אליזבת איננה מאת אמה הילי. מאנגלית: שי סנדיק. סנדיק ספרים, 2015, 267 עמ'.
אליזבת איננה. זהו המשפט המהדהד שוב ושוב בראשה של מוד. וכשהוא איננו מהדהד היא נזכרת בכך באמצעות הפתקים שהיא תוחבת בכל מקום כדי לזכור. מוד משוכנעת שחברתה אליזבת נעלמה. חשדות עולים. אבל איש איננו מקשיב לה, משום שמוד דמנטית. את הזיכרון המתפותת מחליפים פתקים. פתקים המוצמדים בדירתה כדי שתזכור (לא לקנות עוד שימורי אפרסקים, לא לאכול את הטוסט לפני השעה הייעודה. לא לבשל בעצמה). פתקים שהיא כותבת לעצמה כדי לזכור (אליזבת עדיין איננה בבית) נדחפים לארנק, לתיק, לבגדים, לכל מקום אפשרי. רק שצריך לזכור למה היתה הכוונה כשנכתבו כאשר מוצאים אותם. ולדעת האם הם עדיין רלוונטיים..
זיכרון הוא עניין מתעתע. בד בבד עם התפוררותו, והתפוררות של כל דבר בר זיהוי בחייה של מוד, כולל בֵּיתה, ילדיה ונכדיה, עולה בה זיכרון ילדות טרגי וקשה, ומתערבב עם ארועי ההווה. היעדרותה של אליזבת מזכירה למוד את היעלמותה של אחותה סוקי אחרי מלחמת העולם השנייה, כשמוד היתה ילדה. פרשה זו נפרשת כסיפור מתח שבו מוליכה מוד את עצמה, את הסובבים אותה ואותנו בעקבות הרמזים ההולכים ונגללים, עד לפיענוחה. גם סיפור היעלמותה של אליזבת יתפענח. לפחות לנו, הקוראים.
שני הסיפורים נשזרים זה בזה. אך עיקרו של הספר, ועיקר ההישג הספרותי של הילי – שקשה להאמין שזהו רומן הביכורים שלה – הוא האופן שבו היא מצליחה לדבר מתוך המוח הדמנטי. זה שנראה כי הוא עצמו נהפך לפתותי נייר. מה שחלקנו מכירים מאינטראקציה עם אדם כזה – קשה ומתסכלת (גם הקריאה מעבירה את התחושה לעיתים) – מועבר כעת מתוך תודעתה שלה. המתפוררת. הנאחזת בעקשנות ובייאוש ברמזים מוכרים, או שהיו פעם כאלה. וגם באיים מוצקים של זיכרון וידע שנותרו בלתי פגועים. וכשמוד מאבדת את שמותיהם של חפצים מוכרים ומנסה להשיב אותם לעצמה דרך תיאור הפונקציות שלהם, מתקבלת מה שמכונה בתורת הספרות 'הזרה': אובייקטים מוכרים (במקרה זה לנו, הקוראים), שהתודעה כבר מדלגת עליהם בהיותם שחוקים עבורה, מצוירים באופן המאפשר לנו להתבונן בהם באופן שונה וכך לראות דברים מחדש, במבט רענן. ("לשמוע שוב את רחש הגלים", כמאמרו של שקלובסקי שטבע את המושג).
הדבר הזה דק, עשוי מעץ. הוא מטלטל אותו בין אצבעותיו, כמו שהיינו עושים בבית הספר, מין טריק כזה, כדי שזה יראה גמיש. אבל אני לא זוכרת איך קוראים לזה. לא עט. “מגש,” אני אומרת. זה לא נכון אבל אני לא מוצאת את המילה. “מגש, מגש.”
אבל 'אליזבת איננה', על אף הנושא הלא פשוט שהוא מטפל בו, איננו ספר קשה או מדכא. ולמעשה הכותרת שנתתי לרשימה, על אף שבמישור אחד היא מדויקת, הרי לא רק שאיננה האמת כולה, אלא גם מחטיאה במשהו את מה שהילי מעבירה לנו בספר הזה. על אף שמפתה, אולי, לומר שמי שבאמת איננה היא מוד, הרי גם זה לא באמת נכון. 'אליזבת איננה' הוא בעיקר ספר אנושי מאוד, הרווי כל כולו בחמלה.
Emma Healey, Elizabeth is Missing.
עוד בנושא: היפרמות
כל ביקורות הספרים
