קרוא וכתוב

נופים ממטרופולין המוות מאת אוטו דב קולקה. ידיעות אחרונות 2013, 167 עמ’ כולל נספח, רשימת תמונות והערות.

תוך כדי שקראתי בספר הזה, חשבתי שלא אכתוב עליו. שלא אוכל לכתוב עליו. שאי אפשר יהיה להתחיל להעביר במילים את החוויה שהוא מזמן לקוראיו. אבל הספר עצמו הלא הצליח במשימה הזאת, להעביר במילים את מה שנראה כלא אפשרי. ובדרך כה נוקבת, חודרת וצלולה, עד כי הוא לא פחות מבחינת פלא.

נופים ממטרופולין המוות הם תמונות ילדותו של קולקה באושוויץ. תוך קפיצות בזמן ובתודעה. זכרונות הילד שבהם מתבונן המבוגר של היום, חוקר האנטישמיות המודרנית. אין מדובר ב’מבט משולב’ אלא במסירת התמונות כפי שהן נחקקו בזכרונו התם של הילד, ובהתבוננות רפלקטיבית, חקרנית, סקרנית, עליהן ועל הזיכרון עצמו; שאף הוא מהווה כאן מושא לחקירה. התוצאה היא לא רק יצירה קשה לקִטלוּג, השוברת כל ז’אנר, אלא כאמור, מקשה על תֵאורה. כל מלה נראית ככזאת שתפחית מעוצמתה.

תמונות מזכרונו של ילד. כתמים שחורים המנקדים את השלג הלבן, הצחור ומסמא העיניים, המתבררים כגוויות הנערמות בשולי הדרך של הנורים במצעד המוות. כחול השמים מעל המשרפות שעד היום הוא זיכרון הילדות מלא התום והיופי שלו, יופי שגם ממנו אין מפלט “בעיצומו ובעיבורו של אותו מוות המושל בכול”. הכתמים האדומים שמופיעים על גולגלתו הקרחת של אסיר מהמכות במקלות ההליכה שבהם חובטים בו בדרך אל ההלקאה הפומבית, תוך שהוא מנסה “במעין ריקוד מוזר, משונה, להתחמק, להגן על המקומות שבהם נחתו המכות”. זוהי אחת מהתמונות שקולקה מעלה כשהוא שואל את עצמו האם נותר משהו בזכרונו מהאלימות ומהאכזריות. בספר אין כמעט תאורים כאלה. וכאן מה שהופך את הטקסט למצמית, כמו בתאור הכתמים בשלג, הוא כמובן הפער בין תאור התמונה כפי שנחקקה בזכרונו של הילד לבין מה שאנו יודעים, ויודע קולקה המבוגר, על משמעותה.

קולקה גורש מטריזנשטט לאושוויץ ושם שהה ב‘מחנה המשפחות של יהודי טריזנשטט’ על תנאיו המיוחדים. חצי שנה לאחר מכן, בלילה אחד, חוסל בתאי הגזים, ללא סלקציה, כל המשלוח הראשון על 5,000 יושביו במחנה. קולקה ניצל כי שהה באותו זמן בבלוק של בית החולים בגלל מחלת הדיפתריה. משהתברר כי הצלב האדום קנה את הונאת ה’מחנה לדוגמא’ של טריזנשטט”, שוב לא היה צורך במחנה באושוויץ כהוכחת המשך להכחשת הידיעות על השמדת היהודים במזרח. פחות משלושה שבועות לאחר ביקור הצלב האדום בטריזנשטט, ש”ענה על כל ציפיותיהם”, חוסל, הפעם עם סלקציה, מחנה המשפחות כולו. גם הפעם ניצל קולקה בדרך נס. הינצלות החוזרת אליו בחלומותיו החוזרים, במעגלים אינסופיים של שיבה.  

בצריף החולים הכיר לו אסיר במיטה הסמוכה את עושרה של התרבות האירופית. זו שבסופו של דבר הובילה בני אדם בטורים למשרפות. אחת מהתמונות המרטיטות ביותר בספר מספרת על החזרות של מקהלת הילדים במחנה על ’אודה לשמחה’ של שילר, מהסימפוניה התשיעית של בטהובן. חודשים אחר כך ניגן קולקה הילד את המנגינה הזאת במפוחית פה. אסיר צעיר ניגש אליו וניסה להסביר לו את האבסורד והפליאה ש”שיר תהילה לשמחה ולאחוות העמים … מושמע מול המשרפות של אושוויץ, כמה מאות מטרים ממקום ההוצאה להורג והשריפה הגדולה ביותר שאותה אנושות שעליה שרים חוותה באותם רגעים עצמם…”. וקולקה המבוגר, החוקר, תוהה בעמודים שלאחר מכן על כוונתו ופשרה של המנצח אימרֵה לבצע את ‘אודה לשמחה’ – “טקסט שנחשב למניפסט האוניברסלי של כל המאמין בערכו של האדם, בערכים הומניסטיים, בעתיד – אל מול אותן המשרפות”. ההיתה זו הפגנת מחאה? ניסיון לא לוותר ולא לאבד את האמונה והדבקות באותם ערכים? או אולי היה בזה סרקזם קיצוני, שעשוע ציני של הפקדת ערכים נעלים ומופלאים בידיהם של יצורים תמימים, בעוד שהמפקיד עצמו יודע שאין בהם כל טעם ותכלית, ולא משמעות? לקולקה אין תשובה. השאלה נותרת פתוחה.

קולקה ההיסטוריון הקפיד תמיד, כך הוא מספר, להרחיק עצמו ממושא המחקר שלו. ועמיתיו, לדבריו, לא ידעו על כך שחווה את ההיסטוריה הזאת על בשרו. סוג של חיים כפולים, כפי שתיאר את ההפרדה שנקט בין העבר האישי לעבר ההיסטורי. גם על השאלות שעולות בהקשר זה הוא נותן כאן את דעתו: מדוע בחר לגשת אל התקופה הזאת, שנצרבה בו, בכלים המדעיים הצרופים ובכתיבה המחמירה, הא-פרסונלית והמרוחקת? מדוע לא חשף את הפן האישי; האם חשש שיראו את מחקרו כמוּטה בגלל זה? מדוע לא הגיע לעסוק במחקרו ב’פתרון הסופי’ עצמו, “בשלב, ובממד, של הקץ האלים, של הרצח, ההשפלה והעינויים של בני האדם”? במקום מסוים הוא משווה את האופן שבו עקף בקריירה האקדמית שלו את הקץ האלים, האולטימטיבי, של הפתרון הסופי לאופן שבו עקף את הערימות של שלדי הגוויות שנערמו בפתחי הצריפים באושוויץ, בדרכו לצריף הנוער. כך מצא לו, אולי, “נתיב בטוח”. שכן כל חייו עמד “אין-אונים, חרד מפני ההכרה העמומה שאין לי דרך, ושלעולם לא אהין לצאת לדרך של ניסיון לחשוף את אותו מסר ואת כל אשר טמון בו: שהעולם אחרי היות ה’מטרופולין’ ו’החוקיות הגדולה של ‘המוות הגדול’, שוב אינו יכול – ולעולם לא יוכל – להשתחרר.”

קולקה שמושפע עמוקות מקפקא, שואל את עצמו בהמשך הקטע המצוטט לעיל האם היה זה השער שלו אל החוק. כמה עמודים קודם לכן הוא מספר שמאז ומעולם נמנע מלקרוא ומלראות כל דבר המתאר או מנסה לתאר את אושוויץ ואת הפרק הזה בתולדות היהודים. וכשחרג ממנהגו וקרא יום אחד את אחד מהספרים האלה, “אולי אחד מהמעולים שבהם” לדבריו, חש ניכור מוחלט בין התיאור שם לבין חוויותיו מאותה תקופה, פער שלא הצליח בשום פנים לגשר עליו, או לקשר את מה שקרא למה שחווה. קולקה תוהה על עצמו אך גם, בעקבות קפקא, האם השער שהוא מצא לעצמו יהיה פתוח עבור אחרים להיכנס בו: “דרך הכניסה והיציאה – היציאה אולי, או הנעילה – היחידה העומדת פתוחה רק בשבילי … אני מפרש אותה כך שאינני יכול להיכנס בשום דרך אחרת, בשום שער אחר שקיים לאותו מקום. האם אחרים יוכלו להיכנס באותו שער שאני פתחתי פה, העומד פתוח בשבילי?”

נופים ממטרופולין המוות אכן רווי במיתולוגיה פרטית שבנופיה משוטט קולקה: הוא טובע את המונחים “החוקיות הגדולה של המוות”, “המוות הגדול”, ”מטרופולין המוות” ועוד, כ”מטפורות למה שבזמן ההוא היה נראה כלובש צורה של סדר עולמי שנועד לשנות את מהלך ההיסטוריה האנושית ונותרו כך בזיכרון הרפלקטיבי שלי. אני מודע לכך שהדברים הללו, אף שהם מעוגנים באירוע היסטורי מוגדר במקום ובזמן, חורגים מתחומה של ההיסטוריה”. חורגים מן ההיסטוריה אכן, שכן מדובר בממדים של זוועה חסרת תקדים שהמוח האנושי מתקשה לתפוס. אך דווקא המושגים הפרטיים האלה, המעוגנים בזמן ובמקום הנוראים ההם, מקבלים באופן הפיוטי והאלגי שבו שוזר אותם קולקה לאורך הספר את הממד האוניוורסלי המופתי החורג מן הזמן והמקום; ויוצרים את השער הפתוח, אכן, לכולם. או לכל הפחות לאותם אלה הרוצים או מוכנים לבוא בשעריו. 

לספר הזה התוודעתי דרך כתבה בגרדיאן. רק תוך כדי קריאה התחוור לי שמדובר בישראלי, איש האוניברסיטה העברית בירושלים (קולקה הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה). בהקדמה שכתב הוא גם מסביר מדוע הספר ראה אור קודם בתרגום אנגלי. מי שתשבחות הביקורת גורמות לה בדרך כלל לאכזבה עם הקריאה, מוזמנת לדלג על דברי ההלל הרבים לספר (מהתקשורת הזרה כמעט כולם), המצוטטים בתחילת הספר. אני עצמי, באופן יוצא דופן כשלעצמו, לא מצאתי אף אחד מהם בגדר סופרלטיב בלתי מוצדק. לעשרת הפרקים, על התמונות המשולבות בהם, נוספו שלושה קטעי יומן ונספח של מאמר מדעי – “גטו במחנה ההשמדה” – שכתב קולקה על מחנה המשפחות שבו שהה. (שאף בו אינו מזכיר כי היה צד לארוע שהוא מנתח). כך נוצר התצרף הייחודי הזה, חוצה הסוּגוֹת, מכור המצרף של ילדותו. 

אינני נוהגת לקרוא ביקורות אחרות טרם כתיבה על ספרים. לאחר שכתבתי, חיפשתי ומצאתי את מילותיה היפות והקולעות של ענת פרי, המסיימות את הפוסט שלה ‘מורי דב קולקה והקין הגדול’:

צר לי לומר למורי דב קולקה שהתעקש כל ימיו להטיף לנו להדחיק את רגשותינו הפרטיים ואפילו את חוויותינו הפרטיות ולכתוב רק על פי המסמכים, כפי שהקפיד לעשות בעצמו, שהספר הצנוע הזה שהסכים לבסוף לפרסם בעברית הוא עדות ניצחת לעוצמתה של העדות האישית על פני המחקר ההיסטורי, דברים שמורי דב קולקה בוודאי לא ישמח לשמוע. זוהי עדות ניצחת לכך שהאנושי והרגשי והאישי והפרטי הם האמת שאין למעלה ממנה, האמת שקול זעקתה עולה השמיימה.

עדות ניצחת. ולאוטו דב קולקה, שהקליט את הפרקים המופלאים הללו והחליט בסופו של דבר להעלות אותם על הכתב – אנו חבים חוב גדול של הודיה.

עוד בנושא:
ביקור בטרזין
60 שנה לשחרור אושוויץ
חלב שחור של שחר אנחנו שותים אותך לילה

כל ביקורות הספרים