קרוא וכתוב

שיר לאיזי ברדלי מאת קריס בריי. מאנגלית: שי סנדיק. סנדיק ספרים 2015, 409 עמ' כולל אחרית דבר מאת ד"ר תומר פרסיקו.

כמחצית מהספר הזה, אם לא יותר, קראתי תוך שאני דומעת ללא הפוגה וללא שליטה. "רומן מרגש, מצחיק ומטלטל" הוא מתואר על כריכתו האחורית. את ההיבט המצחיק כנראה פספסתי (אולי כמו היופי, הוא בעיני המתבוננת), אף כי בהחלט יש בספר רגעים משעשעים ושנונים. זהו בכל אופן לא ספר מדכא. למרות שהוא שובר את הלב. ובהחלט, אכן, מרגש ומטלטל. תוך שקריס בריי מצליחה לגעת ברגישות בנימים דקים ועדינים מבלי ליפול לרגשנות. הדמעות היו שלי, וגם אם כמוני תדמעו ותכאבו, הספר אינו "סוחט דמעות" במובן הרע של המלה. אלא בעיקר אנושי. ועל אף נושאו הלא פשוט, זהו ספר שיכול להתאים גם לקוראים צעירים יותר, כמו בני נעורים בוגרים בנפשם.

משפחת ברדלי היא משפחה מורמונית באנגליה שבתחילת הספר מחריב את עולמה אסון נורא. העצב והאבל קשים מהכיל; הקרקע פוערת את פיה לכדי בור גדול ושחור המאיים לבלוע הכול; האמונה הדתית שהנחתה את חייה עד כה – מוטלת בספק; והמשפחה היציבה והמלוכדת מאיימת להיקרע לגזרים.

כל אחד ואחת מבני המשפחה מגיב אחרת לאסון; בהתאם לאישיותו, לעולמו הפנימי, לאמונותיו או ספקותיו, ליכולתו ולחולשותיו. האם קלייר – שהצטרפה לכנסייה המורמונית רק עם נישואיה לאיאן ברדלי, ונאמנותה לדרך נבחנת כל העת בעין בוחנת של שאר ה"אחים" וה"אחיות" – נכנסת בשלב מסוים למיטה ומסרבת לצאת ממנה. האב איאן, המכהן כבישוף ומתמסר בכל מאודו לשליחותו, גם על חשבון בני משפחתו, מרשה לעצמו להישבר רק ערב אחד, ומיד חוזר לשגרת היומיום הדתית הממוסגרת בקפידה תוך שהוא דורש גם מכל שאר בני המשפחה לעשות כן. יש דרך, וחלילה מהביט לצדדים. לחובה להמשיך מתלווה גם החשש שמא יוודע בקהילה שהמשפחה לא חזרה לדרך הישר, אינה מספקת דוגמא ומופת, וקלייר מתנהגת ש"לא כדרכנו"… הבת הגדולה ציפי, הנאבקת עם בעיות הנעורים, אהבה חצי נכזבת וכללים מורמוניים מחמירים ביחס לתשוקה הגופנית, מוצאת עצמה צריכה למלא את תפקיד האם, כשהיא זקוקה כל-כך בעצמה לאמא. הבן אלמה, הספקן העיקרי במשפחה גם בימים כתיקונם, שחלומו לשחק כדורגל לא מתיישב עם "דרכנו" של אביו וכנסייתו, פורק את כאבו, זעמו וגעגועיו האינסופיים בעיקר ב-acting out. והבן הצעיר ג'ייקוב כואב בתמימות, מתגעגע עד כלות, ומבקש את תחיית המתים כאן ועכשיו.

למרות שאולי מתבקש לסבור כך, הספר הזה אינו באמת על אמונה, לדעתי. לפחות לא במובנה הדתי. היחיד שמאמין כך בכל נפשו הוא אב המשפחה איאן, אך גם אצלו האמונה תפורה אל רתמת הדת ומוחזקת על-ידה. התחושה היא שהאדיקות הדתית מספקת לו פחות נחמה ויותר מסגרת מהודקת שאי-הסטייה ממנה ימין או שמאל מאפשרת סוג של החזקה רגשית עבורו. התיאור הקרוב ביותר יהיה אולי גבס. זה כמובן אינו רע, ויש שברים הדורשים גבס. אבל השאלה היא האם גם כשמדובר ברקמות הנפש הגבס הזה מסייע להן להתאחות, תומך בהן בתהליך ההחלמה הטבעי, או שמא כאן הוא מגבס אותן תוך שהוא מקפיא את יכולתן להגיב באופן אותנטי; לכאוב, לזעום, להתאבל עד כלות. גם אם בתוך תוכו איאן כואב עד בלי די, הרי תגובותיו החיצוניות, נאמנותו ללא סייג לכנסייה עד כדי כך שגם המשבר האישי והמשפחתי שהוא עובר מגויס לרצונו לשרת אותה ולקדם את מטרותיה המסיונריות, מעוררות לעיתים אפילו כעס. ובכל אופן מקשות להזדהות עמו. אני הזדהיתי הרבה יותר עם האם קלייר. שאף אם שואלת את עצמה גם שאלות של אמונה, ובעיקר של אי-אמונה ומקומה באסון שפקד אותה, הרי עיקרה של ההתמודדות שלה (וגם אי-תפקוד הוא התמודדות), היא פשוט עם האובדן הבלתי נסבל. "זו לא עצבות שפשוט מתאדה" היא אומרת לאיאן שדוחק בה לצאת מהמיטה. אך לא רק היא. גם שאר בני המשפחה, כפי שלומד איאן כשהוא מציץ בהיחבא במה שכתבו במחברותיהם ב"ערב המשפחה" המתקיים על פי המסורת המחייבת מדי יום שני, פשוט כואבים ומתמודדים כל אחד בדרכו הייחודית. ובדרכו הייחודית גם כל אחד יעשה את התיקון שלו. זה שנדרש כדי להחזיר את החיים לא לתיקונם – תקינים הם שוב לא יהיו, ואף לא מתוקנים, כי אי-אפשר לתקן שבר שכזה – אבל אולי למסלולם. בסופו של דבר יגבר הרצון לחיות, אף כאשר יופיים של החיים הוא כה מר. גם איאן ילמד לשנות את סדר העדיפויות שלו, למען משפחתו. שכן אינו רוצה לאבד עוד. כך שלמעשה יש בספר אמונה, ועוד איך. זוהי אמונה בכוחה של האהבה ושל המשפחה לתמוך בבניה בשעת משבר קשה מנשוא.

Carys Bray, A Song for Issy Bradley.

הספר – שזכה בפרס מועדון הסופרים של לונדון לספר הביכורים הטוב ביותר של 2015 – הגיע אלי במסגרת תמיכתי בפרוייקט מימוןהמון שנועד לפתוח מחדש את הוצאת סנדיק ספרים, אחרי שנקלעה לקשיים כספיים. זוהי תמיד מטרה ראויה לתמוך בהוצאות ספרים קטנות ואיכותיות, ואחרי שקראתי את שיר לאיזי ברדלי ההרגשה טובה במיוחד. נחכה לספרים הבאים.

כל ביקורות הספרים