיפורם של החולים הנאבקים ושורדים ועוברים מסוללת מגן אחת של המחלה לאחרת. כוח עמידה, כושר המצאה ויכולת הישרדות – תכונות שלא פעם מייחסים לרופאים דגולים – הן תכונות משתקפות, שמוקרנות תחילה מהנאבקים במחלה ורק אחר כך מוחזרות כמו בראי מהמטפלים בהם. ואם תולדות הרפואה מסופרות באמצעות סיפוריהם של רופאים, אין זאת אלא שתרומתם מחליפה את גבורתם המוחשית יותר של החולים שלהם.
מוחרג’י אף מקדיש את ספרו לאחד החולים – רוברט סנדלר – שלא זכה לחיות אלא שלוש שנים על פני האדמה הזאת, לקודמיו ולבאים אחריו. שהרי, כפי שהוא מצטט את ג'ון גודפילד במוטו למבוא לספר: "הסרטן מתחיל בבני אדם ומסתיים בהם. בתוך כל ההפשטה המדעית עלול אדם לשכוח לפעמים את עובדת היסוד הזאת …"
Siddhartha Mukherjee, The Emperor of all Maladies.
