קרוא וכתוב

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו מאת לורי גוטליב. מאנגלית: שאול לוין. כנרת, זמורה דביר 2020, 463 עמ'.

לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית הנקלעת למשבר אישי שמביא אותה לטיפול. לא טיפול שהוא חלק נדרש מההכשרה המקצועית שלה, ולא ההדרכה במקרים שהיא מטפלת בהם, אלא טיפול בעצמה ובקשייה. את סיפור הטיפול שלה היא שוזרת בספר בסיפורים על הטיפול שעוברים אצלה מטופליה. באופן זה נוצרת פרספקטיבה יחודית ומעניינת, שבה אנו מקבלים דרך גוטליב המספרת, המטפלת והמטופלת, תובנות על טיפול גם מנקודת מבט של מטפלת וגם מנקודת מבט של מטופלת שהיא מטפלת ולכן מתבוננת בטיפול שהיא עוברת באופן כפול. כל זה לא היה יכול להצליח לולא ניחנה גוטליב, נוסף על כישרון כתיבה סוחף, בכנות וגילוי לב מעוררי הערכה.

'אולי כדאי לך לדבר עם מישהו' הוא ספר שניחן במינון הנכון של סיפורי חיים, תיאוריה ועקרונות מקצועיים של טיפול (ומתי נכון דווקא להתגמש בהם), ותובנות מעוררות מחשבה המתגלות מהאינטראקציה בין השניים. לא מדובר רק בתובנותיה העצמיות של גוטליב, כמובן: הספר מביא אותנו להסתכל על עצמנו ועל המנגנונים המניעים אותנו. על הפגיעוּת, הכמיהה והפחדים שלנו ועל הדפוסים ההרסניים שגורמים לנו לחבל ביחסים, בהצלחה או בשלווה שאנחנו כל כך משתוקקים אליהם. גוטליב מצליחה לעשות את כל זה ועדיין לא להיות כבדה מדי אלא להביא לקוראיה ספר מענג ומעניין, השומר על קצב נכון.

מכיוון שהמלה "תובנות" חוזרת כאן, בנטייה לתת להן מקום של כבוד, כדאי לשים לב לקטע בספר שבו מתמצתת גוטליב באופן מדויק את הבעייתיות של תובנות, או ליתר דיוק את אי-מספיקותן בתהליך של הבנה עצמית, בין אם בטיפול ובין אם מחוצה לו:

'תובנה היא פרס-השווא של טיפול' – הוא העיקרון המקצועי האהוב עליי, שפירושו שאתה יכול להגיע לכל תובנה שבעולם, אבל אם לא תשתנה כשאתה בעולם שבחוץ, התובנה – והטיפול – חסרי כל ערך. תובנה מאפשרת לך לשאול את עצמך, האם זה משהו שנעשה לי או שאני עושה לעצמי? התשובה נותנת לך ברירות, אבל זה אתה שצריך לבחור בהן.

אפילו בתובנה (שהיא עמוקה יותר מהבנה גרידא), אין די. וכאן מתחילה העבודה האמיתית. של שינוי. טיפול מוצלח אמור לסייע בתרגום התובנות ליצירת שינוי, שהוא תהליך כואב. כיצד עוברים מהבנה עמוקה של המציאות הפנימית שלי לשינוי בפועל של דפוסי התנהגות – זוהי אולי השאלה החשובה ביותר בכל טיפול. התשובה, אגב, לא ברורה.

שלא כמו "סיפורי טיפול" אחרים, כאן לא מדובר בפרק על כל טיפול או מטופל.ת. הסיפורים של המטופלים והטיפול שלהם שזורים לאורך כל הספר, וכאמור תוך אינטרסקציה עם סיפורה האישי של המטפלת והטיפול שהיא עצמה עוברת. כך מביא אותנו הספר להתוודע למטופלים באופן שלם ומלא יותר (כמובן רק לעולם שאותו הם מביאים לתוך הטיפול, ומנקודת מבטה של המטפלת), ובעיקר לחוש באופן בלתי-אמצעי יותר את התהליך שעוברים אנשים בזמן טיפול. זהו לבטח אחד מספרי הטיפול הטובים והיפים שקראתי.

יותר מכל מצליחה גוטליב במשימה של להביא את עצמה ואת האנושיות שלה כאדם וכמטפלת אל תוך הסיפורים גם על מטופליה וגם על עצמה. אולי התכונה הבולטת ביותר שלה העולה מהספר הוא יכולת הרפלקסיה, ההתבוננות העצמית הערנית. לפעמים מצאתי את עצמי מייחלת שתהיה לי פסיכולוגית כמותה.

עם זאת, עניין אחד מעיב לטעמי על דמותה כפי שהיא עולה מהספר. גוטליב החלה את דרכה בלימודי שפות, עבדה בתעשיית הקולנוע בהוליווד ואחר-כך עברה לטלוויזיה, משם הלכה ללמוד רפואה, פרשה באמצע ועברה לעיתונאות, ולבסוף למדה פסיכולוגיה קלינית ומצאה את יעודה. כשעבדה בטלוויזיה, היתה מעורבת בין השאר בסדרה E.R, ובמסגרתה קיבלו חברי הצוות יעוץ מרופא שהיה לו גם תואר שני בהפקת סרטים. סיפוריו על מטופליו עוררו בגוטליב סקרנות עזה ויום אחד שאלה אותו אם תוכל לבקר אותו בעבודה, לצורך "מחקר". הרופא, היא מספרת, "הציע לי גישה לחדר המיון שלו שבו, במדים שאולים, הסתובבתי איתו כל המשמרת". זה לא הסתיים בביקור אחד: גוטליב החלה להגיע לבית החולים באופן קבוע, ונלוותה לרופאים אחדים בטיפול בחולים בחדר המיון וגם בניתוחים שבהם הוזמנה לצפות. האם נאמר לחולים שהאשה עטוית "המדים השאולים" איננה כלל חברת צוות רפואי אלא מפיקת טלוויזיה? האם נוכחותה קיבלה את אישורם? כיצד בכלל התירו לה כל זאת, ואף להיכנס לניתוחים שבהם החולים מורדמים ואינם ערים לנעשה סביבם? גוטליב הפסיכולוגית, שפנתה ללימודי רפואה (שלא סיימה) בעקבות ההתנסות הזאת, לא אומרת על כך מלה. והבעייתיות האתית העזה של העניין הזה מציקה ומקוממת ממש.

Lori Gottlieb, Maybe You Should Talk To Someone.

כל ביקורות הספרים