היה לך טוב או היה לך רע? מאת יעל נאמן. אחוזת בית, 2024, 95 עמ'.
השאלה שמהווה את שם הספר (נכון יותר ספרון) מוצגת על עטיפתו האחורית כ"צופן פרטי; שאלה שקיבוצניקים, שגדלו לתוך מסגרות החינוך המשותף, שואלים כשהם נפגשים לראשונה זה עם זה. שאלה שהיא מעין לחיצת יד סודית".
ובכן, אישית לא נתקלתי בצופן הפרטי הזה ולא בלחיצת יד סודית בדמות השאלה הזאת בין קיבוצניקים הנפגשים לראשונה.
לעומת זאת הכתבה על נחשון גולץ שהתפרסמה במוסף הארץ ב-2000 (והיא המניע לספר), יצרה שיח ער בין קיבוצניקים על הלינה המשותפת, וכוננה אבן דרך חשובה בשיח הזה.
מבין מי שגידלו כך את ילדיהם והובילו את שיטת ה"חינוך" הזאת זכורים לי מעטים שהכו אז על חטא, אמרו שטעו, מיעוטם אפילו ביקשו סליחה; והיו רבים מאד, שכעסו והכחישו, שאמרו שלא היתה עם זה שום בעיה, להיפך, היה נהדר, והמשיכו להתנכר בגבהות לב למי שהשיטה הזאת אימללה אותם ואף הרסה את חייהם.
הכתבה ההיא, והצעד הנועז של גולץ, פתחו את האפשרות סוף סוף להוציא לאור את הדברים האיומים שהתחוללו בחינוך המשותף, אחרי שנים שבהן זה היה אסור בדיבור, והנראטיב השולט היה דברי הלל ושבח. גם היום, בכל פעם שנפתח עוד סיבוב בשיח, למשל בעקבות ספרה של אוריין צ'פלין '4 שעות ביום' והסרט שנוצר על בסיסו, פורצת סערת התגובות הרגילה – שכתבתי עליה כאן ברשימה 'ספרטה הקטנה'. כמו בכל פעם שניתן ביטוי פומבי לקושי, לכאב ולטראומה. מיד מתגייסים גדודי המגינים על "שמו הטוב" של הקיבוץ, אשר צולפים בנפגעיו "נמאס", "לא מעניין" ו"תתקדמו", ובמקום לתת הכרה חומלת למה שעברו – פוגעים, רומסים ומשתיקים אותם שוב.
הכתבה המקורית השפיעה עלי מאד בזמנו. לקראת הערב בון-ליר 10 שנים אחר כך, שנאמן מצטטת מתוכו ארוכות בספרון, כתבתי כך, ברשימה 'ניסוי בבני אדם':
בדצמבר 2000 התפרסמה במוסף הארץ כתבה 'האישום: ניסוי אכזרי באלפי ילדים'. נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, הרים שם את נס המרד. בפתיח לכתבתה של ורד לוי-ברזילי נאמר:”'זה עלול להתפתח לתביעה ייצוגית שתטלטל דורות של קיבוצניקים, אבל גם אם לא, זהו כתב אישום ציבורי קשה: נחשון גולץ, יליד קיבוץ רוחמה, מתכוון לתבוע את התנועה הקיבוצית על ביצוע ניסוי פסיכולוגי המוני בילדים שתוצאותיו הרות אסון – הם נהפכו לנכים רגשית, עשוקי משפחה ובית, נטולי זהות מגובשת, לעתים קורבנות להתעללות מינית בחדר הילדים המופקר. כל מי שגדל בארץ הזאת יודע שגולץ לא מדבר רק בשם עצמו”.
מהסערה שקמה בשלולית, זכורים לי בעיקר ההכחשה והכעס של דור הוותיקים, ברובו. בינתיים התפרסם סקר המראה שרוב בני הקיבוץ, כ-60% נדמה לי, זוכרים לטוב את ילדותם בלינה המשותפת. ואני חשבתי על ארבעים האחוזים שיצאו שרוטים, כך או אחרת. מובן כי לא בתביעה משפטית יש כאן צורך, אלא בהכרה ציבורית.
לכן עניין אותי במיוחד לקרוא את הספר של יעל נאמן שמנסה להתחקות אחרי עקבותיו של נחשון גולץ יותר מ-20 שנה אחרי הכתבה הזאת, ומתכתב איתו תוך שהוא שוזר את סיפורה ומבטה של נאמן בסיפורו. גולץ עצמו – שבינתיים למד משפטים, עשה דוקטורט וחי ומלמד באוסטרליה – מתייחס לנקודה בספר וסובר שמהעיסוק המשפטי היתה צומחת הכרה ציבורית. הוא אומר לנאמן:
תביעת נזיקין מבקשת להשיב את המצב לקדמותו. העניין של התביעה לא היה כסף. ביקשתי רק 18 אלף שקל. זה היה סימבולי. הייתי מוכן להתפשר גם על שקל. במקרה שלי אני חושב שהדבר היחיד שאפשר היה לבקש זה את הסליחה, את המחילה, את ההתנצלות. הרי אי-אפשר לחזור לגיל אפס ולחזור לאחים ולגדול אתם. התביעה באה במקום של לדרוש את הסליחה. אם הסליחה לא מגיעה בדרך אחרת, אז היא תגיע כשבית המשפט יכריח.
טוב. אין ספק שלו התביעה של גולץ נגד רשם האגודות השיתופיות היתה מתקבלת, היה לזה אפקט גדול ומשמעותי. אף כי אפשר להטיל ספק בסליחה שניתנת רק כי בית המשפט כופה לתת אותה.
אבל באמת לא צריך חוק ולא פסיקת בית משפט כדי לדעת שהאופן שבו גידלו אז ילדים היה הפקרה, בלשון המעטה. וגם אם יש כאלה שלדידם לא נפגעו מכך (אף כי נראה שאיש מהם לא היה רוצה לגדל את ילדיו כך היום) – אותי מעניינים אלה שכן. שלא רק הופקרו אלא גם התעללו בהם בשיטתיות, בין אם בני גילם ב"כוללת", תוך עצימת עין של המבוגרים בצוות החינוכי שראו וידעו אך בחרו להסב את מבטם, לעמוד מן הצד ולשתוק, ובין אם בידי אותם "מחנכים" ו"מטפלות" עצמם. הורים לא היו.
אז Claiming לא יהיה, כפי שכתבתי ברשימה בעקבות '4 שעות ביום', אבל בהחלט צריך להיות naming ו-blaming. והכרה שבלעדיה קשה להירפא מהטראומה.
אלא שהתאכזבתי מספרה של נאמן. יש בו משהו לא גמור, לא בשל, לא ממצה. הוא נראה כטיוטה. הספר יצא ב'מקור: סדרה לפרוזה ישראלית עכשווית' של הוצאת אחוזת בית, אבל האמת היא שאני לא מצאתי אותו כספרות. הרגשתי שאני קוראת כתבה בעיתון, שכתבה אמנם כותבת מוכשרת, אך לא מצאתי בו איכויות של ספרות ממש.
התשובה האישית שלי לשאלה של הספר, אגב, נמצאת בכותרת הרשימה הזאת.
יש מי שמכנים את עצמם בבדיחות כואבת "ניצולי קיבוץ". אני לא מגדירה את עצמי ניצולת קיבוץ כי לא ניצלתי מהגיהנום עלי אדמות שהיתה ילדותי בקיבוץ. לכל היותר אני שורדת קיבוץ.
עוד בנושא:
ספרטה הקטנה
ניסוי בבני אדם
אדמה משוגעת: אגרוף בבטן
קרוא וכתוב 
במקום הליך משפטי סטנדרטי של תביעה, המבוסס על התנגחות והתכתשות, על התבצרות הצדדים בעמדותיהם ועל הימנעות מהכרה בתחושותיו ובצרכיו של האחר (ואף על הכחשתם), במקרה הזה הליך של ״צדק מאחה״ יכול היה להתאים בצורה מדויקת הרבה יותר ולענות על צרכיו של גולץ ועל כמיהתו לסליחה ולהכרה בכאבו.
ייתכן מאד שהליך של צדק מאחה, אם היה מנוהל באופן מקצועי ונכון, היה מאפשר לגולץ לצאת ממנו עם תחושות של ניראות ושל הכרה, וגם עם לקיחת אחריות של הצד הפוגע על הפגיעות להן גרם.
אכן, בתקופה שבה הוגשה התביעה, העמותות שעוסקות בתהליכי צדק מאחה רק החלו לפעול בישראל, למשל עמותות ״קד״מ״(2001), ״מוזאיקה״ (1999) ו-״בצדק״ (שמתמקדת בתהליכי צדק מאחה בפגיעות מיניות), וייתכן שהמענה הזה עדיין לא היה קיים אז בצורה מלאה.
אולם, בימינו מתקיימים בארץ לא מעט תהליכים של צדק מאחה, הניסיון נצבר, ההתמקצעות בתחום גוברת והמענים הופכים להיות יותר ויותר זמינים, מדויקים ואפקטיביים, כדאי מאד לקרוא, לחקור קצת ולהכיר את האופציה החשובה הזו.
כאן, למשל, אפשר להתחיל לקרוא על ההבדלים הבסיסיים בין צדק מעניש (הגישה המשפטית הסטנדרטית) לבין גישת הצדק המאחה:
https://betsedek.org.il/information-on-restorative-justice-and-sexual-abuse/restorative-justice/restorative-justice-vs-punishment/
שנזכה לצדק, לאיחוי, לנראות ולהכרה, ומכל אלו – גם למנוח, לשלווה ולהשלמה.
אני מכירה את הגישה.
(א) לא ברור מי היה מייצג בהליך של צדק מאחה את הצד השני – הרי לא מדובר באדם אחד שפגע ולא בשניים, אלא במערכת שלמה. אולי משהו בסגנון ועדות אמת ופיוס, בהתאמות הנדרשות.
(ב) עיקר הבעיה הוא שאין ככלל נכונות לקחת אחריות על הפגיעה ולתת הכרה. שזה תנאי להליך של צדק מאחה.
א. ״הצד השני״, במקרה של גולץ, יכול להיות למשל הוריו, אנשי החינוך בקיבוצו מאותם ימים, נציגים של גופי החינוך בתנועה הקיבוצית וכדומה. תהליכים של צדק מאחה מתקיימים גם בתוך קהילות, בין חלקים שונים של הקהילה – אכן, ועדות פיוס ואמת כמו שהיו בדרום אפריקה הם דוגמה ראויה, כפי שמוצג למשל במאמר הבא: https://hazmanhazeh.org.il/restorative_justice/
ב. כאשר ההליך הוא משפטי, ברור ש״הצד השני״ לא ייקח אחריות – שהרי זו עשויה להוביל להרשעתו ולענישתו. ניתן לומר כי אי-הנכונות לקחת האחריות היא כמעט אקסיומה בהליך כזה – האחריות אינה נלקחת, אלא היא מוטלת ע״י בית המשפט בהכרעת הדין. לעומת זאת, מטרתו של הליך צדק מאחה אינה להעניש אלא לקדם ״איחוי ותיקון הפגיעות שנוצרו אצל הנפגע בעקבות המעשה״, וכן ״קבלת החלטות משותפת לגבי תמונת העתיד״. לכן, ייתכן שבמסגרת הליך כזה שבו ״הצד השני״ אינו מאוים באופן משפטי, הוא יגלה נכונות רבה יותר גם להקשיב, גם להכיל וגם לקחת אחריות, וכפי נכתב במאמר שלעיל: ״יש בהקשבה ראשית של פיוס״…
הייתי שלוש שנים בקיבוץ והלינה המשותפת לא זכורה לי כטראומה אבל מי אני שאתווכח עם רגשותיהם של אחרים. הנקודה שלי היא שלא מעט מהילדים שגדלו בתקופתי (אני יליד 67) יכולים לטעון להתעללות בין אם גדלו בקיבוץ ובין אם לא והם עוד במצב טוב לעומת דור ההורים שלהם שגם הוא גדל יחסית בבטחון לעומת הדור הקודם וכן הלאה. יש לי חבר שאבא שלו היה מכה אותו באכזריות לא מעט, אשתו – ציירת משכילה – לא קמה אף פעם להגן על הילד. ההורים שלי המשיכו לבוא לבקר אצל הזוג הזה ולהביא אותי איתם. היה ידוע שככה זה במשפחה הזו. סטירות, משיכות בשיער, חבטות על הישבן – כל אלו נחשבו לגיטימיים לגמרי בשנות ילדותי ואף אחד לא חשב לקרוא למשטרה בגלל זה או שזו סיבה להוציא ילד מחזקת הוריו (היה צריך להעביר חצי מדינה לאומנה במקרה כזה). אז אולי בגלל זה אני לא זוכר לרעה את הלינה המשותפת. אני כן זוכר היטב את הפעם ההיא שהלכתי למדוד בגדים לשנה הבאה במחסן של הקיבוץ והורדתי חולצה בצורה שהרגיזה את האחראית ‘אני אוריד לך סטירה אם עוד פעם תעשה את זה!’ היא אמרה. האיום הזה באלימות שהגיע לי משום מקום (אולי עשיתי תנועה חדה מדי אבל הרי לא הייתה לי שום כוונה רעה) זכור לי הרבה יותר מכל הלילות בחדר הילדים.