Posted in זכויות אדם, tagged איסור פרסום, משפט חסוי, ענת קם on 13 במרץ 2010|
שוב רוחשת הביצה. ידיעות שלא מובנים הקשרן וחשיבותן; פוסטים שמוּרדים; בינתיים ממשיך המידע לקרטע רק ברשתות החברתיות, כך נראה. וגם זה בקושי. כתבתי לא מאד מזמן על איסור פרסום ובעיותיו.
מעניין, חשבתי לי. אם משתמשים בצווי הגבלה ומעצר למיניהם כאיום, הרי איסור הפרסום, לכאורה, לא משרת אותו. איך נדע על האיום אם לא נדע שמי ש"סרח" נעצר או תנועתו הוגבלה? אבל מתברר שהאיום הנסתר דווקא אפקטיווי מאד. מי שצריך יודע, ושותק. כמצופה ממנו. אם יש איסור פרסום על הצו לאיסור פרסום, אי אפשר לדעת אפילו שהוגשה בקשה להסיר את הצו. פחד וחשבון.
הפעם היחידה שנשתלתי חסרת מילים בכיתה בזמן הרצאה קרתה לי השנה, בסמסטר הראשון. כשהסברתי לסטודנטים מהם המאפיינים של "אמנות הליבה" לזכויות אדם, מניתי את האמנות הקיימות וסיפרתי שהאמנה התשיעית מביניהן טרם נכנסה לתוקף כי היא נמצאת עדיין בתהליכי אשרור. זוהי האמנה הבינ"ל להגנה מפני היעלמויות כפויות. ואז זה הגיע (תלמידי משפטים, כן?): "פחחח…. אני: ? הוא: איזו מדינה תאשרר דבר כזה? אני: ?? הוא: אף מדינה לא תרצה לוותר על האפשרות להשתמש באמצעי הזה, בשעת הצורך." (וזה אחרי שהוא ביקש לוודא שזה נועד, למשל, למנוע מקרים "כמו בארגנטינה". אכן).
אני מודה שלקח לי כמה רגעים להתאושש מההלם ומהאלם שבעקבותיו. בכל זאת, לא כל יום סטודנט למשפטים מסביר לי למה מדינות צריכות לעבור על הדין הבינלאומי. כי מה ששאלתי אותו כששבו המילים לפי, היה אם הוא סבור שהיום, בדין הנוהֵג, לפני כניסת האמנה לתוקף – מותר למדינה להעלים אנשים. האם היא רשאית, למשל, לחטוף בני אדם ולהחזיק אותם incommunicado, מבלי שיידעו שהם עצורים אצלה. כמו שקרה, בין היתר, גם אצלנו. בדיון שהתפתח שאלה אותו סטודנטית אחרת אם הוא לא מבין שבמתן תשובה חיובית לכך הוא נותן לגיטימציה גם לחטיפת והחזקת גלעד שליט במנותק מן העולם.
יש להדגיש: השאלה מהן הסנקציות שמותר להטיל על אדם אם עבר על החוק נפרדת מן השאלה האם לגיטימי לאסור על עצם הפרסום כי הוצא נגדו צו מעצר או צו הגבלה או כי מתנהל נגדו משפט (להבדיל מכך שהמשפט עצמו מתנהל בדלתיים סגורות, מה שהחוק מתיר בנסיבות מסוימות). זוהי שוב ההבחנה, שכתבתי עליה רבות בהקשר זה, בין התוכן של מה שחסוי לבין מה מקבל את החיסיון. אחד הטיעונים כבדי המשקל נגד איסור על פרסום שמות חשודים הוא שאי-פרסום כזה מאפשר מעצר וחקירה בחשכה, בלי שיודעים אפילו שאדם נעצר. זוהי שיטה שננקטה במשטרים טוטליטריים, היכן שאנשים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הפרסום, על-פי טיעון זה, יכול לשמש כסוג של ערובה שתבטיח כי יהיה סוג מסוים של פיקוח על מעצרים.
כשמעצר או הגבלה אחרת ננקטים כדי לחסום מידע, ואז נחסם אף המידע אודותיהם – נפגע גם עיקרון דמוקרטי חשוב. ודאי שחופש המידע איננו בלתי-מוגבל. אבל גם לתת בידי מנגנונים מסוימים סמכויות נרחבות, כמעט בלתי-מוגבלות, לקבוע מתי מותר להגביל אותו ובאילו אמצעים, והכול בחסות החשכה – מסוכן. מסוכן מאד.
עוד בנושא:
איסור. פרסום. חסוי
Read Full Post »
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.