סליחה היא overrated. סובלת מהערכת יתר. איכשהו נכנסה לתרבות העכשווית הגישה הפסיכולוגיסטית, אולי ניו-אייג'ית במקורה, שלסלוח זה ממש הכרחי. לא חשוב באיזו פגיעה מדובר, וגם לא משנה אם בכלל ביקשו ממך סליחה והתנצלו (באמת). הסליחה, ממתיקים סוד פומבי באזנינו – היא בכלל בשבילך, הנפגעת! שלא תיוותרי חלילה עם כעס במערכת. הרי אין לך מושג אילו שמות מחולל הכעס בגופך ובנפשך. תסלחי, תסלחי.
ובכן, ממש לא מוכרחים. לא מוכרחים לסלוח, לא על כל פגיעה קשה צריך למחול, וכעס לא רק שלא יהרוג אותך אלא יכול להיות לו תפקיד מאד חיובי (כמו למשל לבקש צדק), גם אם אולי יותר נעים לפעמים בלעדיו. לא על הכל אפשר או צריך לסלוח, לא לכולם מגיע שיסלחו להם, הסליחה אינה חיונית כדי "לשחרר" או "להתקדם" (עוד שתי מלים מאוסות), ואפשר לשקם את חייך גם מפגיעה אנושה, ואפילו לעבור תהליך של ריפוי – בלי לסלוח.
הדרישה לסלוח מטילה על הנפגעת נטל כפול: נוסף על הפגיעה, היא צריכה עכשיו גם לסלוח לפוגע ולהוכיח לעולם עד כמה היא אצילית, מפויסת וחיובית. ואכן, יש משהו בפופולריות התרבותית של הסליחה שמזכיר את הפופולריות של "חשיבה חיובית". אבל העולם הוא לא צמר גפן מתוק וורוד, ויש בו הרבה דברים שהיחס הנכון כלפיהם צריך להיות שלילי. להיות פוליאנה לעיתים קרובות מצביע על בעיה בזיהוי המציאות. הנטל הכפול קיים גם ביחס לחולות הסרטן שבנוסף לסבלן כל הזמן מלמדים אותן שלא לכעוס או לבטא רגשות שליליים אלא "להיות חיוביות". ואם אינן כאלה הרי הן חוששות שהן פוגעות בבריאותן ואף גורמות למותן או למצער מחישות אותו. בפוסט אחר הזכרתי את ספרה המומלץ של ברברה ארנרייך – Bright Sided – על הקידום חסר המנוחה של החשיבה החיובית שהורס את אמריקה. בספר, שמנתח תופעות תרבותיות שונות בהקשר זה, יש פרק שלם שמוקדש לסרטן השד שחלתה בו, בשם “Smile or Die: The Bright Side of Cancer”. המוטו הנפלא של הספר כולו הוא: To Complainers Everywhere: Turn Up the Volume! כן כן.
מותר לחולה להיות שלילית, כאובה וכעוסה. אלה רגשות לגיטימיים. ומותר למי שנפגעה קשות לחוש פגיעה, עלבון וכעס. ולשתף בהם בלי שנשמות טובות ייעצו לה מיד לסלוח. בשביל עצמה כמובן. אין הכרח לסלוח ומי שלא סולחת לא צריכה לסבול מרגשות אשם או הרגשה רעה. להכרה בכך יש משהו משחרר במובן האמיתי, האמנציפטורי.
כל אחת כמובן רשאית לסלוח, כבחירה אישית, אף אם איש לא התנצל בפניה, גם על הפגיעות הקשות ביותר. אבל להטיף לאחרות לסלוח, ולהאדיר את הסליחה כאילו היתה משהו נאצל, ורכיב הכרחי לחוסננו הפיזי ובריאותנו הנפשית – זה לא.
לבקש סליחה ממי שפגענו בו, לעומת זאת, היא התנהגות ראויה; משום שיש בה קבלת אחריות על מעשיך ועל פגיעה שפגעת בזולת, ואותה בהחלט צריך ללמוד. באופן פרטי ובאופן תרבותי. לא ה"התנצלויות" המזויפות שמנפיקים חדשות לבקרים יחצ"נים ומנהלי משברים לעת מצוא לקליינטים שסרחו וקלונם נחשף, שאין בהן לא בקשת סליחה ולא התנצלות. "צר לי אם מישהו נפגע". איננה התנצלות. גם לכתוב בפומבי לפני יום הכיפורים "אני מבקש סליחה ממי שנפגע ממני" איננה בקשת סליחה שבין אדם לחברו. בשניהם אין לקיחת אחריות אישית ולא בקשת סליחה אמיתית, מהלב – ממי שפגעת בו, קונקרטית, לא ש"נפגע" באופן פאסיבי, משל איזה כוח עליון שאין לאיש שליטה עליו פגע בו. הבעת צער איננה התנצלות משום שאני יכולה להצטער על דברים רעים שקרו לאנשים ללא כל קשר אלי. צר לך? אתה מצטער? צר לי גם על מי שנפגע בתאונה על אף שאין לי כל אחריות לכך. רק עוד מעט קט והנוסחה העבשה הזאת תשתנמך ל"סליחה ממי שבחר להיפגע ממני" – הרי ידוע לכל ניו-אייג'יסט שפגיעה היא בכלל "בחירה" של הנפגע. ולפוגע אין שום אחריות לכך והוא יכול לרחוץ בנקיון כפיו. אז מישהו בחר.
קשה לבקש סליחה. קשה להודות בטעויות ובפגיעה שגרמת, אבל ראוי ללמוד לעשות זאת. גם אם לא תמיד ההתנצלות תתקבל ולא בהכרח יסלחו לך וימחלו על מעשיך. כי לא מוכרחים לסלוח.
קרוא וכתוב 
בגדול- מסכים עם הכתוב: יש שלל כללים ופתגמים, חלקם פוסט מודרניסטיים וניו אייג’יים (“כולם צודקים”, “לכל אחד האמת שלו”), וחלקם עתיקי יומין אך ניו-אייג’יים באופיים (“אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”);
אבל אם לדון לכף זכות (עוד ישן בלבוש חדש..) הייתי אומר כך: פתגמים הם מעט המחזיק את המרובה. ניסוח קצר וקולע לרעיון כלשהו, במקום מאמר ארוך שמביא את הקונטקסט המדוייק; ומי שרואה בהם איזה ציווי קטיגורי שאין לחרוג ממנו ומקבל אותם כפשוטם וכלשונם – גם עושה עוול, וגם חוטא ברדידות ופשטנות. כך הראית, ובצדק.
החשיבות של הסליחה מבחינתי היא עבור כל מיני מתקרבנים שהופכים את עלבונם לדרך חיים ובטוחים שזה מלמד על איזה חוש צדק מפותח שהם נחונו בו. הם למען הצדק לא יוותרו, לא ישכחו ולא יסלחו: להוריהם שלפני עשרות שנים קיפחו אותם, המורה שאמרה להם שלא יצא מהם כלום, האקס המיתולוגי שלא הבין אותם..
מכירים את “נגיעה אחת רכה” (מילים עלי מוהר, “ועל זה אני לא אסלח לך לעולם”)? מכירים את המריבות המטופשות בתוכניות הריאליטי נוסח הישרדות והאח הגדול (כשפלוני מגלה שניסו להדיח אותו כאילו שזו לא מטרת המשחק ומתבכיין בפני המצלמה)? אז הבנתם במה מדובר.
[…] עוד בנושא: אדמה משוגעת: אגרוף בבטן ניסוי בבני אדם לא מוכרחים לסלוח […]