קרוא וכתוב

לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, מאת יונתן זקס. מבוא מאת בנימין לאו. מאנגלית: צור ארליך. מגיד 2010, 389 עמ'.

פרופ' יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של בריטניה, הוא הוגה דעות בעל שיעור קומה, המפגין ידע נרחב ומעמיק בתחומים שונים. לא פחות מכך, הוא מציג גישה מלאת מצפון וחמלה לבני אדם, לחיים וליהדות כפי שהוא רואה ומפרש אותה. יהדות המגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו; שעל פי זקס, מזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הטענה הרדיקלית של הפרשנות שהוא מאמץ היא כי "הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". מכאן שגם הפרדוקסים הידועים של אל כל יכול ושכולו טוב אינם אלא פרדוקסים לכאורה. זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו – למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות" – זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא מצטט בהקשר זה). אך זה הדבר שייתן לחיינו משמעות ותשוקה. כל אחת מאיתנו נמצאת פה לשם מטרה, שרק היא יכולה להגשים.
כמה חסר אצלנו אינטלקטואל דתי כזקס. וכמה נחוץ הוא ספרו לשיח הציבורי כאן. כמים קרים על נפש עייפה.

יהדות, לטענת זקס, היא ההיפך הגמור מה"אופיום להמונים" של מארקס: היא "דת של מחאה, 'אי נחת מקודשת' כלשונו של הרברט שניידאו". את האתיקה החברתית של היהדות הוא מציג באמצעות מושגי המפתח של צדקה כצדק, אהבה כפעולה, קידוש השם, דרכי שלום ותיקון עולם. המתממשים באמצעות האחריות הקולקטיבית. ספרו דן הן בתיאולוגיה של המושגים האלה, הן בפרקטיקה של חיים שבהם הם מיושמים.

"Who Shall I Say is Calling?”…

השליחות המוטלת על בני ישראל איננה מבטאת זכות יתר, אלא אחריות. הרעיון של "גוי קדוש" אינו עומד בניגוד לאוניברסליזם: "תפקידו של עם ישראל הוא לשמש דוגמה. לא יותר מכך, וגם לא פחות". פרטיקולריזם ואוניברסליזם הם שני פנים של הזהות האנושית. ועם זאת, אחריות היתר שלנו כלפי התרבויות והקהילות שלנו נובעת מכך ש"אדם יכול להיות מחויב רק למי שהוא מסוגל לעשות. אנו אחראים רק למה שאנו יכולים להשפיע עליו". [זהו העיקרון האתי של חג"י: חייב גורר יכול (Ought Implies Can) – נ"כ]. אבל המופת של קידוש השם מגלם עיקרון אתי פשוט ומפתיע, לדבריו: "אלוהים זקוק לנו". דרך חיינו מספרת סיפור, ואנו יכולים בחיינו להביא ברכה לזולתנו. המסר המרכזי של קידוש השם הוא להנכיח את אלוהים בעולם. "אנו משמשים עדים חיים לכוחה של הנוכחות האלוהית לחולל תמורה. אלוהים חי בתוך עולמם של בני האדם במידה שאנו עושים את רצונו". על כן תפיסתו האמונית כולה היא של אי-ודאות, לא של ודאות. "אמונה משמעה הבנה שאלוהים ברא את הצדק האלוהי אבל רק אנחנו, אם נפעל על פי דבריו, יכולים ליצור צדק אנושי (…) בלב הקריאה לאחריות נמצאת אמונתו הבלתי מעורערת של אלוהים באנושות". לשם כך עלינו להגיד, בדרכנו, הנני.

מה שאנו יכולים, כאשר אנו יכולים

הייאוש שאוחז בנו כשאנו מביטים מסביב איננו ייחודי לנו: "הסכנה הגדולה ביותר הרובצת כיום לפתחן של החברות המערביות היא תחושת האין-אונים, התחושה שהעולם יצא משליטה, שהבעיות גדולות מכדי שתיפתרנה ושהשנאה עמוקה מהירפא (…) פוליטיקה של ייאוש היא הגרועה שבפוליטיקות. תחושת חוסר האונים מתומרנת בקלות בידיהם של תאווי הכוח". תפיסתו של זקס היא נוגדן לייאוש משום שהיא מכירה בכך שאנו עושים מה שאנו יכולים. ושאין ריפוי או תיקון של זבנג וגמרנו. אדרבה: "הניסיון 'לדחוק את הקץ' נגמר בדרך כלל באלימות ובאסון. אלוהים מבקש מאיתנו לעשות מה שאנו יכולים, כאשר אנו יכולים. אנחנו מתקנים את העולם צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם." עדיין אנו יכולים, וצריכים, להיענות לקריאה. 

בעברית הודפסה מספרו של זקס כבר מהדורה שלישית. מן הספר עצמו – שקיבלתי ליום הולדתי, סיימתי לקרוא בשבת שובה ובחרתי לכתוב עליו ממש לפני שמיני עצרת – לא יכולתי להביא אלא טעימה. אך מזה זמן שלא קראתי ספר כה מרומם רוח; כה מעורר השראה, ותקווה.

Jonathan Sacks, To Heal a Fractured World: The Ethics of Responsibility.

כל ביקורות הספרים