קרוא וכתוב

ספרה של אוריין צ'פלין 'ארבע שעות ביום' – שמביא קולות של אמהות שגידלו ילדים וילדות בלינה המשותפת בקיבוצים – עוּבּד לסרט תיעודי שהוקרן במוצ"ש בכאן 11 (ניתן לצפות כאן). התאכזבתי למדי מהסרט. (כמעט) כמו תמיד, הספר יותר טוב. במקרה זה הספר פורש יריעה יותר רחבה ובעיקר יותר מגוונת. בנוסף לא אהבתי את צילומי האילוסטרציה של הדמויות הנשיות בצעירותן כביכול, והעיצוב האמנותי של הסרט היה בעיני על גבול הקיטש. אבל העיקר איננו זה, אלא סערת התגובות שהתחוללה בעקבות הסרט. האמת, ממש כרגיל כל פעם בשנים האחרונות כשיש איזה ביטוי פומבי לקשיים שהביאה איתה הלינה המשותפת. מיד יוצאים גדודי המגינים והמגינות על שמו הטוב של הקיבוץ, כביכול איזו שהיא הכרה בפגיעה שגרמה השיטה החינוכית הזאת היא חלק ממסע שנועד להשחיר את הקיבוצים. מיד נמצאים המכחישים, המצדיקים והמסנגרות בנוסח "זאת היתה תקופה אחרת" או "בעיר לא היה יותר טוב", המסכמים "נמאס", "לא מעניין" ו"תתקדמו", והמוני המעידים על כך שלהם היה נפלא בלינה המשותפת, כולל סקרים שנשלפים לצורך כך.

ובכן יופי: היה לכם נפלא? אשריכם! לא מנסה לשכנע אתכם שהיה לכם אחרת. אבל מה כואב לכם להכיר בכך שיש א.נשים עם חוויות אחרות? שיצאו שרוטים או מצולקים במקרה הטוב ופצועים קשה או סוחבים טראומה של ממש במקרה הפחות טוב? ומה דחוף לכם להכחיש את זה? ממש מתחשק להיות לרגע רביטל ויטלזון יעקבס ולצעוק אתם יודעים מה. אגב, אני אישית עוד לא נתקלתי במישהי מבוגרות הקיבוץ שמעידה על עצמה שהיה לה נפלא בלינה המשותפת, שהיתה מוכנה לגדל כך את ילדיה שלה… חומר למחשבה.

התמונה "לא מאוזנת"? שנים רבות נחשפנו לנראטיב שפיאר והילל את הקיבוץ. מה שיוצא בשנים האחרונות מתחיל לחשוף את המחירים האדירים ששולמו בחיים האלה, וקצת – אבל ממש קצת – לאזן את התדמית הורדרדה שעבור רבים היתה רחוקה מהמציאות. למען האמת, גם הספר והסרט של צ'פלין מציגים מציאות טובה בהרבה מזאת שהתרחשה למעשה. ונשאר עוד הרבה לספר ולחשוף. לתבוע למרבה הצער אי אפשר. אז לא יהיה claiming. אבל בהחלט יהיה naming וכן, גם blaming.

כשלעצמי, "שמו הטוב" של הקיבוץ מעניין אותי כקליפת השום. אותי מעניינים אנשים שעברו פגיעות קשות בשם "שיטה" שלו היתה מופעלת היום חלקים גדולים ממנה היו בבחינת עבירה פלילית. אבל יותר מכך – לא צריך חוק כדי לדעת שהאופן שבו גידלו אז ילדים הוא הפקרה, בלשון המעטה. וגם אם יש כאלה שלדידם לא נפגעו מכך, אותי מעניינים אלה שכן. פגיעה לא מבקשת הצדקות, לא התקפות על מי שנפגעו, ובעיקר לא השתקה שלהם. השתקה, הכחשה וחוסר הכרה מהוות פגיעה נוספת על זאת הראשונית. פגיעה צריכה לקבל מקום. היא זקוקה להכרה. לקבלה. ואז לחמלה.

שמו של הספר בעייתי בעיני כי הוא הקים טענה נגדית שלהיות פנויים ארבע שעות ביום לילדים זאת מתנה שלא קיימת היום, כשהורים רואים את ילדיהם בקושי שעה וחצי בתוך סדר יומם העמוס. אז בואו נפרק את הטענה הזאת. נתחיל מזה שברבים מהקיבוצים זה היה הרבה פחות מארבע שעות עם ההורים. לי זכורות שעתיים וחצי, בין 16:30 ל-19:00. ב-19:00 היה צריך לחזור לבית הילדים לארוחת ערב והתארגנות לשינה. בשבת היו עוד אולי 3 שעות בבוקר, ושוב חזרו לבית הילדים לארוחת צהריים ומנוחה. אני הובאתי ישירות מבית החולים לבית התינוקות, בלי אפילו כמה ימים עם הורי, ובמשך תקופה ממושכת אסור היה גם להוציא את התינוקות לחדרי ההורים אחה"צ, וההורים הגיעו "לבקר" את ילדיהם אחה"צ בבית היתומים. סליחה, התינוקות. אך נדמה שספירת השעות מפספסת את העיקר. מה עם הנוכחות ההורית בחיי הילדים? ומה, במחילה, עם הלילות?! הלילות שבהן תינוקות ופעוטים ננטשו והופקרו לבדם, כששומרת זרה שמתחלפת מדי שבוע היא שניגשת למיטתם כשהם בוכים, מתעוררים מפוחדים בלילה או חולים. מה עם הלילות הקרים שבהם ילדים וילדות ברחו מהגן אל חדר ההורים רק כדי להיות מוחזרים אחר כבוד אל הגן בשם "השיטה"? (במקרה הטוב שדלת חדר ההורים נפתחה בכלל בפניהם כשדפקו עליה מבועתים). מה עם ילדי הגן שהתאפקו לא לצאת לשירותים מרוב פחדי לילה, או יצאו למסדרון הקר וקראו למכשיר על הקיר "שומרת לילה בואי לגן א'"? מה עם כל התינוקות שלמדו חוסר אונים נרכש – ההבנה שאיש לא יגיע לעזור להם – אחרי שבכו ובכו עד שהכחילו פניהם ואפילו השומרת לא הגיעה כי היתה עסוקה באותו זמן עם תינוק בוכה בפעוטון אחר? מה עם "השכבה" חסרת קרבה, בנוכחות עוד מי יודע כמה ילדים והוריהם, ומה עם אלה שהוריהם כלל לא הגיעו להשכיב אותם לישון כי היו להם ילדים אחרים שהיו צריכים להשכיב בבית ילדים אחר? מה עם המקלחות המשותפות בסרט נע, בלי טיפת אינטימיות? מה עם זה שמי שמעיר את הילדים בבוקר הם לא הוריהם אלא המטפלת? מה עם זה שמי שלקחה ילד חולה לרופא היתה המטפלת ולא הוריו? מה עם זה שלהורים אסור היה להתערב בשום דבר בחיי ילדיהם? מה עם כל ההתעללויות שעברו ילדים וילדות מצד ילדים אחרים בהיעדר מבוגרים (ע"ע 'בעל זבוב' – כן! אולי לא הגיעו לרצח הגוף, אך את הנפש רצחו גם רצחו), או מצד נשות ואנשי צוות "חינוכי", או מצד "סתם" חברים שהיינו עבורם טרף קל בבית ילדים פרוץ לכול בלילה? באמת יש מישהו שיכול לעמוד ברצינות מאחורי הטענה שכל זה יותר טוב ממה שמקבלים היום ילדים בעיר?? האם מישהו רוצה לגדל כך את ילדיו? בבית היתומים של ספרטה הקטנה?

אני מרחמת על הורים שלא ראו איך ילדיהם מתעוררים בבוקר, שלא קילחו, שלא לקחו לרופא כשהילדה היתה חולה, שלא יכלו להיות עבור ילדיהם כשהתעוררו באמצע הלילה בפחד, בכי או עם חום גבוה. אבל אני חומלת הרבה יותר על הילדים. מפני שלהבדיל מהוריהם, הם לא בחרו בשיטה הזאת.
בין הורים לילדים לעולם אין יחס סימטרי. ילדים לא בוחרים לבוא לעולם ומי שמביאים אותם אליו חבים להם חובה עמוקה מאד של טיפול, דאגה וטיפוח. בקיבוץ אולי דאגו למחסורם הפיזי של הילדים, אך הפקירו והזניחו אותם בכל מובן אחר.

באופן ראוי לציון דוברי האידיאולוגיה המצדיקה את החינוך המשותף היו בסרט כולם גברים. אירוני שאת השיטה הזאת ניסו בזמנו "למכור" גם בכסות מהפכנית ופמיניסטית, כביכול משחררים את הנשים מהטיפול בילדים למשימות השעה. בפועל, כמו שנאמר גם בסרט, הנשים עבדו במטבח, במכבסה ובבתי הילדים: במקום להיות עקרות בית בביתן הפרטי הן היו עקרות בית של הקיבוץ כולו. לא השיטה ולא הקיבוץ לא שחררו את הנשים. ולניסיון לברוא "אדם חדש" ו"חברה חדשה" היה מחיר נורא. שאותו שילמו גם ההורים אך בעיקר – ואת זה אין לשכוח – הילדים שגדלו כך. היה זה ניסוי בבני אדם. גם אם היו מי שנהנו ממנו.

האמהות עצמן הביאו (לספר ולסרט) קול מורכב. חלקן מצאו כל מיני מעקפים בזמנו, חלקן חיו בשלום עם השיטה או מודות שזה היה להן נוח, חלקן מתקשות לסלוח לעצמן שנכנעו, חלקן חושבות שבדיעבד זאת היתה טעות אבל זה היה "נכון לזמנו", מיעוטן מרדו. השיחה בסוף הסרט של אוריין צ'פלין עם אמה היתה נוגעת ללב. יותר מהדברים שנאמרו הדברים שלא נאמרו, ורחשו מתחת לפני השטח. הכאב, ההחמצה, והאיפוק הרב בניסיון לא להוציא את הדמעות שהיו שם.

המקום שנתנה צ'פלין לאמהות האלה והוצאת הקול שלהן אל האור חשוב. אך חשוב ממנו בעיני לתת מקום ביתר שאת לפגיעות המושתקות של הילדים, לאפשר להם לחשוף את פצעיהם במקום מוגן, מקבל, חומל ותומך, ולתת להם הכרה פומבית כשלב ראשון בדרך לריפוי. התגובות המכחישות מזכירות לי לעיתים את מי שבתגובה לחשיפה של אשה שנפגעה על ידי אדם מסוים אומרות "בי הוא לא פגע".

אני לא מגדירה את עצמי ניצולת קיבוץ כי לא ניצלתי. אני שורדת קיבוץ. ילדותי בקיבוץ היתה גיהנום עלי אדמות.
ואף אחת לא תקטין או תכחיש את זה. ואיש לא ישתיק אותי.

עוד בנושא:
אדמה משוגעת: אגרוף בבטן
ניסוי בבני אדם
לא מוכרחים לסלוח