נמסיס מאת פיליפ רות. מאנגלית: אמיר צוקרמן. זמורה-ביתן 2014, 184 עמ'.
בקיץ 1944, ממש במקביל למלחמה הגדולה שמעבר לים – הספר נפתח בתחילת יוני, סמוך למועד הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי – מתחוללת מלחמה מקומית בניוּארק, ניו ג'רסי (עיר הולדתו של רות), שבה מתרחשת עלילת 'נמסיס'. מלחמה נגד נגיף הפוליו, המפיל קורבנות ברחבי העיר. גם בשכונה היהודית ויקוואהיק, שבה מנהל באקי קנטור, גיבור הספר, מורה לחינוך גופני, את מגרש המשחקים בימי חופשת הקיץ. זוהי המלחמה המתוארת ב'נמסיס'. אף כי המלחמה הגדולה שברקע לא נעדרת מן הספר כלל. לא רק כי חבריו של קנטור, שלא גויס לצבא בשל ליקוי הראייה שלו, משתתפים בה. לא רק כי כל נפשו ומצפונו מתקוממים נגד העובדה שהוא אינו נוטל בה חלק. הוא, שחונך על ידי סבו תמיד לעשות את המעשה הנכון; לגלות אחריות ותעוזה ולעמוד על שלו. אלא גם כי השאלות הגדולות שהוא שואל את עצמו, במלחמה הפנימית המתחוללת בו, הן אותן שאלות הנשאלות לנוכח מלחמה, מגפה המפילה חללים, או כל רוע בלתי-מוסבר אחר. שאלות מסוג "למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?" ודומותיהן, שהוא מטיח באלוהים. תוהה איזה מין אלוהים הוא. מן הפרספקטיבה הזאת אין הבדל של ממש בין שתי המלחמות וקשרים סמויים נטווים ביניהן.
אף בלי להיות מגויס, אפוא, מוצא עצמו באקי בתוך מלחמה משלו. שכן הפוליו מפיל חללים גם בקרב נעריו, שאותם הוא מאמן במגרש המשחקים ועליהם הוא אחראי. הימים טרם גילוי החיסון לפוליו, ואין יודעים בדיוק מה גורם לו או איך נדבקים בו. מה שמביא בעיקר לשמועות להיות מופצות ולבהלה להתפשט. החום והלחות מקשים על החיים גם כך, והסביבה העירונית המלוכלכת, עם האוויר העומד מרוב חום, נחשבת למעודדת הידבקות. בני המזל שבין הילדים יצאו למחנה קיץ הרחק בהרים או בכפר, או מבלים עם משפחתם בחוף הים, והתרחקותם מן העיר הדביקה נחשבה לערובה טובה יחסית נגד הידבקות במחלה. מי שמזלם שפר עליהם פחות המשיכו לשחק במגרש המשחקים, אף כי "מאמץ יתר" בעונה החמה נחשב אף הוא לסיבה התורמת להידבקות. ארוסתו של באקי, מרשה, יצאה להדריך במחנה קיץ כזה, והיא מפצירה בו להצטרף אליה כאשר מתפנה שם מקום עקב גיוסו הפתאומי של אחד המדריכים לצבא. וכך לא רק לבלות עִמה זמן משותף אלא גם להרחיק את עצמו מהסכנה. מרשה דואגת למשפחתה ולאהוביה ומייצגת אנושיות של שכל ישר, של מה שיכול אולי להצטייר בעיני באקי כאנוכיות אך כפי שיתברר בהמשך גם של מסירות רבה. בתחילה הוא משיב את פניה ריקם, שהרי אינו יכול לסגת ממשמרתו ולזנוח את אחריותו לנעריו. אך בהמשך, לתדהמתו שלו עצמו, הוא נענה לה ברגע של חולשה. חולשה שהוא מלקה את עצמו עליה בהמשך: כיצד נטש את המערכה? את חניכיו? את המקום שבו היה צריך להישאר כדי למלא את חובתו?
בחלקו האחרון של הספר נחשף מְספרו, ואנחנו מתוודעים אל האופן שבו באקי נרדף וייסר את עצמו כל חייו בהמשך. שכן טרגדיה, מבחינתו, מחייבת אשמים. הוא מוכרח היה למצוא הסבר, סיבה, נימוק. להכיר בכך שהכול אקראי, חסר טעם וחסר שחר – טרגי – לא היה דבר שיכול היה להסכין עמו.
בסוף ספר איוב, עונה אלוהים לאיוב ואומר לו "איפה היית בייסדי ארץ". או במילים אחרות: נפלאה ממך. לא לך להבין את הכוח וההיגיון האלוהי; הוא גדול ממך. ובמופלא ממך אל תחקור. הממד הזה מופיע במובן מסוים גם בשירת 'האזינו' בספר דברים, שבה מופיע הפסוק "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" המצוטט בכותרת הרשימה. בין השאר נאמר בה: "וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם". זהו 'הסתר הפנים' הניתן לעיתים קרובות כהסבר התיאולוגי-הפילוסופי להיעדרו של האל מן העולם, כביכול, בזמן השואה. שלא באמת נעדר אלא הסתיר פניו.
נמסיס (נקמה) היא אלת הנקם והשילם היוונית. ואפשר להזכיר כי חלקה השני של הביוגרפיה המונומנטלית של היטלר שכתב איאן קרשו נקרא אף הוא נמסיס, ולראות בכך אופן נוסף שבו מתכתבת המלחמה המקומית של באקי עם זו הגדולה. לאנשים כמו באקי קל יותר להסביר את הרוע בעולם כסוג של נקם אלוהי, או לקחת על עצמם אשמה אנושית על-מנת לתת לדברים פשר בדיעבד. המספר של 'נמסיס' מציע בסוף הספר אפשרות אחרת לחיות לאורה, שבה בחר הוא. בסופו של דבר, הנקם הוא של באקי עצמו: בחירתו להאשים את עצמו, ולחיות תחת צִלה של אשמה זאת כל חייו מתנקמת בו עצמו.
'נמסיס' ראה אור במקור ב-2010. ב-2012 הודיע פיליפ רות כי הוא פורש מכתיבה וכי 'נמסיס' יהיה ספרו האחרון. אם אכן יעמוד בדיבורו, תמה קריירת הכתיבה של הסופר האמריקאי הפורה הזה. שבעיני מה שמאפיין את כתיבתו הוא חוסר האחידות שלה. ספרים מצוינים לצד סתמיים ואף גרועים ממש. יש שקיוו או ציפו לפינאלה גדולה מזאת. בדרכו, 'נמסיס' דווקא נותן ביטוי מובהק לקריירה של רות: יש בו חלקים טובים לצד חלקים חלשים למדי. ב'נמסיס' הם מתחלקים, פחות או יותר, בין החלק הסיפורי העלילתי, המשורטט ביד סופר בוטחת ומסב לקוראיו הנאה פשוטה שבקריאה, לבין החלק הכמו "הגותי" שבו מועלות השאלות התיאולוגיות-הפילוסופיות, שהוא חלש הרבה יותר ומאכזב. רות לא משכיל לשלב ולרקום את השניים לכלל יצירה ספרותית שלמה שיש בה גם מזה וגם מזה, כפי שעשו סופרים אחרים ביצירות שנסובו סביב מגפה, כמטאפורה בין השאר לרוע אלוהי או אנושי, ולמעשיו (או מחדליו) של האדם מולה ומולו.
Philip Roth, Nemesis.
הערה מינהלתית: לאחרונה התקבלו תרומות לאחזקת הבלוג. אני מבקשת להודות לתורמות/ים.
