קרוא וכתוב

כל-כך הרבה מתרחש. ושום דבר שבאמת מתחשק לכתוב עליו ממש.
פטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה מקבץ קצר לכבוד חג האורים:
או ההיפך / לא ארץ לנשים / מוציאים מהארון: פרק חדש בסדרה של הבריון אוחובסקי / האתרוג של הארץ ופרס התנחומים / הכפתור הנכון.

או ההיפך

בחירות בפתח. הטלוויזיה סגורה: ממילא כל שמהדורות החדשות מלאות בו הוא רחש בחש בלתי פוסק וחסר כל ערך של זה חובר להוא והיא עוברת לשם. או ההיפך. או בעצם לא. עד מחר.  זוהי שעתם של היועצים, היחצ”נים, המסבירים מטעם שולחיהם והמפרשנים מטעם עצמם (שמחר יתבדו). 
תודה לאל, בימים אלה יותר מתמיד, על קול המוזיקה ברדיו ועל ה-Classical New England ברשת.

לא ארץ לנשים

זה עדיין לא עולם לנשים. הנה, “שתי נשים עומדות כעת בראש המפלגה החדשה”, לגלג אחד, חנוך דאום (“עיתונאי” כך נמסר), על איחוד הרצוג-לבני. כי “אשה” זה ביטוי פג’ורטיבי. מנמיך. מוריד ערך. השפה מבטאת את העובדה שתכונות מסוימות הנושאות ערך חיובי בתרבות – כמו אומץ, נחישות, עמידה על שלך – נחשבות לגבריות. ואף נהפכות לסינונימיות לגבריוּת בשפה. כולל בביטויי היומיום, כמו "יצא גבר". או כמו שכתבתי על זה פעם: יצא גבר גבר.
ואשה, אשה זה בדיוק ההיפך.

מוציאים מהארון: פרק חדש בסדרה של הבריון אוחובסקי

גל אוחובסקי בעוד התבריינות אלימה בסדרה “מוציאים מהארון”. הפעם בדרישה מאיימת מה”אשה” מהאייטם לעיל להוציא מהארון – או מהכנסת – ח”כ ממפלגתו, בסגנון הצעה שאי אפשר לסרב לה של המאפיה. שהוא מקשט אותה במתק שפתיים כמו ציפה מסוכרת, כשהוא כותב בסיום בצדקנות: “נ.ב. – אני מבקש מכל המגיבים לכתבה לכבד את בקשתו של חבר/ת הכנסת ולא לקרוא לו/לה בשם. תודה.”  עלודבר.

האתרוג של הארץ ופרס התנחומים

הארץ ממשיך לאתרג את כותבו וסוגר לתגובות לא רק את מאמריו אלא גם את הדיווח על אחת התוצאות של מעלליו (לכאורה, לכאורה). תוצאות לא בהארץ, חלילה.
כשהתפוצצה פרשת רוזן בערוץ 10 חגג על זה הארץ כדבעי (פעולת תגמול? לא, לא יכול להיות. פשוט עיתונאות. כמו זאת שלא מתקיימת כשמדובר בכותביו הוא). מו”ל הארץ נשאל, באחד מהסשנים של שו”ת שהוא נוהג לקיים את קוראיו: “מדוע אתם ממשיכים לפרסם את מאמריו של יצחק לאור ולא מאפשרים לגולשים להגיב לדבריו?”. תשובתו של שוקן: “משום ששמנו לב שהטוקבקים ללאור בעיקרם לא קשורים למה שכתב אלא לטענות שאשה אחת טענה כלפיו לגבי אירוע שלפי טענתה התרחש לפני עשרות שנים. אילו הטענות היו מוכחות לאור לא היה כותב ב’הארץ’, אך השתכנענו שאין להן בסיס."
"אשה אחת". "השתכנענו". בבית המשפט של הארץ. זה בסדר גמור לא להפסיק את עבודתו של אדם רק על סמך "טענות". אבל לא לאפשר להגיב למאמריו? ברוח זו הצעתי בזמנו לערוץ 10 להגיב: "אילו הטענות היו מוכחות רוזן לא היה ממשיך להופיע בערוץ 10. אך השתכנענו שאין להן בסיס".
כעת, מכל מקום, לא מדובר במאמריו הסגורים לתגובות בעמוד הדעות, אלא בדיווח על החלטת הדירקטוריון של קרן לנדאו לבטל את הכרעתה של ועדת הפרס להעניק ללאור את פרס לנדאו ולהחזיר אליה את הדיון כדי שתשקול זאת מחדש. כלומר, גוף אחר השתכנע שלטענות אולי יש בסיס. לפחות בסיס מספיק כדי לא להעניק לו פרס. הארץ יכול היה לבקר את אותו גוף על כך שהוא השתכנע (הוא הרי לא בית משפט. לעומת הארץ שהשתכנע הפוך). במקום זה בוחר הארץ (פרס תנחומים) גם את זה לסגור לתגובות. למרות – ובגלל, כמובן – שהפעם הן תהיינה דווקא קשורות לנכתב, מן הסתם.

הכפתור הנכון

לפני כמה שבועות מישהי ביקשה ממני לעזור לה עם הסמארטפון שהיתה בו איזו תקלה. שאלתי אותה אם ניסתה לכבות את הטלפון ואז להדליק אותו שוב והצעתי לה דבר ראשון לנסות את זה. על משקל הוצאה מהחשמל או אתחול המחשב. היא אמרה לי שהיא לא יודעת איך מכבים את הסמארטפון. סיפור אמיתי.
חשבתי על הצורך הגובר לזכור ולהזכיר שאפשר, ורצוי, להשתמש בכפתור הכיבוי. של הנייד. של המחשב. של הטלוויזיה. ואז גיליתי שכבר כתבתי על כך פוסט, לפני שבע שנים. הנה הוא.

*
באנו חושך לגרש, ברוח החג. והדרך הטובה ביותר לגרש את החושך היא להדליק אור. קטן ככל שיהיה, הוא מאיר את האפלה. מוטב להדליק נר מלקונן על החושך – האמרה הזאת יפה ליותר מאייטם אחד במקבץ, כך נראה.

חג חנוכה שמח!