קרוא וכתוב

הטוחן המיילל מאת אַרטוֹ פָּאָסילינה. תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי. עם עובד 2015, 265 עמ'.

אל לפלנד שבצפון פינלנד מגיע מדרום הארץ גוּנָר הוּטוֹנֶן, שקונה את טחנת הקמח הישנה בסוּקוֹסְקִי, מתיישב בה ומשפץ אותה בידי הזהב שלו. הרקע של הטוחן אינו ברור ואנשי הכפר, המכנים אותו קוּנָרִי, אינם מצליחים להתחקות אחר קורותיו. הוטונן הוא בעל אישיות מורכבת שהניגודים בה בולטים. עליצות רבה יכולה להתפרץ מקרבו, כשהוא נהפך למוקד תשומת הלב בארועים חברתיים, לצד תקופות של דיכאון עגמומי שבהן הוא מתייסר. מנהגו להשמיע מדי פעם יללות כחיית פרא, יללות הנותנות מוצא וביטוי לתחושותיו טוב יותר מכל מילים, מקנה לו סופית את התואר משוגע בעיני שכניו אנשי הכפר.

מכאן ואילך מגולל הסופר הפיני אַרטוֹ פָּאָסילינה את סיפורו של החריג ושל חֵברה שלא רק מתנכרת אליו בשל כך, אלא רודפת אותו על כך עד כלות. כתיבתו של פאסילינה (שבעברית ראה אור ספרו 'שנת הארנב'), היא על דרך ההומור. אך הסיפר המשעשע טומן בחובו תובנות נוקבות על דרך ההתנהלות של החברה אל מול מי שהיא רואה כשונה ומאיים. בשפה עזת מבע, המשלבת תיאורי טבע בראשיתי, פורש פאסילינה את סיפורו של הוטונן ההולך ונדחק משולי החברה אל מחוץ לה, אל שטח ההפקר שבו מרשים לעצמם תושבי הכפר לעשות בו כרצונם ולרדוף אותו כאילו היה חיית פרא שיש לצוד. רק מתי מעט מהם עומדים לצדו ומסייעים לו בבריחתו, בגלותם לב חומל.

ביטוי כאוב להבדל ביחס החברה לחריגות על רקע נפשי לעומת חריגות על רקע גופני, המוכר לנו היטב, נותן המספר בפי הגיבור עצמו, שנאלץ לפרוש בשל כך מחברת בני אדם, אף כי הללו ממשיכים ורודפים אותו גם בבדידותו:

בדעתו של הטוחן עלתה המחשבה שאילו סבל ממורסה מכאיבה בחזהו, או-אז היו מניחים לו לחיות בשקט ובשלווה, היו מרחמים עליו, עוזרים לו ומאפשרים לו לחיות בקרב בני האדם, במחיצת הזולת. ואולם מכיוון שנפשו לא דומה לנפשן של רוב הבריות, לא היו נכונים לגלות כלפיו סובלנות אלא התעקשו להוקיעו, לדחוק אותו אל השוליים ולנדותו.

'הטוחן המיילל' מעמיד בין השאר על ראשו את הניגוד בין טבע לחברה. על אף קשיי החיים בישימון, המאמצים שצריך הוטונן להשקיע כדי לשרוד בו, והבדידות המלווה את החיים בו, נהפך הטבע עבורו למפלט. מקום שבו הוא מתקבל כמות שהוא, עטוף בהגנה מפני החברה. חברה שהתרבות, הסובלנות והערכים הנוצריים הרחומים שהיא נושאת מתבררים ככסות דקיקה; מצג רעוע המסתיר תחתיו אכזריות ורוע, הרוחשים ורק מחפשים מוצא ויעד. הפרק האחרון מעביר את הספר אל מחוזות הז'אנר הפנטסטי שבו מתאזנים מחדש הטוב והרע במעין צדק פיוטי שנוצר ברובד זה. זהו ספר כאוב ומשעשע גם יחד. על אף שלבנו הולך ונעשה כבד בקרבנו ככל שאנו עוקבים אחר תלאותיו של הוטונן ורדיפתו הלא תאמן, הרי הספר שופע ההומור, בתרגומו המשובח כתמיד של רמי סערי, גם מהנה מאוד.

Arto Paasilinna, Ulvova Mylläri.

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג באמצעות כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורמת. וכן לשוב ולהודות לתורמת המעלה תרומה לבלוג באופן קבוע.

כל ביקורות הספרים