• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« טיפול נמרץ: שתי תמונות קצרות ותמונה אחת גדולה
הרקמה מסביב לצלקת (ב) »

החיים על כל יופיים המר

21 באוגוסט 2015 על-ידי נעמה

שיר לאיזי ברדלי מאת קריס בריי. מאנגלית: שי סנדיק. סנדיק ספרים 2015, 409 עמ' כולל אחרית דבר מאת ד"ר תומר פרסיקו.

כמחצית מהספר הזה, אם לא יותר, קראתי תוך שאני דומעת ללא הפוגה וללא שליטה. "רומן מרגש, מצחיק ומטלטל" הוא מתואר על כריכתו האחורית. את ההיבט המצחיק כנראה פספסתי (אולי כמו היופי, הוא בעיני המתבוננת), אף כי בהחלט יש בספר רגעים משעשעים ושנונים. זהו בכל אופן לא ספר מדכא. למרות שהוא שובר את הלב. ובהחלט, אכן, מרגש ומטלטל. תוך שקריס בריי מצליחה לגעת ברגישות בנימים דקים ועדינים מבלי ליפול לרגשנות. הדמעות היו שלי, וגם אם כמוני תדמעו ותכאבו, הספר אינו "סוחט דמעות" במובן הרע של המלה. אלא בעיקר אנושי. ועל אף נושאו הלא פשוט, זהו ספר שיכול להתאים גם לקוראים צעירים יותר, כמו בני נעורים בוגרים בנפשם.

משפחת ברדלי היא משפחה מורמונית באנגליה שבתחילת הספר מחריב את עולמה אסון נורא. העצב והאבל קשים מהכיל; הקרקע פוערת את פיה לכדי בור גדול ושחור המאיים לבלוע הכול; האמונה הדתית שהנחתה את חייה עד כה – מוטלת בספק; והמשפחה היציבה והמלוכדת מאיימת להיקרע לגזרים.

Issy Bradleyכל אחד ואחת מבני המשפחה מגיב אחרת לאסון; בהתאם לאישיותו, לעולמו הפנימי, לאמונותיו או ספקותיו, ליכולתו ולחולשותיו. האם קלייר – שהצטרפה לכנסייה המורמונית רק עם נישואיה לאיאן ברדלי, ונאמנותה לדרך נבחנת כל העת בעין בוחנת של שאר ה"אחים" וה"אחיות" – נכנסת בשלב מסוים למיטה ומסרבת לצאת ממנה. האב איאן, המכהן כבישוף ומתמסר בכל מאודו לשליחותו, גם על חשבון בני משפחתו, מרשה לעצמו להישבר רק ערב אחד, ומיד חוזר לשגרת היומיום הדתית הממוסגרת בקפידה תוך שהוא דורש גם מכל שאר בני המשפחה לעשות כן. יש דרך, וחלילה מהביט לצדדים. לחובה להמשיך מתלווה גם החשש שמא יוודע בקהילה שהמשפחה לא חזרה לדרך הישר, אינה מספקת דוגמא ומופת, וקלייר מתנהגת ש"לא כדרכנו"… הבת הגדולה ציפי, הנאבקת עם בעיות הנעורים, אהבה חצי נכזבת וכללים מורמוניים מחמירים ביחס לתשוקה הגופנית, מוצאת עצמה צריכה למלא את תפקיד האם, כשהיא זקוקה כל-כך בעצמה לאמא. הבן אלמה, הספקן העיקרי במשפחה גם בימים כתיקונם, שחלומו לשחק כדורגל לא מתיישב עם "דרכנו" של אביו וכנסייתו, פורק את כאבו, זעמו וגעגועיו האינסופיים בעיקר ב-acting out. והבן הצעיר ג'ייקוב כואב בתמימות, מתגעגע עד כלות, ומבקש את תחיית המתים כאן ועכשיו.

למרות שאולי מתבקש לסבור כך, הספר הזה אינו באמת על אמונה, לדעתי. לפחות לא במובנה הדתי. היחיד שמאמין כך בכל נפשו הוא אב המשפחה איאן, אך גם אצלו האמונה תפורה אל רתמת הדת ומוחזקת על-ידה. התחושה היא שהאדיקות הדתית מספקת לו פחות נחמה ויותר מסגרת מהודקת שאי-הסטייה ממנה ימין או שמאל מאפשרת סוג של החזקה רגשית עבורו. התיאור הקרוב ביותר יהיה אולי גבס. זה כמובן אינו רע, ויש שברים הדורשים גבס. אבל השאלה היא האם גם כשמדובר ברקמות הנפש הגבס הזה מסייע להן להתאחות, תומך בהן בתהליך ההחלמה הטבעי, או שמא כאן הוא מגבס אותן תוך שהוא מקפיא את יכולתן להגיב באופן אותנטי; לכאוב, לזעום, להתאבל עד כלות. גם אם בתוך תוכו איאן כואב עד בלי די, הרי תגובותיו החיצוניות, נאמנותו ללא סייג לכנסייה עד כדי כך שגם המשבר האישי והמשפחתי שהוא עובר מגויס לרצונו לשרת אותה ולקדם את מטרותיה המסיונריות, מעוררות לעיתים אפילו כעס. ובכל אופן מקשות להזדהות עמו. אני הזדהיתי הרבה יותר עם האם קלייר. שאף אם שואלת את עצמה גם שאלות של אמונה, ובעיקר של אי-אמונה ומקומה באסון שפקד אותה, הרי עיקרה של ההתמודדות שלה (וגם אי-תפקוד הוא התמודדות), היא פשוט עם האובדן הבלתי נסבל. "זו לא עצבות שפשוט מתאדה" היא אומרת לאיאן שדוחק בה לצאת מהמיטה. אך לא רק היא. גם שאר בני המשפחה, כפי שלומד איאן כשהוא מציץ בהיחבא במה שכתבו במחברותיהם ב"ערב המשפחה" המתקיים על פי המסורת המחייבת מדי יום שני, פשוט כואבים ומתמודדים כל אחד בדרכו הייחודית. ובדרכו הייחודית גם כל אחד יעשה את התיקון שלו. זה שנדרש כדי להחזיר את החיים לא לתיקונם – תקינים הם שוב לא יהיו, ואף לא מתוקנים, כי אי-אפשר לתקן שבר שכזה – אבל אולי למסלולם. בסופו של דבר יגבר הרצון לחיות, אף כאשר יופיים של החיים הוא כה מר. גם איאן ילמד לשנות את סדר העדיפויות שלו, למען משפחתו. שכן אינו רוצה לאבד עוד. כך שלמעשה יש בספר אמונה, ועוד איך. זוהי אמונה בכוחה של האהבה ושל המשפחה לתמוך בבניה בשעת משבר קשה מנשוא.

Carys Bray, A Song for Issy Bradley.

הספר – שזכה בפרס מועדון הסופרים של לונדון לספר הביכורים הטוב ביותר של 2015 – הגיע אלי במסגרת תמיכתי בפרוייקט מימוןהמון שנועד לפתוח מחדש את הוצאת סנדיק ספרים, אחרי שנקלעה לקשיים כספיים. זוהי תמיד מטרה ראויה לתמוך בהוצאות ספרים קטנות ואיכותיות, ואחרי שקראתי את שיר לאיזי ברדלי ההרגשה טובה במיוחד. נחכה לספרים הבאים.

כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג ביקורות ספרים, סנדיק ספרים, קריס בריי, שיר לאיזי ברדלי | 2 תגובות

2 תגובות

  1. ב- 21 באוגוסט 2015 בשעה 15:50 Inbal Saggiv

    בצירוף מקרים הייתי בבלוג שלך אתמול, מתוך חיפושים לספר הנוכחי שאני מתרגמת 🙂
    הניתוח שלך מצוין, הצלחת לבטא חלק מהדברים שאני הרגשתי בזמן הקריאה ולא התנסחו לי.
    תודה


  2. ב- 21 באוגוסט 2015 בשעה 17:35 Shai Sendik

    תודה רבה נעמה על הביקורת המרתקת והמעמיקה. הארת את עיניי!



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-644 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie