חברת הכנסת מיכל רוזין מותחת ביקורת על מכללת סמינר הקיבוצים האוסרת להכניס תינוקות להרצאות. רוזין אף פנתה לשר החינוך בנושא בטענה כי איסור זה פוגע בקידום נשים ומהווה חסם בפני נשים המבקשות להביא ילדים לעולם. גם שדולת הנשים התגייסה למאבק ובדקה לבקשת רוזין את התקנונים במוסדות אקדמיים אחרים (זה של סמינר הקיבוצים אוסר על כך במפורש), ואת השאלה האם קיימים בהם מעונות. כך על פי ידיעה המתפרסמת בהארץ. סמינר הקיבוצים, מתברר, דווקא מפעיל פעוטון מגיל 3 חודשים ועד גיל 3, אלא שהמקומות בפעוטון מוגבלים בין היתר על ידי הבטחת מקומות לילדי הסגל ועובדי המכללה. בשדולה הדגישו כי ״לא ייתכן שהמוסד יאסור כניסתה של סטודנטית עם תינוק, ובד בבד יגביל את גיל הפעוטון המינימלי ואת המקומות הפנויים בו״. לא יתכן! הם חייבים לספק פעוטון מגיל אפס ולא להגביל את המקומות בו (איך בדיוק? מישהו שמע על מעון שמספר הילדים בו לא מוגבל? הגבלה שמשרתת בעיקר את רווחת הילדים, אגב).
זה, עם כל הכבוד, נראה לי המאבק הלא נכון. הגבלה על הכנסת תינוקות לחדרי הרצאות לא נראית בלתי סבירה. מה השלב הבא: תביעה נגד משרדי ממשלה שלא מאפשרים להביא תינוקות לעבודה? אולי לא נעים לומר, ועוד מעט אולי גם יהיה לא תקין פוליטית, אבל תינוקות עלולים בהחלט להפריע להרצאה, קונצרט או סרט. הורים לילדים קטנים שוכחים לפעמים שהמלאכים הפרטיים שלהם בהחלט יכולים להיות גורם מפריע לאחרים. ושלא כל מוסד בזירה הציבורית יכול או צריך להיות מותאם לנוכחותם. טלפונים סלולריים הם גורם לא פחות מפריע, כמובן, אך שלא כמו תינוקות אותם אפשר להשתיק או לסגור.
אבל הנקודה הבעייתית ביסוד העניין כאן היא אחרת. ומכיוון שהיא חורגת הרבה מעבר למאבק הקונקרטי הזה, כדאי לחשוף אותה. זוהי האמונה שאני זכאית לעשות את בחירותי אך בלי שאאלץ לשלם על כך שום מחיר. את המחיר אני מצפה שישלמו האחרים. החברה, המוסדות, האנשים האחרים סביבי. האמת היא שהבאת ילדים לעולם היא בחירה שכמו כל בחירה יש לצדה תג מחיר. לבוחר. וכל בחירה מוציאה בחירות אחרות, לפחות זמנית. זה נכון תמיד, וודאי מרגע שאנחנו נעשים אחראים לחייו ולרווחתו של ילד התלוי בנו. נכון להיאבק על כך שהחברה תקל על גידול ילדים ותסייע יותר במשימה (כמו, למשל, באמצעות הכרה בהוצאות טיפול בילדים ואכן יותר מעונות). אבל המחשבה שבחרתי להביא ילדים לעולם ומרגע זה ואילך שום דבר בחיי לא ישתנה היא מופרכת. ואנוכית. האם המצוטטת בידיעה מזקקת את התפיסה הזאת למשפט אחד: “זה לא בסדר שאני צריכה לעשות את הבחירה הזאת”. ובכן, אין בכך שום דבר שאינו בסדר. מי בדיוק צריך לעשות את הבחירה הזאת במקומך?
במכללה שהיא בחרה ללמוד בה יש פעוטון, גם אם היא תצטרך לחכות שבנה יהיה בן 3 חודשים לשם כך ושיהיה, כן, מקום פנוי. המכללה גם מאפשרת לסטודנטיות אחרי לידה להקפיא את לימודיהן ולשוב אליהם לאחר מספר חודשים. שני פתרונות סבירים והוגנים.
זה לגמרי בסדר שתצטרכי לעשות בחירות מסוימות שטרם היותך אם לא נאלצת לעשות. זוהי אחת ההשלכות של בחירה להביא ילדים לעולם ושל האחריות הכבדה הנלווית לכך. יש בכך הכבדה, אך אפשר לראות גם יתרון במגוון אופציות הנפתחות בפניך לעומת מצבו של מי שבחירה כזאת לא עומדת כלל בפניו. כך או כך, מי שבחרה להביא ילדים באמצע לימודים אקדמיים תובעניים צריכה לדעת שהיא תידרש לפשרות. הציפייה שאחרים יצטרכו לשאת במחיר בחירותי מגיעה לא ממחוז של מאבק לחברה טובה יותר אלא ממחוזות ה”מגיע לי” שאין דבר בינו לבין תביעת זכויות.
יש מספיק מאבקים ראויים להתרכז בהם בתחום. ולח”כ רוזין מומלץ לקפוץ על עגלה אחרת, לא על עגלת התינוקות במקרה זה.
קרוא וכתוב 
שלום נעמה ותודה שהעלית את הנושא. בתור אישה עובדת שהייתה גם סטודנטית וגם אם לתינוקות שבגרו וגדלו מאז, זעתי באי נוחות בכיסא עם הקביעה הנחרצת שלך שתינוקות הם גורם מפריע ושלכל בחירה חייב להיות מחיר. הדרת אימהות – ובעצם הורים – לתינוקות והתינוקות שלהם/ן מהמרחב הציבורי גם היא בחירה ועמדת מדיניות הנגזרת מההבנייה החברתית שתינוקות צריכים להיות במרחב הפרטי, ולא הציבורי. כמנהלת ומנחה פמיניסטית שמאפשרת נוכחות אימהות עם התינוקות שלהן, אני מוצאת שזה לא מפריע ולהיפך, תורם לאווירה נעימה יותר. כך שגם לבחירה להדיר הורים ותינוקות יש מחירים.
חמוטל, בואי נדייק: מה שכתבתי אינו שתינוקות הם גורם מפריע. ודאי לא כקביעה נחרצת. כתבתי ש "תינוקות עלולים בהחלט להפריע". אני מסכימה שגם להדרת הורים ותינוקות יש מחיר ושצריך לעשות איזונים סבירים. אינני חושבת שאי הבאת תינוקות ללימודים ולעבודה הוא איזון לא סביר. זאת עדיין לא הדרת תינוקות מהמרחב הציבורי. בכל מקרה אני התרכזתי בפוסט בציפייה שאחרים ישלמו את מחיר בחירותי, שהיא לחלוטין לא סבירה בעיני.
נעמה, ההנחה שלך היא שתינוק בחדר ההרצאות גורם לך לשלם מחיר על הבחירה של הוריו להביאו לעולם. ההנחה שלי היא שהבאת תינוק לחדר הרצאות היא דרכן של אימהות לאזן בין דרישות שונות בחייהן. ואם מוסדות להשכלה גבוהה רוצים לקדם גוף סטודנטיאלי מגוון, מן הראוי שיתגמשו ויאפשרו לא/נשים עם צרכים שונים להיות נוכחים בקמפוס.
כמי שחווה את הדילמה הזו כל הזמן כמרצה, אני חייב להודות שאני מאוד מבין את הקושי בתינוקות בהרצאות. ובכל זאת, אני חושב שהחברה צריכה להתגייס ולתת מענה לקושי של אמהות צעירות לשלב בין הורות לבין לימודים.
הרי את הטיעון שלך אפשר להרחיב גם לשוק העבודה: אצלנו עובדים משמונה בבוקר עד שמונה בערב, בלי היעדרויות. אם בחרת להביא ילדים לעולם, ואת צריכה להיות איתם כמה שעות ביום, והם גם חולים לפעמים – נו, שוין, זו הבחירה שלך. יכולת לא להביא ילדים לעולם, ואז היית יכולה לעבוד כמו גבר.
את בטח לא צריכה לשמוע ממני שאת ההנחות המגדריות שטבועות בטיעון הזה – על מה זה 'עובד אידיאלי', על מה הטיעון הזה מניח על תפקידם של גברים ושל נשים, וכו' – חשפו חוקרות פמיניסטיות כבר לפני כמעט ארבעים שנה. אני לא כל כך מבין במה שונה המקרה של לימודים אקדמיים – בוודאי בחברה הישראלית, שמציבה לימודים אקדמיים כתנאי להשתלבות תקינה בשוק העבודה.
אז אני מסכים שהפתרון של להכניס תינוקות לכיתות רחוק מלהיות הפתרון האידיאלי, ואמהות צריכות לנקוט בו באמת רק ברגעים של חוסר ברירה. אבל אין ספק שצריך להיות פתרון *חברתי* ליכולת לשלב בין אמהות לבין לימודים אקדמיים.
רק תסבירי לי חמוטל גורי מה עושים אם תינוק כהרגלם של תינוקות מתחיל לבכות שעות ולא ניתן להרגיע אותו באמצע ההרצאה. האם כל מי שמשתמש בביטויים נוסח הבניה חברתית חייב להתנתק מהמציאות לגמרי ?
אני מבקשת להזכיר שכללי התגובה בבלוג הזה הם התייחסות לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. חמוטל העלתה נקודה שאפשר לא להסכים איתה, אך אין צורך לתקוף אישית. תודה.
מסכימה איתך מאוד, נעמה.. (
יחד עם זאת שואלת את עצמי ואותך איפה עובר הגבול בעניין הזה מבחינת שילוב הורים (בד"כ אמהות) בשוק העבודה עד כמה יש ללכת לקראתםן ומה הרציונל העומד מאחורי תפיסה זו.
תודה 🙂
מסכימה עם כל מלה שלך, נעמה.
יש סביבות שלא מתאימות לתינוקות והמכללה היא אחת מהן: לימודים דורשים שקט וריכוז ותינוקות משמיעים קולות ומושכים תשומת לב – לא רק של האם אלא גם של התלמידים והתלמידות שלידה. וזה עלול להיות חסר התחשבות.
בעיני כדי שילדים ואמהות ישתלבו בהתנהלות הרגילה של החברה נדרש שינוי רדיקלי בחברה וביחסי העבודה. אבל לפני כן, בעיני הציפייה החברתית שאמהות ימשיכו כרגיל תוך כדי הורות לילדים רכים היא מופרכת והמחירים שהיא גובה גבוהים מדי. אמהות שמפנימות את הציפייה הזאת נדחקות לדילמות בלתי אפשרויות ולשיח ה"מגיע לי", כי באמת, מבחינות מסוימות, זאת לא הבחירה שלהן; מירוץ העכברים דוחק בהן לחזור, תינוק או לא תינוק.
אגב, התמזל מזלי לעבוד במקום עבודה מאוד ידידותי לתינוקות ואמהות מניקות ואפילו יכולתי להביא את בתי לעבודה ולהניק אותה תוך כדי. אבל בשום שלב לא הנחתי שזאת זכותי לעשות זאת וקיבלתי את זה בהוקרת תודה. זה בכלל לא מובן מאליו. וכשהיא הפריעה – יצאתי מהחדר או העברתי את הילדה לסבתא. לא אפשרי לכל אם, אבל כך היה.
הבעיה של הדרת קטינים מהמרחב הציבורי עלתה בפסק דין מעניין שעניינו האיסור במלון יערות הכרמל לאחר קטינים מתחת לגיל 16 -תא (חי') 2896/98 ניבי אטיאס נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ
בית המשפט קבע שהאיסור סביר
לפני שנים, כשלמדתי מתמטיקה באוניברסיטת תל אביב, למדה איתי סטודנטית שהביאה איתה את בנה התינוק לתוך הכיתה. לפעמים הוא ישן, לפעמים אכל, לפעמים היא יצאה איתו מהכיתה. זה לא הפריע לאף אחד.
חברתי המרצה היתה מביאה לאוניברסיטה את בתה התינוקת, עם שמרטפית ששמרה עליה בזמן ההרצאות. גם זה לא גרם להפרעה או פגיעה באחרים.
אני חושבת שחוק בסגנון ״אין כניסה לכלבים ולתינוקות״ פוגע בכל ההורים שכן מתחשבים בזולת (וילדיהם) רק בגלל שיש הורים אחרים שלא טורחים לטפל בתינוק בצורה שמתחשבת גם בזולתם. עדיף לאסור הפרעה להרצאה מכל גורם שהוא, במקום לפגוע באופן גורף בכל התינוקות הוריהם.
(וכן, הפרדה של תינוק קטן מהוריו היא פגיעה.)
אני מסכים עקרונית עם מה שכתבת אבל לדעתי לא צריך איסור גורף. הכל עניין של מידה. בהחלט נראה לי סביר למנוע כניסה של תינוקות לשיעורים מסוימים אבל מאידך, אפשר להפגין גמישות מסוימת. מהניסיון שלי כמרצה, בכיתות גדולות אמהות עם תינוקות לא מהוות בעייה לרוב. הן יושבות בקצה הכיתה ואם הוא בוכה הן יוצאות מייד החוצה. זה לא מפריע יותר מתלמיד שהולך לשירותים. בכיתות קטנות וסמינרים זו הפרעה גדולה יותר אבל גם שם אם יושבים בקצה ויוצאים החוצה זה לא ממש מטריד.