קרוא וכתוב

ניצב כל הלילות מאת הרפר לי. מאנגלית: מיכל אלפון. ידיעות אחרונות/עם עובד, 2016, 277 עמ'.

יציאתו של ספר זה לוותה ברעש אדיר בכל העולם. שכן מדובר בספר שני למי שהיתה ידועה כ"סופרת של ספר אחד": הרפר לי פירסמה את 'אל תיגע בזמיר', ספר שנחשב לאחת הקלאסיקות האמריקניות האהובות ביותר, ב-1960, ומאז נדמה.
'ניצב כל הלילות' (ומיד משהו על שמו), הוא כתב היד הראשוני של 'אל תיגע בזמיר'. כתב היד, שהוגש להוצאת הספרים ב-1957, עבר עריכה ושכתוב מאסיביים ונהפך למעשה לספר אחר. כעת רואה אור כתב היד הגנוז במתכונתו המקורית. הסיפור מתרחש עשרים שנים לאחר 'אל תיגע בזמיר', וארועי האחרון משמשים לו נקודת משען ורפרור.

שמו של הספר – Go Set a Watchman – לקוח מישעיהו כ"א, ו. במקור: "לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה". אך התרגום העברי (המצוין) בחר את השם הקליט יותר 'ניצב כל הלילות' מהמשך הפרק (פסוק ח'). הנה הפסקה כולה:

כִּי כֹה אָמַר אֵלַי, אֲדֹנָי:  לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה, אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד. וְרָאָה רֶכֶב, צֶמֶד פָּרָשִׁים רֶכֶב חֲמוֹר, רֶכֶב גָּמָל; וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב, רַב-קָשֶׁב. וַיִּקְרָא, אַרְיֵה עַל-מִצְפֶּה אֲדֹנָי, אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם, וְעַל-מִשְׁמַרְתִּי, אָנֹכִי נִצָּב כָּל-הַלֵּילוֹת. וְהִנֵּה-זֶה בָא רֶכֶב אִישׁ, צֶמֶד פָּרָשִׁים; וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל, וְכָל-פְּסִילֵי אֱלֹהֶיהָ, שִׁבַּר לָאָרֶץ. מְדֻשָׁתִי, וּבֶן-גָּרְנִי:  אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי, מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִגַּדְתִּי לָכֶם.  (ישעיהו כ”א, ו’-י’).

הפסוק שנותן לספר את שמו משמש לדרשתו של הכומר בספר. וכמובן כמפתח מסוים להבנת מעשיה של הגיבורה ותפקידה. שצופה בארועים שהיא מתקשה לעכל, ובעיקר בפער בין מה שחשבה שידעה לבין המציאות המתגלה כמורכבת הרבה יותר. כך, לדבריה,

עיוורת, זהו, אני עיוורת. לא פקחתי את עיני. לא ניסיתי בכלל לראות ללבב, רק לעיניים הסתכלתי. טחו עיני מראות… מה הוא הטיח בנו אתמול בכנסייה, אדון סטון? הוא העמיד צופה על המשמר, ניצב כל הלילות. עלי הוא היה צריך לשמור. אני צריכה צופה שיעמוד ויספר לי מה הוא רואה כל הימים וכל הלילות. אני צריכה צופה שיגיד לי אחד בפה ואחד בלב, שיצייר קו גבול ויגיד, יש צדק כזה ויש צדק אחר ויסביר לי את ההבדל שאבין.

אך למעשה פינץ', עיוורת צבעים המקשיבה רוב קשב ומגידה את אשר היא רואה, היא היא הצופה העומדת על המשמר. כשלנגד עיניה נשברים כל פסילי ילדותה. האם ניתן לקומם שבר שכזה?

ג'ין לואיז ("סקאוט") פינץ' מגיעה מניו-יורק לביקור בעיר הולדתה מייקום, אלבמה. הימים ימי שנות החמישים של המאה ה-20, המאבק של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב. שיחת היום בדרום היא החלטת בית המשפט העליון של ארה"ב בהלכת "בראון נגד מועצת החינוך" (Brown v. Board of Education), שניתנה ב-1954 וביטלה את הסגרגציה בחינוך בין לבנים לשחורים, תוך שהיא הופכת את ההלכה הקודמת (מ-1896) של "נפרד אך שווה". אל ההחלטה בעניין בראון מתייחס הספר למעשה בכל מקום שבו מדברים בו על "ההחלטה של בית המשפט העליון". בדרמה המצויה בלב הספר מגלה פינץ', לחרדתה, כי אביה הנערץ – עורך הדין אטיקוס פינץ', שהגן עשרים שנים קודם לכן על שחור חף מפשע שהואשם באונס אשה לבנה – פעיל במפגשים של "מועצת האזרחים" במייקום. (מועצות האזרחים היו גופים שהוקמו בדרום כתגובת נגד למאבק השחורים לזכויות האזרח). וכי הוא סלחני לגילויי גזענות המושמעים בהם ולמעשה מבטא אחדים מהם בעצמו. אביה, מושא הערצתה (ולא רק שלה אלא של אינסוף קוראים של 'אל תיגע בזמיר', שרבים מהם חלמו בעקבותיו, וחלקם אולי אף הגשימו, להיות לעורכי דין המגינים על זכויות אדם), מתגלה לפניה כאחרון הגזענים. מי שממנו שמעה בזמנו "זכויות שוות לכול; בלי זכויות מיוחדות לאיש", משמיע באזניה כעת את התפיסה כי השחורים הם אוכלוסייה נחשלת שלא הגיעה למעמד שבו אפשר לתת לה באופן אחראי זכויות שוות כמו זכות ההצבעה, למשל. וכי המאבק שהם מנהלים יביא להרס של כל מה שהוא מוקיר. (בצירוף מקרים ראיתי באותו שבוע שבו קראתי את הספר את הסרט 'סלמה', המגולל את המאבק של מרטין לותר קינג והתנועה לזכויות האזרח, עשור לאחר מכן, לקבלת זכות הצבעה שווה לשחורים במדינות הדרום). למעשה, אטיקוס פינץ' מציג בספר עמדה דומה לזו של הפילוסוף ג"ס מיל, שעם היותו "אבי הליברליזם" סבר (אמנם כמאה שנים קודם לכן), כי יש עמים שעדיין לא מפותחים דים כדי לקבל את כל הזכויות. ("לעקרון החירות אין שום תוקף במצב חברתי שבו עדיין לא הוכשרו בני-אדם להפיק תועלת מן הוויכוח החופשי והשווה המתנהל על יסוד השוויון הגמור"). ועל כן מותר, לדידו של מיל, לשלוט עליהם בעריצות.

באופן מעניין, כשפינץ' מתעמתת עם אביה, מתגלה כי גם היא, בעצם, מתנגדת להחלטה בעניין Brown, שכן זו מתערבת בסמכות המדינות ומאיינת, בעיניה, את התיקון העשירי לחוקה, הקובע את היחס בין הממשל הפדרלי לסמכות המדינות (שאלה שעומדת במוקד מחלוקות פוליטיות ומשפטיות בארה"ב עד עצם היום הזה).
למעשה, אומר לה אביה, היא הגיבה להחלטה "בצורה שבטית". וגם עמדותיו שלו, שהיא מתקשה להתמודד עם השבר המתחולל בנפשה כשהן מתגלות לה, מגלות סוג של נאמנות לבית ולסדר הקיים.

העימות בין הבת לאביה חושף גם את חולשתו של הספר. שכן בו זונח הספר באופן בולט את הספרותיות ונהפך לדידקטי, באופן המבליט את חוסר בשלותו. אכן, לא סתם עבר כתב היד המקורי תחת יד עורכת ששכתבה אותו באופן כה מאסיבי… 'ניצב כל הלילות' כתוב אמנם בכישרון ניכר, וכחוויה כוללת נהניתי לקרוא בו, אך בקריאתו בולטת ומזדקרת לעין היותו ספר ראשון, והבוסריות שלו. התמודדות אמנותית מתוחכמת יותר היתה מיטיבה גם עם המסר שהוא מבקש להעביר. זהו ספר שזקוק לליטוש.

אבל הספר הוא יותר מהמסר הפוליטי שלו. לא פחות מההתמודדות עם גזענות וגילוייה המורכבים יותר, זהו ספר של התבגרות אישית. התבגרות שמשמעה, בין השאר, ההבנה שהורינו, או אנשים אחרים ששימוש לנו מודל לחיים, אינם מושלמים; שלעיתים אנו מוצאים בנו עצמנו את מה שאיננו יכולים לשאת בהם (גם אם בתמונת מראה); שאפשר לעמוד על ערכים ועדיין לאהוב אנשים המחזיקים בערכים שונים; שלבית יש משמעויות רבות; שאחרים נאלצו לעבוד בפרך בשביל מה שעבורה הוא מובן מאליו, ושלה עצמה יש פריווילגיות שאחרים לא זכו בהם, והיעדרן אינו מאפשר להם לנהוג כמוה. פינץ' נאלצת להתבגר ולקבל כי המציאות מורכבת יותר מהפלקט שציירה לעצמה. ולהשלים (לעשות שלום) עם כך.

כפי שאומר לה דודה הנבון, המאבק הערכי שנדמה לה כי היא מנהלת מול אביה, הוא "עניין שולי במלחמה הזאת… במלחמה הפרטית שלך". זוהי המלחמה להצליח להשתחרר מצלו של אביה, ולראות אותו במידותיו האנושיות, על כל חולשותיו. להעמיד עצמה כבעלת מצפון עצמאי (הוא הוא הצופה הפנימי שלנו), מבלי לקרוע לגזרים ולנתץ אותו ואת כל האחרים. בסוגתו, אפוא, 'ניצב כל הלילות' הוא בעצם ספר חניכה. שהמאורעות הפוליטיים החשובים מהווים לו אך רקע.

Harper Lee, Go Set a Watchman.

עוד בנושא:
יובל לבראון

כל ביקורות הספרים