קרוא וכתוב

אדם קורא את הראיון שנתן מנהל איכילוב גבי ברבש ועלול להזדקק לרופאת השיניים. שמא לא יצליח לאסוף את לסתו שנשמטה מהרצפה.
לא שיש הרבה חדש בדברים. זה הריכוז שלהם שמעלה את הצחנה השמימה. שואלת את עצמה הקוראת למה היא נדהמת כל פעם מחדש. וטוב שכך, כי אלמלא היינו נדהמים, סימן היה שהכול באמת הרוס כאן עד בלי תקנה. כשהתגובה נרעשת ומתקוממת, יש תקווה. עד כדי כך בכל זאת מדהימה הקריאה, שלרגע עולה המחשבה שמא ברבש צריך בכלל לקבל ח”ח על הכנות; על כך שאינו מסתתר ומציג את הדברים כפי שהם. מדמנה. ומיד להתעשת ולהבין שהנורא מכול כאן הוא בדיוק זה: חוסר הבושה. בושה היא רגש מוסרי המצביע על מצפון ועל אפשרות תיקון. כשזו נעלמת אנו נזקקים לעיתים למכשירים חיצוניים שאוכפים על אנשים את מה שנעלם ממצפונם. אינני יודעת אם יש בחלק מהדברים עילה לחקירה שמא מדובר בעבירות על החוק. למען האמת, זה פחות מעניין אותי: מדובר בעיוורון מוסרי. כשהדברים מוצגים כ“זוהי דרך העולם, ככה זה, אין מה לעשות” – חוסמים כל אפשרות לשינוי, שתמיד קיימת. תמיד יש מה לעשות! אם משתמע גם ש”ככה זה וזה בסדר” – נותנים לזה גם גושפנקא מוסרית. תוך התעלמות בוטה מכך שצדק משמעו, בין השאר, ארגון של חברה באופן שיפצה על אי-השוויון הטבעי, ולא יקבל אותו כמצוי ורצוי גם יחד.

זהו בדיוק העיוות שמתבטא בדבריו של ברבש “אם הילד שלכם חס וחלילה היה צריך עכשיו את פרופ' קונסטנטיני, לא היה מעניין אתכם כל מה שאמרתם עכשיו”. יתכן שזה נכון, אבל בדיוק בשביל זה קיימת ההפרדה הראויה בין הפרטי לחברתי. ברמה החברתית אנו זקוקים למנגנונים שיבטיחו שגם כשאנו כפרטים מגיעים למצב הנואש שבו אנו זקוקים לפרופ’ קונסטנטיני, או אחרים, הוא לא ינצל את מעמדו ואת הכוח הנתון בידיו, שלדברי ברבש “יש רק שני זוגות ידיים כאלה” במדינה.

דומה שמדובר בתמצית מרוכזת ועכורה של כל הפגום, המסואב והמייאש אצלנו. של ההתפוררות. המדינה המתפרקת מאחריותה לאזרחים, משאירה למנהלי בתי החולים לקושש תרומות אצל אילי ההון ואחר כך להיות מחויבים להם; מסכת הקשרים של הון-בריאות; כספי הציבור המממנים את המשלחות הרפואיות ששולח ברבש לחו”ל כדי לחלץ את טייקוניו ולטפל בהם, וההסתופפות שלו על יכטותיהם; ההתגאות בכך שהוא אינו מוציא חולה מחדר כדי להכניס אליו סלב ש”מגיעה” לו פרוטקציה (תודה, ברבש! אנחנו עפר לרגליך. איזו אנושיות. איזו דרגה מוסרית נעלה); שבע החלטורות הנוספות שבהן הוא עובד באופן פרטי (במקרה של מנהל תל-השומר אף יותר) במקביל לעבודתו כמנהל בית חולים, כי המשכורת הקובעת לפנסיה נורא נמוכה (יהודים, הושיעו!); היחס הסלחני לרופאיו שסרחו (ואולי לא פלא שסרחו, אם ידעו שזאת הגישה של מנהלם), שאחרי שראינו במו עינינו כיצד הם גובים כסף מתחת לשולחן הוא קובע כי “אינם מושחתים”; ההיתממות שאם היה יודע על התנהגותם (האמנם לא ידע?) היה “עושה עם זה משהו” – מה היית עושה, אם אתה סבור כי אינם מושחתים? כל אלה מצביעים על ליקוי מאורות מוסרי. יהיה אדם המנהל המשובח ביותר, הרופא המעולה ביותר, הוא אינו יכול לשמש בתפקידו. נדייק: אדם אינו יכול להיות מנהל “משובח” ולא רופא “מעולה” כשאלה הסטנדרטים שלו. חלק ממקצועיות היא אתיקה מקצועית. בניגוד למה שחושב ואומר מפורשות ברבש (“ההבחנה בין הביקורת על ההתנהגות שנחשפה לבין היתרונות של שני מנהלי המחלקות המצטיינים האלה”) – לא מדובר בשני מישורים שאפשר להפריד ביניהם ולדבר על “מקצועיות” או “הצטיינות” כאילו הרובד ההתנהגותי והמוסרי אינו קיים או אינו משנה. הא בהא תליה.  
צריך לומר באופן ברור: העובדה שרופאים מצילים חיי אדם אינה הופכת אותם לאלים ולא לחסינים מביקורת; היא לא מעמידה אותם מעל החוק או לכאלה שמותר לעצום עין כשהם מהלכים בשולי המוסר. (בתירוץ העבש המושמע לעיתים שאחרת “הם יברחו לחו”ל וירוויחו שם הרבה יותר”). אדרבה: הכוח הרב שיש בידי הרופאים רק מטיל עליהם אחריות כבדה יותר לנהוג כהלכה.

בראיון כה ארוך מסתתרות תמיד פנינים. על אחת מהן, הקשרים של ברבש עם היועמ”ש וינשטיין – שממונה על הפרקליטות החוקרת כעת את פרשת השחיתות לכאורה באיכילוב – כתב שי ניב בגלובס. אני רוצה להסב את תשומת הלב לאחת אחרת, המתוארת בראיון כך:

לפני כחצי שנה, ביום חמישי, ישב ברבש בלשכתו בבית החולים איכילוב והמתין בדריכות למשדר של התוכנית "עובדה" שהבטיח באותו שבוע בפרומואים דרמטיים חשיפה מטלטלת על שחיתות של רופאים בכירים באיכילוב. יחד עם ברבש ישב בחדר גם הרגולטור שלו: ד"ר רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות ובן טיפוחיו של ברבש, ששימש עד לכניסתו לתפקיד הממלכתי כסגנו באיכילוב. התחקיר תיאר כיצד מנתחים בכירים בבית החולים דורשים מתחקירנית התוכנית, שהתחזתה לסוכנת תיירות מרפא, לשלשל סכומים גבוהים לכיסם תמורת ניתוח תיירים זרים בבית החולים הציבורי, בניגוד לחוק.

והנה שני החברים יושבים בצוותא כדי לצפות בתחקיר שהעלה חשדות לפלילים בבית החולים שאותו מנהל האחד ועליו אמור לפקח השני. גמזו הוא גם הרגולטור של ברבש (ובמקרים של בתי חולים אחרים – ממשלתיים – גם הבעלים שלהם), וגם המיועד להחליף את ברבש כשזה יסיים סוף סוף את תפקידו שאותו הוא ממלא מ-1993. (להוציא גיחה בת שנתיים לשמש כמנכ”ל משרד הבריאות. וגם על המעברים האלה בין ניהול בי”ח לבין פיקוח עליו תוך ידיעה שחוזרים אליו אפשר לכתוב כתבה שלמה). הרי לכם רגולציה.

באופן לא מפתיע ברבש מאשר את מה שכולנו יודעים, על היחס המועדף שלו זוכים פוליטיקאים בבתי חולים: “זה נכון במאה אחוז. אין להם מושג. [מה שקורה בביה”ח הציבורי – נ”כ] וזה לא כי יש נוהל כתוב, אלא כי ברור שזה היחס שהם יקבלו. רק בודדים מהם יגיעו לחדר המיון כאחד האדם”. הכתבה מתארת גם מה קורה כשהם מגיעים “כאחד האדם”, לאיכילוב במקרה זה, איך מיד מופעל נוהל אח”מ. כתבתי לא אחת על כך שאם אמנם הרופאים מעוניינים לשנות את מערכת הבריאות הקורסת, הדבר הנכון לעשות הוא לא לפגוע בציבור החולים הנזקק על ידי שביתות אלא להפסיק עם נוהל האח”מ ולתת לאותם פוליטיקאים יחס כאחד האדם המגיע לבית החולים הציבורי. בוודאי שאין הצדקה לשביתה הפוגעת בחלשים כל עוד זה לא נעשה ולא נוסה. עדיף שלא להזכיר אילו תגובות קיבלתי. הוא הדין בשאלה של הרפואה הפרטית היונקת את לשדה של זו הציבורית. בזמן שביתת הרופאים סיפרו לנו שהרופאים “מתחננים” לעבוד רק במערכת הציבורית, ומבקשים רק להיות מתוגמלים כיאות על כך. הנה מה שמספר ברבש:

כשאתה מדבר עם מומחה צעיר שחזר מארצות הברית, וכבר, נניח, מרוויח 80-70 אלף שקל במסגרת פול טיים. ואתה אומר לו, תגיד לי – משחק כזה, סימולציה – אם אני אמצא פתרון שאתה תוכל לקבל 150,000 שקל לחודש, האם זה ישמור אותך רק במערכת הזאת? אז יש שתי תשובות: אחת, המוניטין שלי נגזר גם מזה שאני עובד בחוץ. אם אני לא עובד בחוץ אני כאילו לא מבוקש. ושתיים, אני רוצה לקנות דירות. והוא רואה את הבוסים שלו.

הוא בהחלט רואה את הבוסים שלו. ברבש, למשל. תכף מלה על כך לסיום.  לפני זה: מן הסתם יש כאלה ויש כאלה. אבל לטעון שכל שהרופאים רוצים הוא לעבוד רק במערכת הציבורית ו”נאלצים” לחלטר בפרטי הוא מצג שווא. קודם כול, מי שיש לו פרקטיקה פרטית משגשגת הוא לא בתקופת ההתמחות שלו, שהיא בעיקרה התקופה הקשה מבחינת המאמץ מול השכר. אלא בדרך כלל בשיא הקריירה שלו ומתוגמל בהתאם. בקופת חולים מאפשרים עבודה באופן פרטי דרך השב”ן למנהלי יחידות ומנהלי מחלקות – רופאים ששכרם במערכת הציבורית רחוק מלהיות נמוך. זה בסדר גמור שהשכר גבוה. רק שלא יספרו לנו שהם “נאלצים” להשלים משכורת בפרטי. הם עושים את זה כי הם רוצים יותר. תוך שהם מנצלים את נכסי המוניטין שצברו (במימון כולנו) במערכת הציבורית, מוניטין המשמש אותם במערכת הפרטית.

יש לקוות שהרופאים הצעירים יקחו דוגמא מרופאים טובים ומסורים שלא חושבים שזוג הידיים הייחודי שלהם – שבהן אנו מפקידים את חיינו – מרשה להם הכול. בלשונם של המראיינים, השואלים על “ההשפעה השלילית על דור ההמשך של המתמחים שרואה שהבוס שלו, מנהל המחלקה, מדבר על חולים כסוחר במגרש למכוניות משומשות”. אבל השאלה הנוקבת שעולה מהראיון היא איזו השפעה שלילית יש לברבשים, למי שעומד בראש המערכת ומגבה את הנורמות האלה. וראוי שיישמע קולם של הרופאים האחרים, לפחות הבכירים שבהם, שלא צריכים לחשוש כמו מי שנמצאים בתחילת דרכם במערכת הרפואית ההיררכית. קול ברור שייצא נגד העיוורון המוסרי של ברבש והמסר המשחית שלו.

דומה כי יש לרענן את האבחנה שלנו מי הם האנשים החזקים בישראל. בצדק כתבה מרב ארלוזורוב שלא יצחק תשובה או שרי אריסון, וגם לא ראש הממשלה. אלה הם, “כמעט בוודאות”, כלשונה, גבי ברבש וזאב רוטשטיין. מנהלי איכילוב ותל השומר. ויש עוד כמה מנהלי בתי חולים, לא נשכח. כפי שהיא כותבת, “עוצמתם הבלתי מתקבלת על הדעת (…) נובעת מכך שהם שולטים במשאב יקר מפז ממש, שלא ניתן לקנות אותו בכסף. זהו המשאב של הטיפול הרפואי האיכותי בתוך מערכת הבריאות הציבורית – משאב הפרוטקציה שמנהל בית החולים מסדר לך בהגיעך לשערי בית החולים”. כך כותב גם שי ניב: “כוחו הרב של ברבש, כמי שמעניק רפואה VIP לעשירים, ידוענים ובעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי, לא נובע רק מהעובדה שהוא מחזיק בידו את המפתח היקר מכל – היכולת להעניק טיפול ובעיקר שירות רפואי מיטבי ברגעים הקריטיים ביותר של החיים – כי את המפתח הזה מחזיק כל מנהל בית חולים. במידה רבה, כוחו הייחודי נובע מהשנים הרבות שצבר בתפקיד.”

כשיש כוח בידיים, צריך ריסון עצמי כדי לא לנצל אותו ולהפעיל אותו באופן לא נאות. במיוחד כשאנשים נזקקים להם בצמתים הרגישים ביותר בחייהם, במערכת יחסים לא שוויונית בהגדרה. מכיוון שאי אפשר תמיד לסמוך רק על ריסון עצמי שיופעל מתוך אנושיות ויושרה מקצועית, אנו נזקקים לכללים אתיים (לעיתים גם משפטיים) שיטמיעו לפחות את האחרונה. שיתנו את רשת הביטחון למי שנופל ממצפונו. וגם משום שכל פרקטיקה הפועלת בחברה דמוקרטית מחויבת לכללים כאלה. מן הסתם זה לא יתאים לדימוי העצמי של אותם רופאים כרחומים וחומלים, אך מדובר באנשים עם כוח בידיים. (ברבש, באופן מעניין, מודה שהוא “עבר לצד של החזקים”). והם לא יאהבו לשמוע זאת, אבל לא רק לפוליטיקאים, גם להם יפה אמרתו של הלורד אקטון: כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט – משחית באופן מוחלט.

עוד בנושא:
כי הם יכולים: כשהכוח לא מרוסן
חכה עם הצד האתי